סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

רבה ורב יוסף - הלכה כרבה

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

גיטין עד ע"ב


... ההוא גברא דאמר ליה לאריסיה: כולי עלמא דלו תלת דלוותא ואכלי ריבעא, את דלי ארבעה ואכול תילתא, לסוף אתא מיטרא,
אמר רב יוסף: הא לא דלה,
רבה אמר: הא לא איצטריכא.
לימא, רב יוסף דאמר כרבנן, ורבה דאמר כרבן שמעון בן גמליאל!
ותיסברא? והא קיימא לן הילכתא כוותיה דרבה, ובהא אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל!
אלא לעולם כרבנן, רב יוסף כרבנן,
ורבה אמר לך: אנא דאמרי אפילו לרבנן,
עד כאן לא קאמרי רבנן התם - אלא דלצעורה קא מיכוין,
אבל הכא משום הרווחה הוא, והא לא איצטריך. 

הסבר:

לגבי קביעת הגמרא:

"והא קיימא לן הילכתא כוותיה דרבה..."

ראה מה שכתבתי על מסכת ברכות דף יב:

מיספור הסעיפים - בהתאם לסוגייתנו - מסכת גיטין דף עד.

1.

בגמרא:

מאי הוה עלה?
אמר רב יוסף: האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט; רבה אמר: המלך הקדוש והמלך המשפט. והלכתא כרבה.

2.

במחלוקת בין רב יוסף ורבה הגמרא פוסקת כרבה. שואלים הפרשנים: מדוע יש לפסוק במפורש כרבה, הרי כלל בידינו שתמיד הלכה כרבה נגד רב יוסף.

3.

ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רעא מציין לדברים הבאים:

רא"ש מסכת קידושין פרק א סימן ח [מסכת קידושין דף ט]:

והלכתא שיראי לא צריכי שומא ודקדק ר"ת ז"ל אמאי איצטריך לפסוק כרבה לגבי רב יוסף הא קי"ל (ב"ב - בבא בתרא דף קמג ב) הלכתא כרבה בכ"מ בר משדה ענין ומחצה

כשאלה לעיל בסעיף 2.

3.1

אף על גב שיש רוצין לומר דהיינו דוקא בבבא בתרא

יש אומרים שהכלל שהלכה כרבה נגד רב יוסף [בדרך כלל] תקף רק לגבי מסכת בבא בתרא [ומדוע?]

ולפי זה ברור מדוע במסכתות אחרות יש צורך לפסוק כרבה במפורש [כשהלכה כמותו], כי באותם מקומות לא תקף הכלל הכללי של הלכה כרבה נגד רב יוסף.

3.2

אי אפשר לומר כן דעל כרחיך בכולה גמרא קא אמר כדמוכח בפרק מי שאחזו (גיטין דף עד ב) דקאמר ותסברא דרבה כרבן שמעון בן גמליאל והא קיימא לן דהילכתא כרבה ובהא קיימא לן דאין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
ובכולה גמרא הוא דקיימא לן הכי מדלא קאמר בהא כדקאמר על רבן שמעון בן גמליאל

הוא מוכיח מסוגייתנו - מסכת גיטין דף עד - שהכלל שהלכה כרבה נגד רב יוסף הוא כלל כללי - בכל הש"ס, כי כך משמע מכך שהגמרא אומרת שלגבי רשב"ג הגמרא - בדף הבא - פוסקת שלא כרשב"ג "בהא" - בנושא המדובר בסוגייה שם [במשנתנו - "בצידן"], ואילו לגבי הכלל של "הלכה כרבה" הגמרא לא הגבילה את הכלל.

3.3

ועוד קשה אמאי לא קאמר והילכתא כרבה כדקאמר והילכתא כרבי אלעזר והילכתא כרבא אמר רב נחמן על כן היה אומר דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא...

הוא מקשה עוד, לגבי הסוגיה לעיל בסעיף 3, מדוע נפסק בנוסח "והלכתא שיראי לא צריכי שומא", ולא בנוסח "והלכתא כרבה".

