הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"איכא דמתני לה"; "משמיה"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
גיטין עו ע"ב
תניא כוותיה דר' יוחנן: ה"ז גיטך כל זמן שאעבור מנגד פניך שלשים יום, והיה הולך ובא הולך ובא, הואיל ולא נתייחד עמה - ה"ז גט,
ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה.
וליחוש שמא פייס!
אמר רבה בר רב הונא, הכי אמר אבא מרי משמי' דרב: באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי:
איכא דמתני לה אמתניתין: מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש, ומת בתוך י"ב חדש - ה"ז גט;
וליחוש שמא פייס!
אמר רבה בר רב הונא, הכי אמר אבא מרי משמיה דרב: באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי!
מאן דמתני לה אמתני', כל שכן אברייתא;
מאן דמתני לה אברייתא, אבל אמתני' הא לא אתא.
מתני'. ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש, ומת בתוך י"ב חדש - אינו גט;
ה"ז גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש, ומת בתוך י"ב חדש - ה"ז גט.
מבנה הסוגיה:
1.
הוכחה לדברי רבי יוחנן לגבי הברייתא הקודמת:
תניא כוותיה דר' יוחנן: ה"ז גיטך כל זמן שאעבור מנגד פניך שלשים יום, והיה הולך ובא הולך ובא, הואיל ולא נתייחד עמה - ה"ז גט,
ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה.
2.
שואלת הגמרא:
וליחוש שמא פייס!
יש חשש שמא קרה ארוע שמבטל את הגט.
3.
מיישבת הגמרא שמדובר במקרה מסויים [אוקימתא]:
אמר רבה בר רב הונא, הכי אמר אבא מרי משמי' דרב: באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי:
3.1
הערה:
מדובר ב"רבה" בנו של רב הונא. משמע שרב הונא עצמו אמר "משמיה" דרב ומדוע לא מנוסח בגמרא "אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא אמר רב" - הרי רב הונא היה תלמיד מובהק של רב וכנראה שמע ממנו באופן אישי וישיר.
"אמר רבה בר רב הונא, הכי אמר אבא מרי משמי' דרב" - 5 מופעים בש"ס. 3 - הדין בסוגייתנו 2 מופעים + 1 אותו דין בגיטין דף כט
3.2
המשך ההערה:
אלא כנראה, שלפעמים משמעות הביטוי "משמיה" היא, שאין זה ציטוט מדוייק. ומתאים לומר שבכל מקום שמדובר באמורא שלא היה ממש תלמידו או שלא חי בדור של החכם שאת דבריו הוא מוסר, שהניסוח המתאים הוא "משמיה", כי כנראה מדובר בציטוט לא מדוייק.
4.
לשון אחר:
איכא דמתני לה אמתניתין: מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש, ומת בתוך י"ב חדש - ה"ז גט;
מדובר על המשנה הבאה בסוגייתנו.
4.1
שואלת הגמרא - כלעיל בסעיף 2:
וליחוש שמא פייס!
4.2
עונה הגמרא - כלעיל בסעיף 3:
אמר רבה בר רב הונא, הכי אמר אבא מרי משמיה דרב: באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי!
5.
מציינת הגמרא:
מאן דמתני לה אמתני', כל שכן אברייתא;
לפי הלשון השני דברי רב הונא מתאימים גם למקרה שהובא בלשון הראשון.
5.1
מאן דמתני לה אברייתא, אבל אמתני' הא לא אתא.
ולפי הלשון הראשון דברי רב הונא לא מתאימים למקרה שהובא בלשון השני.
5.2
ויש לשאול, האם האמור בסעיף 5 נאמר מכח סברא על ידי סתמא דגמרא, או שהגמרא אומרת שרב הונא עצמו כך אמר, דהיינו, לפי הלשון הראשון רב הונא לא התייחס למשנה , ולפי הלשון השני רב הונא עצמו אמר את דבריו גם על הברייתא.
6.
המשנה שהובאה לעיל בסעיף 4:
מתני'. ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש, ומת בתוך י"ב חדש - אינו גט;
ה"ז גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש, ומת בתוך י"ב חדש - ה"ז גט.
7.
