סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 967

"ההוא גברא דאקדיש בזוודא דאורדי"

קידושין יב ע"א

אדם שקידש אשה באגודה של מוכין – חתיכת צמר גפן, רב שימי ניסה להעריך אם יש באותה אגודה שווי של שווה פרוטה, ובגמ' מתברר שגם אם לא תהיה האגודה שווה פרוטה עדיין תהיה אותה אשה ספק מקודשת משום חידושו של שמואל שהמקדש אשה בשווה כסף אפ' אם הדבר אינו שווה פרוטה במקומו, עדיין אנו חוששים לקידושין שמא שווה הדבר פרוטה במקום אחר. ומצינת הגמ' "יתיב רב שימי בר חייא קמיה דרב וקא מעיין בה אי אית בה שווה פרוטה אין אי לא לא "

יש לכאורה מקום להתפלא על ספור המעשה, שהרי הגמ' מביאה שרב שימי עמד לפני רב, ומכמה מקומות בש"ס משמע שרב שימי זה, היה נכדו בן בתו של רב. כאשר השאלה נשאלה מסתבר שהיא נשאלה בפני רב שהוא היה גדול הדור בדורו, כיצד א"כ קורה שרב שימי הוא זה שמעיין מה שוויה של אגודת המוכין, כלום רוצה חלילה רב שימי להסתכן באיסור של מורה הלכה בפני רבו, ואם משום מה רב שימי היה מורה ההוראה מדוע צריך להיות מענינינו לדעת שרב שימי יתיב קמיה דרב, אם רב לא משמש שום תפקיד בענין הזה.

יש אולי מקום להשערה המבוססת על חדוש נפלא אותו מחדש רבי ראובן מרגליות בספרו ניצוצי אור. בשלושה מקומות בש"ס מופיע וויכוח בין רב שימי לבין רב כשרב שימי שואל את רב שאלה, ורב עונה לו "שימי את"? האם אתה שימי, התשובה לשאלתך היא כך וכך. הגמ' הראשונה נמצאת במס' מנחות כט. נא' שם אמר רב גובהה של מנורה תשעה טפחים, איתיביה רב שימי בר חייא לרב, עונה לו רב: שימי את כי קאמינא וכו' רש"י מסביר שימי את – אתה הוא המקשה לי ביתמיא, רש"י לא מסביר מהי התמיהה בכך ששימי בר חייא הוא המקשה, להלן שם במנחות בדף ק. נאמר משמו של רב: מצור ועד קרטיגני מכירים את ישראל ואת אביהם שבשמים, מצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירים את ישראל ולא את אביהם שבשמים, איתיבה רב שימי בר חייא לרב, כתיב ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים וכו,' אמר לו שימי את וכו' רש"י שם בד"ה שימי את כותב כך: שימי את ביתמ' - אתה הוא שימי חכם גדול ומקשה לי דבר זה, וי"א רב לא היה זוקף עיניו אלא כובשם כל שעה משום צניעות. ז"א רב גם לא ידע מיהו השואל משום שרב הקפיד לא לזקוף את עיניו ולכן שאל שימי את, אבל במס' נידה כד. מביא רש"י תרוץ זה ודוחה אותו, שם נא משמו של רב כך: אמר רב השסועה ברייה בעלמא ליתא וכי אגמריה רחמנה למשה במעי אמה אגמריה. ז"א אין בכלל סוג חיה שנקראת השסועה שיש לה 2 דדים, איתיביה רב שימי בר חייא לרב וכו' ממשנה במס' בכורות ושוב מופיע הביטוי אמר ליה שימי את? התרוץ הוא כך וכך, כותב שם רש"י הא דאקשי רב שימי לרב משום דגביה הוה קאי ובר בריה הוה כדאמר בפרק כל הבשר קיא: רב אקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה, בכמה דוכתין אשכחן דמהדר ליה רב הכי שימי את, ונראה בעיני משום דבר בריה הוה וקאמר ליה הכי משום חביבותיה כלומר אתה יודע להשיבני. ואני שמעתי שמידת צניעות היה בו ברב שלא היה זוקף עיניו למעלה הלכך לא היה מכירו, ולא נהירא לי שהרי לא מצינו שאמר רב כך לשום אדם אלא לזה אמר כך בכמה מקומות כאן ובמנוחות. ז"א רש"י מפריך את הפרוש הזה מראיה חזקה, אם רב לא זקף את עיניו מדוע אין אנו מוצאים בכל הש"ס כולו שרב כאשר מתייחס אל השואל שואל מה שמו של השואל. מדוע דווקא ביחס לרב שימי בר חייא נוהג רב לשאול בלשון כזו.

המהר"ץ חיות מוסיף להקשות שהרי רב ורב שימי בר רב חייא נמצאים וויכוחים בינם לבין עצמם בכמה מקומות בש"ס ושם לא מופיעים המלים שימי את.

הגאון רבי ראובן מרגליות בספרו ניצוצי אור מיישב את דברי "רב שימי את" באופן נפלא ע"פ גמ' במס' חולין קיא: הגמ' שם אומרת כך: "איתמר דגים שעלו בקערה" מדובר בקערה בשרית בה נוהגים לאכול מאכל בשרי, שמו בתוך הקערה דגים שכרגע נגמר בישולם והרי הם עדיין רותחים. כלומר נתנו חתיכת דג רותח בתוך קערה בשרית, דרכם של חכמי הגמ' היה לאכול דג יחד עם כותח, הכותח היה בו חלב היה זה טיבול של הדג בכותח במאכל החלבי, נשאלת השאלה האם אותה חתיכת דג רותח שנתנה בקערה בה ניתנו קודם קציצות בשר יכולה להאכל בכותח יחד עם חלב, רב אמר אסור לאוכלן בכותח, ושמואל אמר מותר לאוכלן בכותח. רב סבור שהיות ובאותה קערה אכלו בעבר בשר הרי שיש טעם של בשר בקערה ברגע שהדג הרותח נגע בקערה נכנס לתוך הדג הרותח טעם הבשר שהיה בקערה, מעתה אם יאכלו את הדג בכותח יהיה בזה איסור של בשר בחלב שהרי הדג בלע טעם של בשר. ואילו שמואל סבור שאין בקערה טעם בשר שיש בו לאסור את אכילת הדג בכותח, והגמ' מוסיפה והא דרב לאו בפרוש איתמר אלא מכללא אתמר, רב לא אמר את דבריו בפרוש אלא שניתן להסיק שזו דעתו של רב בעקבות מעשה שקרה, דרב איקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה, רב התארח אצל נכדו רב שימי בר חייא, חש בעיניו, משחו את עיני רב במשחה, ואת המשחה הכינו מסממנים מרים בתוך קערה ומתוך קערת הסממנים מרחו את עיני רב. כעבור זמן באותה קערה ששמשה להכנת המשחה כיבדו את רב בתבשיל, טעם רב את טעם המשחה בתבשיל שאכל אמר יהיב טעמא כולי האי, הרי לנו שהסממנים שהוכנו כמשחה בקערה הבליעו את טעמם בקערה עד כדי כך שתבשיל שניתן אח"כ כשהוא רותח בקערה קיבל את טעם המשחה. הרי לנו שהקערה בולעת ומפליטה את הטעם הבלוע כאשר דבר רותח ניתן לתוכה, לכן ניתן להסיק מתוך דברי רב שגם במקרה שלנו בדגים שעלו בקערת בשר אסור לאוכלם ברותח, והגמ' דוחה את הראיה, ולא היא שאני התם דנפיש מררא טפי, דווקא במשחה היתה בליעה משום שהמשחה היתה מורכבת מסממנים מרים עד מאד שטעמם חריף אבל לגבי בשר בחלב אין מקום לחשוש. עד כאן הגמ' בחולין.

כאשר באותם ימים מילאו את עיניו של רב במשחה סביר להניח טוען הגאון רבי ראובן מרגליות, שרב לא יכל להשתמש לראיה בעיניו, באותם ימים שהה רב בבית נכדו רב שימי בר חייא, ואותם שלושה מקומות בש"ס בם רב שימי בר חייא שואל את סבו שאלה ונענה מסבו שימי את? מתייחסים לאותם ימי שהותו של רב בביתו של רב שמי בר חייא כשהמשחה ממלאת את עיניו ומונעת ממנו לראות מי השואל, אבל מסתבר שבאותם ימים הפך ביתו של רב שימי בר חייא משום האורח הדגול להיות בית וועד לחכמים, אנשים נוספים נהנו מאור תורתו של רב, בהזדמנות זו היה על רב לברר אם השואל אומנם נכדו רב שימי בר חייא ובאותם שלושת המקרים האלו שאל רב: שימי את, ואין זה מחייב את רב בכל מקום בש"ס בו הוא נשאל שאלות בין ע"י אחרים, ובין ע"י נכדו רב שימי, שם רב לא צריך לברר מהי זהותו של השואל, חשוב היה לחכמי הגמ' לקבוע את שאלתו של רב: שימי את, כדי שנדע מתי והיכן ארעו הדברים. ע"כ השארתו של הגאון רבי ראובן מרגליות. ע"פ השערה זו ניתן אולי גם ליישב את דברי גמרתנו: יתיב רב שימי בר חייא קמי דרב וקמעיין בה, בהחלט יתכן שאותו גברא שקדש באגודת המוכין בא לשאול את רב כיצד עליו לנהוג בהיות רב גדול הדור, היה זה באותה תקופה כאשר רב התארח בבית נכדו רב שימי וכאמור באותה תקופה ניטל מאור עיניו של רב ולא היתה לו יכולת להשתמש במאור עיניו ולכן יתיב רב שימי בר חייא קמיה דרב וקמעיין בה, השאלה נשאלה אומנם לרב אבל העיון באגודת המוכין כדי לקבוע אם יש בה שווה פרוטה או לא, לא יכל להעשות ע"י רב באשר מלאו עיניו במשחה, דבר זה הוצרך להעשות ע"י נכדו רב שימי בר חייא כאשר היה קמיה דרב.

(האדמו"ר מטאלנה)