הערה כללית: באמת כך הדבר, שהרבה פעמים בש"ס הגמרא מעדיפה דווקא לנקוט את שם החכם כשהיא פוסקת כמותו והיא לא קובעת במפורש את תוכן ההלכה.

4.

המשך מה שכתבתי על הסוגיה במסכת ברכות:

לפי הסבר זה הגמרא פוסקת במפורש כרבה מכיון שיש חידוש בפסיקה שהלכה כמותו, ואומר "תוספות הרא"ש", שהחידוש הוא, שרבה לא מודה לרבי אלעזר שבדיעבד יצא.

4.1

המשך דברי הרא"ש:

ור"י אמר דמה שהוצרך לפסוק כאן כרבה משום דרב יוסף הביא כמה ראיות לדבריו

לפי דבריו אלה יוצא שגם אם נקבע כלל כללי שהלכה כרבה נגד רב יוסף, הרי שתוקף הכלל מוגבל רק למקרים שהגמרא לא מביאה הוכחות - ממשניות / ברייתות - לטובת רב יוסף.

4.2

וממשיך הרא"ש:
לגבי השאלה לעיל בסעיף 3.3:

והא דלא קאמר והילכתא כרבה דלא תימא היינו כרבה דאיכא דאמרי דבכל דהו לא צריך שומא אבל אמר חמשין ושוו חמשין צריכי שומא לפיכך הוצרך לפסוק דבכל ענין לא צריכי שומא:

כלומר, יש לצמצם את ההלכה כרבה רק לדין מסוים.

5.

הסבר נוסף: מכיון שלפני כן הגמרא הביאה הוכחה לרבי אלעזר [שרב יוסף פסק כמותו] לכן צריך להכריע במפורש כרבה, ולולא זאת היינו מכריעים כרב יוסף ובניגוד לכלל הכללי שהלכה כרבה נגד רב יוסף, כלומר, הכלל ש"שקיל וטרי" – במובן זה שלדעה אחת יש סיוע מפסוק, ולדעה השניה לא מובא סיוע - חזק יותר מהכלל "הלכה כרבה נגד רב יוסף – ראה ערך "התנגשות"].

6.

הערה: בסוגייתנו [במסכת ברכות] למעשה אפשר היה לומר שהמחלוקת היא בין רבי אלעזר ורב יוסף [שפסק כרבי אלעזר] נגד רבה, ואז לא חל הכלל שהלכה כרבה נגד רב יוסף כי יש כאן רוב של שניים נגד אחד, לכן היה צריך לפסוק במפורש ובאופן נקודתי שהלכה כרבה.
שם בסוגיה הרא"ש גם מסביר מדוע היה צריך לפסוק במפורש את תוכן הפסק ולא לומר "רק" [כמו בסוגייתנו –במסכת ברכות] – הלכה כרבה.

7.

כל הדיון לעיל היה לאור הכלל שהלכה כרבה נגד רב יוסף. על ידי מי נקבע כלל זה? האפשרויות הן: בית המדרש שדן בדבריהם; עורכי הגמרא – רב אשי ורבינא; חכמים מאוחרים יותר – תוספת של סבוראים.

8.

נראה לי, שמדברי הרא"ש שהבאנו לעיל משמע שכל כלל בגמרא שמובא בפתיחה של הניסוח "קיימא לן..." משמע שזהו כלל שתקף בכל הש"ס, ולכן ברור שנקבע על ידי "עורך הש"ס".

8.1

אבל מצד שני יש לפעמים שהגמרא דנה בכלל עצמו ומקשה ממנו, ולכן משמע דווקא יותר שהכללים שמנוסחים ב"קיימא לן..." היו דווקא עתיקים יותר וכבר נקבעו על ידי בית המדרש של רבה ורב יוסף, ומשם קיבלו כל שאר החכמים.

מסכת כתובות דף יג עמוד א:

דקיימא לן: הלכתא כרב נחמן בדיני,

מסכת כתובות דף נא עמוד א:

דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו,

מסכת נדה דף כד עמוד ב:

דקיימא לן: הלכתא כרב באיסורי, בין לקולא בין לחומרא.

מסכת גיטין דף עד עמוד ב:

הא קיימא לן הילכתא כוותיה דרבה,

9.

