סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון האלף, מדור "עלי הדף"
מסכת גיטין
דף סז ע"א

 

אימתי מותר לספר בשבח האדם ואין החשש ש"מתוך טובתו בא לידי גנותו"?

 

בדברי חכמינו ז"ל מצינו בכמה מקומות שהתנאים מנו בשבחם של תנאים אחרים, כמו גם במכילתין (סז ע"א): "תניא, איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים, רבי מאיר חכם וסופר, רבי יהודה חכם לכשירצה, רבי טרפון גל של אגוזין, רבי ישמעאל חנות מיוזנת, רבי עקיבא אוצר בלום, רבי יוחנן בן נורי קופת הרוכלים, רבי אלעזר בן עזריה קופה של בשמים, משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי, רבי יוסי נמוקו עמו, רבי שמעון טוחן הרבה ומוציא קימעא", וכן במסכת אבות (פ"ב מ"ח): "הוא (-רבי יוחנן בן זכאי) היה מונה שבחן: רבי אליעזר בן הרקנוס, בור סוד שאינו מאבד טפה, רבי יהושע בן חנניה, אשרי יולדתו" וכו' (ראה עוד אבות דרבי נתן פי"ח). וידועה התמיהה, דהלא איתא (ב"ב קסד.; ערכין טו.): "תני רב דימי אחוה דרב ספרא, לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו", ומבואר בגמרא (שם) שיש בזה משום נדנוד עון לשון הרע, ולמה אם כן לא חששו התנאים הללו למנות בשבחן של חכמים.

בקושיא זו עמד כבר ב'ספר יראים' (סי' קצא) וז"ל: "תולדות לשון הרע, דאמר רב פפא בבבא בתרא 'אמר רב דימי אחוה דרב ספרא, לעולם אל יספר אדם בשבחו של חברו, שמתוך שמרבה בשבחו בא לידי גנותו', פירוש, אל ירבה לספר, כי מתוך שירבה לספר בא לומר זה הגנות שלו, אבל סיפור טובה בלא ריבוי מותר, כדתנן 'חמשה תלמידים היו לו לריב"ז הוא היה מונה שבחן". כדבריו מוכח גם בדברי רש"י במס' ערכין (שם): "שכשהוא מספר בטובתו יותר מדאי, הוא עצמו אומר חוץ ממדה רעה זו שבו", וכ"ה גם לשון הרי"ף (שבת פרק במה מדליקין): "תני רב דימי קמיה דרב ספרא, לעולם אל יספר אדם בשבחו של חבירו יותר מדאי, שמתוך טובתו בא לידי גנותו".

יישוב נוסף מצינו על פי דברי הרמב"ם (הל' דעות פ"ז ה"ד) כותב: "וכל המספר בטובת חבירו בפני שונאיו הרי זה אבק לשון הרע, שזה גורם להם שיספרו בגנותו, ועל זה הענין אמר שלמה (משלי כז, יד) 'מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו', שמתוך טובתו בא לידי רעתו", ומציין בהגהות מיימונית (אות ה) לדברי הסמ"ג (לאוין ט) אחרי הביאו דברי הרמב"ם הללו: "אבל בפני אוהביו מותר, כדתנן חמשה תלמידים היו לו לריב"ז הוא היה מונה שבחן" (ראה 'עיון יעקב' אבות שם; מג"א סי' קנו סק"ב). ויצויין, שמצינו כבר כדברים הללו ב'זוהר חדש' (רות הוצאת מוה"ק עט:), במנותו בין אלו הנידונים במדור הראשון בגיהנם: "המספר שבח חבירו בפני מי ששונאים אותו".