רמב"ם הלכות גירושין פרק ט הלכה יא:
הרי זה גיטיך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש אין חוששין שמא בא בסתר שאין דרך בני אדם לבוא בצנעה, ואם תם הזמן שקבע ולא בא הרי זו מגורשת, מת בתוך שנים עשר חדש אף על פי שאי אפשר שיבוא והרי היא מגורשת לא תנשא במקום יבם עד אחר שנים עשר חדש כשיתקיים התנאי.
השגת הראב"ד:
הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש אין חוששין שמא בא בסתר. א"א זה אינו כלום דהכא נמי בעינן שתהא נאמנת עליו לומר שלא בא.
הרמב"ם פוסק במפורש שלא כרב הונא, ומתאים ללשון הראשון,שדברי רב הונא מוסבים רק על הברייתא.
7.1
ואילו הראב"ד פוסק כלשון השני, וגם במקרה של המשנה צריך להוסיף את האוקימתא של רב הונא - "נאמנת עליו לומר שלא בא".
8.
מגיד משנה הלכות גירושין פרק ט הלכה יא:
[יא] ה"ז גיטך מעכשיו וכו'. כבר הזכרתי דין זה למעלה והזכרתי שתי לשונות שיש בגמרא דאיכא מאן דאמר צריך לומר שנאמנת עלי שלא באתי ואיכא מאן דאמר שאינו צריך
ורבינו פסק לקולא ואודיעך טעמו.
הוא ז"ל סבור שאין חששות אלו דשמא פייס ושמא בא מדאורייתא מפני שבדין תורה העמד דבר על חזקתו וכיון שנתגרשה אין חוששין לדבר אחר שאין אנו רואים אותו ואין ספק מוציא מידי ודאי
אלא שחכמים חששו בערוה החמורה.
וזה שכתב רבינו למעלה יהיה הגט פסול וידוע בדבריו שכל מקום שהוא ז"ל מזכיר פסול הוא מדבריהם
וכיון שכן נמצא שמחלוקת לשונות אלו הם בדרבנן והלך אחר המיקל.
הוא מסביר, שהמחלוקת בין שתי הלשונות היא בדין דרבנן, ולכן הרמב"ם פוסק לקולא.
8.1
ויש מי שפסק לחומרא וכן כתוב בהשגות א"א זה אינו כלום וכו'. וכן דעת ר"ח ז"ל
והראב"ד פוסק לחומרא.
8.2
ובאמת שהסוגיא שבפרק כל הגט (גיטין דף כט) קשה קצת לדברי רבינו ששם הביאו האי לישנא שצ"ל נאמנת עלי שלא באתי:
הוא מקשה על ההסבר שלו בדברי הרמב"ם.
9.
ראה "מתיבתא", עמוד נא, שיש פוסקים כלשון השני - כראב"ד - גם בגלל הכלל שבכל מקום פוסקים כ"איכא דאמרי", דהיינו, כלשון אחרון.
10.
ונראה לי לחדש:
מדובר בשתי לשונות שמובאים בניסוח "איכא דמתני לה" - כלעיל בסעיף 5-5.2, ויתכן שהרמב"ם עצמו גם מסכים שבכל לשון שמובא בש"ס בנוסח של "איכא דאמרי", למשל, יש לפסוק כלשון אחרון.
10.1
אבל בסוגייתנו - כמובא לעיל בסעיף 5.2 - שהספק הוא מה אמר רב הונא עצמו הרי שהרמב"ם פוסק כבכללי ההכרעה בספק, אם מדובר בדין דאורייתא - לחומרא, ואם מדובר בדין דרבנן - לקולא. [כיון שלא מדובר בשני לשונות של עורך הגמרא - כמוסבר לעיל בסעיף 5.2 - שאז מתאים לומר שעורך הגמרא מכריע כלשון אחרון - שכך אולי סובר הראב"ד].
11.
דברינו לעיל בסעיף 10 מתאימים להערתנו לעיל בסעיף 3.1, שרבה אמר בשם אביו "משמיה דרב", כיוון שהציטוט של רב הונא בשם רב לא היה בדקדוק גמור, ואולי רב הונא עצמו לא ידע בבירור על מה אמר רבו - "רב" - את דבריו.