והערה חדשה: יש גירסה בגמרא "ורבא אמר" [ראה גם "דקדוקי סופרים", ובהערה ת] במקום "ורבה אמר", וממילא רוב הדיון לעיל מיותר מפני שאמנם הלכה כרבא נגד רב יוסף מדין "הלכה כבתראי".

9.1

ואולם מצד שני הוא - רבא - היה תלמידו של רב יוסף, ולכן אין הלכה כמותו [תלמיד במקום רב], וכמו כן, יש אומרים שכלל זה – של "הלכה כבתראי" - לא תופס בתקופה שקדמה לאביי ורבא - כמו לגבי רב יוסף בסוגייתנו, ולכן הגמרא היתה צריכה לפסוק נקודתית שהלכה כרבא.

9.2

הרב זיני בספרו "רבנן סבוראי", עמוד 187 דן בסוגייתנו, ומעיר שלפי הגירסא של "רבא" במקום רבה יתכן שמדובר באמורא מאוחר – סבוראי! והוא לא מקבל השערה זו.
כמו כן, הרב זיני קובע שהכלל, של הלכה כרבה נגד רב יוסף הוא לא מהגמרא שהרי לא מוזכר אצל הגאונים!

ראה גם מה שכתבתי על מסכת מנחות דף לב:
[המשך המיספור]:

10.

כסף משנה הלכות יבום וחליצה פרק ד הלכה ו:

כיצד חולצין מביאין לו מנעל. בפרק מ"ח (דף ק"ב) אמר רבא [הערה: כנראה טעות. צריך להיות "רבה" ולא "רבא"] א"ר כהנא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל ורב יוסף אמר רב כהנא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל מאי בינייהו איכא בינייהו מנעל לכתחילה ופירש"י דלישנא קמא אין חולצין במנעל לכתחילה מדקאמר אם יבא אליהו וכו' משמע דכל כמה דלא אתי אליהו ואמר לא חולצין ורבינו נראה שפוסק כלישנא בתרא ולא הזכיר חליצת סנדל מפני שאינו מצוי בינינו:

משמע מהרמב"ם שהוא פוסק כרב יוסף. נשאלת השאלה: מקובל הכלל שבמחלוקת בין רבה ורב יוסף – הלכה כרבה, ומדוע פוסקים בסוגייתנו כרב יוסף?

11.

דן בזה התוס' בסוגייתנו:

תוספות מסכת מנחות דף לב עמוד א:

מנעל לכתחילה איכא בינייהו - אע"ג דקי"ל (בבא בתרא דף קיד:) רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה ענין ומחצה ולרבה אין חולצין במנעל לכתחילה
עכשיו נוהגין לחלוץ במנעל לפי שאין אנו בקיאין בסנדל
אי נמי במילתא דקאמרי משמיה דאחריני אפשר דהלכה כרב יוסף, מ"ר.

11.1

תוספות מתרץ בשני אופנים. מכל אחד מהם ניתן להסיק עקרונות חשובים בפסיקת הלכה בגמרא.

11.2

התרוץ הראשון של תוס' [וכן ב"כסף משנה" לעיל] "אין אנו בקיאים בסנדל" ולכן אין מנוס, וחובה להשתמש במנעל.
דבר זה מעורר שאלה עקרונית: אם "קשה" לנו לקיים את ההלכה האם ניתן לקיים הלכה כמי שלא נפסק כמותו?

11.3

אלא יש לומר, שכנראה החולקים עצמם הסכימו שאם דעת אחד הצדדים לא תוכל להתבצע בגלל מגבלות מעשיות כלשהן הרי שההלכה תהיה כצד החולק.

11.4

התרוץ השני בתוס': הכלל שהלכה כרבה נגד רב יוסף חל כאשר הם חלוקים מסברת עצמם [=אליבא דנפשייהו], אבל כאשר הם חולקים מה אמר רבם "אפשר דהלכה כרב יוסף".
זהו תרוץ עקרוני מפני שכלל זה ניתן ליישום לגבי כל כלל שקובע את דרכי ההכרעה בין שני חכמים [בעיקר, אצל האמוראים].

11.5

ואילו ה"כסף משנה" אומר, שהרמב"ם פסק כרב יוסף מפני שדבריו מובאים אחרונים. והכלל הוא שהלכה כ"לישנא בתרא".

11.6

וזה מאד תמוה: הרי תמיד, בכל הבאת מחלוקת ישנה דעה שהיא האחרונה...

11.7

בדרך כלל הכלל של "הלכה כלישנא בתרא" חל כאשר דין מסויים מובא בכמה אופנים-נוסחים, אז הכלל הוא, שהלשון האחרון הוא העיקר.

11.8

ואולי כוונת ה"כסף משנה" לומר כך: בסוגייתנו מובאת הדעה הראשונה: "אמר רבה אמר רב כהנא אמר רב" והדעה השניה "אמר רב יוסף אמר רב כהנא אמר רב". כנראה שלא מדובר במחלוקת כיצד להבין את דברי רב, אלא המחלוקת היא ממש במסירת העדות מה אמר האמורא רב ובאיזה ניסוח.
לפי זה כנראה, עצם העובדה שהגמרא ציינה את שמו של רב כהנא [בין רבה לרב או בין רב יוסף לבין רב] מלמד שמדובר במחלוקת עובדתית. לכן הדעה שמובאת אחרונה נקראת "לישנא בתרא"...

11.9

בכל אופן מתעורר קושי, שהרי בכל הש"ס תמיד רבה מוזכר לפני רב יוסף ולכן תמוה שה"כסף משנה" מתייחס לדברי רב יוסף כ"לישנא בתרא".

12.

עוד כמה הערות לסוגייתנו - מסכת גיטין דף עד - לקטע הבא:

אמר רב יוסף: הא לא דלה,
רבה אמר: הא לא איצטריכא.
לימא, רב יוסף דאמר כרבנן, ורבה דאמר כרבן שמעון בן גמליאל!

מדוע הגמרא לא ניסחה את שאלתה בניסוח "לימא כתנאי" - כמקובל במקרה כזה.

12.1

דחייה:

ותיסברא? והא קיימא לן הילכתא כוותיה דרבה, ובהא אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל!

הגמרא דוחה את ה"לימא כתנאי" בטענה טכנית, שלפי טענת "הלימא כתנאי" תהיה סתירה בין שני כללי פסיקה [התנגשות]!

12.2

לגבי "והא קיימא לן הילכתא כוותיה דרבה" דנו כבר לעיל, אלא שיש להעיר, שבסוגייתנו לא מובא כל הכלל כשם שמובא במסכת בבא בתרא דף קמג: "הלכתא כרבה בכ"מ [=בכל מקום] בר משדה ענין ומחצה"

13.

הגמרא מיישבת:

אלא לעולם כרבנן, רב יוסף כרבנן,
ורבה אמר לך: אנא דאמרי אפילו לרבנן,
עד כאן לא קאמרי רבנן התם - אלא דלצעורה קא מיכוין,
אבל הכא משום הרווחה הוא, והא לא איצטריך.

הגמרא מעמידה את הקשר בין שתי המחלוקות באופן שונה.

14.

כהשלמה לדברינו הקודמים על סוגייתנו:

תוספות מסכת גיטין דף עד עמוד ב:

הא קיי"ל הלכתא כרבה - מכאן משמע דבכולי הש"ס הלכתא כרבה לגבי רב יוסף מדלא קאמר והא בהא קיי"ל כרבה כדקאמר ובהא לא קיי"ל כרשב"ג
ודלא כאומר הא דקאמר הילכתא כרבה לגבי רב יוסף בר משדה ענין ומחצה היינו דוקא במילי דאיפלגו בבבא בתרא
והא דאיצטריך הש"ס לפסוק הלכה בקידושין בפרק קמא (דף ט.) כרבה גבי שיראי לא צריכי שומא פירשנו שם [ד"ה והילכתא].

מתאים לדברי הרא"ש לעיל.

14.1

כך גם סובר ומכריע ה"יד מלאכי", כללי התלמוד, כלל תקצו.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר