הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
איכא דאמרי
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
גיטין פ ע"ב
כל עריות שאמרו כו'. נישאו אין, זינו לא,
לימא תיהוי תיובתא דרב המנונא,
דאמר רב המנונא: שומרת יבם שזינתה - אסורה ליבמה!
לא, נישאו וה"ה לזינו,
והאי דקתני נישאו? לישנא מעליא נקט.
ואיכא דאמרי: נישאו וה"ה לזינו,
לימא מסייע ליה לרב המנונא,
דא"ר המנונא: שומרת יבם שזינתה - אסורה ליבמה!
לא, נישאו דווקא, משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים.
1.
הסוגיה עוסקת בדינו של רב המנונא: שומרת יבם שזינתה - אסורה ליבמה!
2.
לפי הלשון הראשון הגמרא מקשה על רב המנונא מתוך דיוק במשנתנו, והגמרא מיישבת.
3.
לפי הלשון השני - ה"איכא דאמרי" - הגמרא מביאה סיוע לדינו של רב המנונא מתוך הרחבת הדין במשנה, והגמרא דוחה את ההוכחה על ידי שהיא מדייקת מלשון המשנה [לשון דווקאית], ולא מרחיבה את הדין.
4.
מכל הנ"ל משמע בפשטות שלפי שתי הלשונות אין לא סיוע ולא הוכחה לרב המנונא.
5.
בכל זאת נראה לי יותר כבסעיף 3 כיוון שעל ידי דיוק בלשון המשנה נדחה דינו של רב המנונא. ולימוד על סמך דיוק במשנה עדיף על פני פירוש הרחבה מסוג "... והוא הדין..."!
5.1
לפי הנ"ל יוצא שיש לפסוק כ"איכא דאמרי" [ הלשון השני] ולא כרב המנונא.
5.2
ומתאים בעיקר לפי מי שסובר שכעיקרון יש לפסוק תמיד כ"איכא דאמרי" [כלשון אחרון].
6.
ואמנם כך נפסק בסוגיה שהיא כנראה הסוגיה העיקרית לעניין דינו של רב המנונא, ראה להלן...
7.
ראה מה שכתבנו על מסכת סוטה דף יח :
הערה: ליד כל מספר "מקורי" יש תוספת מיספור בסדר רץ בהתאם לסוגייתנו - גיטין דף פ:
גמ'. אמר רב המנונא: שומרת יבם שזינתה - אסורה ליבמה.
ממאי?
מדקתני: שומרת יבם וכנוסה;
אא"ב אסירה, משום הכי מתנה בהדה, אלא א"א לא אסירה, היכי מתנה בהדה?
והתנן, זה הכלל: כל שאילו תיבעל ולא תהא אסורה לו - לא היה מתנה עמה.
אמרי במערבא: לית הילכתא כרב המנונא.
אלא הא דקתני: שומרת יבם וכנוסה! הא מני?
ר"ע היא, דאמר: אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, ומשוי לה כי ערוה.
8.
ראה מה שכתבתי על מסכת יבמות דף מא:
בגמרא:
הסריס שחלץ ליבמתו - לא פסלה כו'. טעמא דבעלה הוא, הא אחר לא,
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף פא עמוד א
לימא, תיהוי תיובתא דרב המנונא, דאמר: שומרת יבם שזינתה - פסולה ליבמה!
לא, הוא הדין אפילו לאחר נמי, ואיידי דתנא רישא בדידיה, תנא נמי סיפא בדידיה.
1. [9]
הגמרא מדייקת ממשנתנו שדווקא סריס שבעל את יבמתו פסלה מן הכהונה, אבל אדם זר שבעל אותה לא מחשיבה כזונה ולא פסלה מהכהונה.
2. [10]
שואלת הגמרא האם משמע ממשנתנו שלא כרב המנונא שפסק "שומרת יבם שזינתה - פסולה ליבמה", ולפי רב המנונא משמע, שמכיון שהיא חשובה כזונה לכן היא גם פסולה לכהונה, ולא כדיוק ממשנתנו.
3. [11]
עונה הגמרא :
אין הכרח לדייק - כבסעיף 1 לעיל - וניתן לומר שגם משנתנו סוברת שיבמה שזינתה עם זר כן פסולה לכהונה, ומה שכתוב במשנה שאם היבם בעלה הכוונה כוללת גם זר שבעלה, והמשנה הדגישה יבם מכיון שכך מדובר ברישא של המשנה - ביבם דווקא.
למסקנת הסוגיה יוצא שאין קושיה ממשנתנו על הלכתו של רב המנונא.
4. [12]
רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק ב הלכה כ:
... והיבמה שזינת והיא זקוקה לא נאסרה על יבמה אלא רצה חולץ ה רצה מיבם.
הרמב"ם פוסק שלא כרב המנונא.
5. [13]
מגיד משנה הלכות יבום וחליצה פרק ב הלכה כ:
והיבמה שזינתה. בסוטה פרק היה מביא (סוטה דף י"ח:) אמרי במערבא לית הלכתא כרב המנונא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם:
5.1 [13.1]
הגהות מיימוניות הלכות יבום וחליצה פרק ב הלכה כ:
[ה] וכ"פ התוספות דלית הילכתא כרב המנונא דאמר אסורה לישראל ס"פ הערל והאשה רבה ע"כ:
הוא סובר שכך גם פוסק תוס' בסוגייתנו:
תוספות מסכת יבמות דף פא עמוד א:
לימא תיהוי תיובתא דרב המנונא כו' -
וא"ת לעיל בפ"ק (דף טו:) דקאמר צרות מתיירא אני בני צרות מעיד אני לכם לרב המנונא מבני צרות לפשוט שהצרות פטורות מחליצה ומן היבום שאם היו זקוקות לאחין א"כ היו בני צרות פסולות מק"ו דאלמנה דליכא למפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת שגם היבמה שזינתה מתחללת לרב המנונא
ואמר ר"י דמה דפשט להם בני צרות בזה לא היה מתיירא שאם יקפידו עליו יאמר שאין הלכה כרב המנונא.
5.2 [13.2]
בכל אופן תוס' לא מתייחס כלל לסוגיה במסכת סוטה - כפי שה"מגיד משנה" כן הביא את אותה סוגיה!
וקצת קשה, שהרי הגמרא במסכת סוטה קובעת במפורש "אמרי במערבא לית הלכתא כרב המנונא".
6. [14]
יתכן שהרמב"ם פסק שלא כרב המנונא גם בגלל הניסוח בסוגייתנו "לימא, תיהוי תיובתא דרב המנונא", והדחיה היא דחיה דחוקה, כי כזה הוא כל תרוץ מסוג: "ואיידי דתנא רישא בדידיה, תנא נמי סיפא בדידיה"
7. [15]
ואולי אין להכריע רק בגלל "אמרי במערבא לית הלכתא כרב המנונא" - תשובה להערה בסוף סעיף 5.2 לעיל - מפני שלא מדובר ב"הלכתא" של עורך הש"ס אלא ב"הלכתא" של אמוראים מסויימים שחיו "במערבא".
16.
ואולי נפסק שלא כרב המנונא בגלל ה"איכא דאמרי" בסוגיה במסכת גיטין דף פ - ראה לעיל בסעיף 5.1-5.2.