כיוצא בכלל זה מצינו ב'יד רמה' (ב"ב שם), כי איסור זה נאמר רק "במקום שרבים מצויין, ואפשר דאיכא התם מאן דסאני ליה ואתי לאשתעויי בבישתיה, לשון הרע הוי ואסיר", והיינו, שגם במקום שיתכן שמצויים שמה שונאיו, אסור לדבר בשבח חבירו מחמת חשש זה, וכן כתב הרמב"ם בפיה"מ (אבות פ"א מי"ז): "שאתה מסבב גנות בשבחך אותו בתוך ההמון, שמהם מי שיאהבהו ומהם מי שינשאהו, ויצטרך שונאו כשישמע שבחיו לזכור מומיו ורעותיו, וזה תכלית ההרחקה מלשון הרע". ובהכי יתורץ גם מה שהתנאים ריב"ז ואיסי בן יהודה מנו שבחן של חכמים, שזה לא היה במקום שרבים מצויין שם, ולא היה חשש זה שיבואו לספר בגנותם.

בפירושו של החסיד ר' יוסף יעב"ץ על אבות (שם) עמד בדקדוק המאמר "הוא היה מונה שבחן", דלכאורה הול"ל 'היה מספר' או 'מגיד', מה ענין אומרו 'מונה'... ומביא בשמו של רבינו יונה: "שבא לתרץ מה שהוקשה לקצת איך היה מספר שבחן, והרי אמרו ז"ל לעולם אל יספר אדם בשבחו של חברו, ולזה אמר כי לא סיפר לאדם, אלא היה מונה בינו לבין עצמו, ולזה שמח ר' יוחנן כשמצא בתלמידיו מנין מעלות התורה" (לפנינו בפירוש רבינו יונה לא נמצאו הדברים), וכיישוב זה כתב מדעת עצמו ה'פרי מגדים' (א"א סי' קנו סוסק"ב).

כלל נוסף בזה מביא ב'שיטה מקובצת' (ב"ב שם) בשם 'שיטה לא נודע למי': "ונראה לי, באדם שמקצת מעשיו מתוקנים ומקצתם לא, איירי". ולפי זה במי שמעשיו מתוקנים לגמרי אין איסור לספר בשבחם, כי לא יבואו לדבר בגנותם - מה שאין בהם, ועל פי זה מביא הרחיד"א ('רוח חיים' דרוש טו; 'לחם מן השמים' שבת זכור דרוש ד) בשמו של מהר"ש גפ"ן עדן, ד"בהכי מתרצתא, דתלמידי ריב"ז היו כל מעשיהם מתוקנים, ובהא לא איירי".

ובספרו 'פתח עינים' (בסוגיין) כותב החיד"א: "ועוד נראה, דהא דלא יספר בשבחו של חבירו הוא בחיים חיותו, אבל אחר מיתה יכול לספר שבחו (כי אחרי מיתת האדם ליכא איסור לשון הרע מה"ת, ואינו כי אם מחמת חרם הקדמונים, ראה שו"ע או"ח סי' תרו ס"ג), ואפשר דאיסי בן יהודה הוא היה מונה שבחן אחר פטירתן דשרי". אמנם, ב'מראית העין' (בסוגיין) חזר בו הרחיד"א מדברים הללו, וז"ל : "והן עתה נזכרתי דבאבות דרבי נתן סוף פרק ח"י שם איתא הא דאיסי בן יהודה מונה של חכמים יותר בהרחבה מסוגיין, ושם איתא: 'לאחר כן מצאו רבי שמעון לאיסי בן יהודה, אמר ליה מפני מה אתה מפטפט דברי בפני תלמידי חכמים, אמר ליה, וכי אמרתי עליך אלא שאתה שונה הרבה ומשכח קימעא, ומה שאתה משכח סובין של משנתך' (עי' רש"י כאן: "תנא משכח קימעא – מתלמודו. ומה שמוציא אינו מוציא אלא סובין - מה ששכח מתלמודו לא שכח אלא דברים שלא נראו שהלכה כמותן"), הרי דהיה בחייו של רבי שמעון, ומסתמא היה בחיים חיותן של תנאים אחרים" (וראה עוד בענין זה בספרי הרחיד"א: 'זרוע ימין' אבות שם; 'ראשי אבות' אבות שם; 'כסא רחמים' אבדר"נ פי"ד; 'ראש דוד' פר' כי תבא; 'דברים אחדים' דרוש יב; 'רוח חיים' שם ודרוש ט).



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר