סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 965

"היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה"

גיטין עח ע"א


אדם שרצה לתת גט לאשתו עי"כ שהוא זרק לה את הגט קרוב אליה, כאשר היא עומדת ברה"ר. נאמר במשנה כך: קרוב לה - אם הגט שנזרק היה סמוך לה, מגורשת. קרוב לו, אינה מגורשת. מחצה על מחצה, מגורשת ואינה מגורשת. וכן לעניין קידושין, ע"כ דברי המשנה. והגמ' מסבירה, אדם שזרק לה את הגט, והגט הגיע לד"א בם עומדת האשה, הרי היא מגורשת, כיון שקנתה את הגט בקניין ד"א, אבל אם הגט לא יצא מד"א של הבעל לא מגורשת, שהרי הגט לא יצא מרשותו, וה"ד מחצה על מחצה, אמר רב שמואל בר יצחק כגון שהיו שניהם עומדים בד"א, וכדברי רש"י: שהיו שניהם עומדים בד' אמותיו של הגט, זה מכאן וזו מכאן, שכל הגט מונח בארבע שלו ובתוך ד"א שלה, זו היא מציאות של מחצה על מחצה. שואלת הגמ' "וליחזי אי מינייהו קדים", איך יכול להיות היכי תימצי שד"א יהיו שייכים בבת אחת לשניים, הרי הד"א שייכים למי שהגיע קודם, ומה א"כ כוונת המשנה מחצה על מחצה, "וכ"ת דאתו תרוויהו בהדי הדדי", נעמיד שהגיעו שניהם ביחד לאותם ד"א והא א"א לצמצם, וכדברי רש"י: שלא יקדים האחד, תמיד יש מישהו שקדם לשני. והגמ' מפלפלת באפשרויות אחרות, ודוחה אותן. ולמסקנא מעמידה באופן דלהלן: "הכא בשני כיתי עדים עסקינן אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה" ע"כ דברי הגמ'.

האחרונים ובראשם הבית שמואל בשו"ע (אבה"ע סי' קל"ט) שואלים על דברי הגמ' קושי' עצומה: הגמ' לא מוצאת אפשרות כיצד יתכן שאותן ד"א יהיו שייכין הן לבעל והן לאשה, שהרי תמיד תהיה המציאות שאחד יגיע קודם לשני, לכאו' שואל הבית שמואל: יש מציאות פשוטה: ניתן להעמיד באופן שאדם זר עמד ברה"ר שאז ד' אמותיו שייכים לו, ואח"כ נכנסו לתוך ד' אמותיו הבעל והאשה בזה אחר זה, אבל הד"א עדיין שייכים לאותו אדם זר שעמד כאן לפני כולם, ומה יהיה ברגע שאותו אדם זר נוטש את המקום, לכאו' ברגע שהזר הולך, שייכים הד"א לאותם הנמצאים בהם הבעל והאשה, ואין נ"מ מי הגיע קודם הבעל או האשה, הד"א שייכים בבת אחת לבעל ולאשה, מדוע א"כ צריכה הגמ' להעמיד אוקימתא דחוקה של ב' כיתי עדים.

האחרונים ובראשם החידושי הרי"ם על מס' גיטין מיישבים את קושיתו של הב"ש ביסוד הגיוני ופשוט: אדם זר שעומד ברה"ר ואין בכוונתו להשתמש בד' אמותיו בשביל לקנות משהו אין הד' אמות סביבותיו קנויים לו, כשחז"ל תיקנו את קנין ד"א, הם לא תיקנו את זה באופן כזה שכל אדם כאשר הוא נמצא בכל מקום הד"א קנויים לו, כאשר נמצא האדם בסימטא או ברה"ר והוא אכן מעוניין לקנות חפץ מסוים ע"י הד"א, רק אז תיקנו חז"ל שיש אפשרות לקנות על ידי הד"א. נמצא שקושיתו של הב"ש ליתא. אם עמד אדם זר ברה"ר ולא היה בכוונתו לקנות, הד"א סביבותיו לא היו כלל וכלל שלו, ושוב יהיו אותם הד"א של זה שיכנס ראשון או הבעל או האשה ותחזור הקושי' וליחזי אי מינייהו קדים. ע"כ תירוצו של החידושי הרי"ם.

יסוד זה נסתר לכאורה מיסוד הפוך אותו מחדש הגרע"א ממשנה במסכת ב"מ. במס' ב"מ י. נאמר כך: ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה. מדובר במציאה שכל הקודם לזכות בה זוכה בה, הראשון שראה את המציאה התקרב אליה ולא הרים אותה אלא נפל עליה, תוך כדי נפילתו הגיע השני והחזיק במציאה, מחדשת המשנה שהמציאה שייכת למחזיק ולא לנופל. שואלת שם הגמ': ממשנתנו אם ד"א של אדם קונות לו בכל מקום ניקנו ליה ד"א דידיה, מדוע שייכת המציאה לאדם השני שהחזיק בה, הרי המציאה היתה צריכה להיות שייכת לזה שנפל עליה, שהרי כאשר הוא נפל עליה הוא בטח התקרב לד' אמותיה היה עליו לקנות את המציאה משום שד"א של אדם קונות לו, מדוע א"כ נאמר במשנה שהאחר שהחזיק בה זכה ולא זה שנפל עליה, עונה הגמ': כיון שנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקניה, ובד"א לא ניחא ליה דליקניה. אילו היה אותו נופל עומד במקומו ולא נופל על המציאה היה באמת זוכה בה משום שד"א היו קונים לו, ברגע שהוא נפל על המציאה הוא גילה דעתו שהוא לא מעוניין בקניין ד"א, שאילו היה מעוניין בקנין ד"א לא היה צריך ליפול, וכיון שלא היה מעוניין להשתמש בד"א כדי לקנות את המציאה לכן זכה זה שהחזיק במציאה ולא זה שנפל. שואל הגרע"א: בלשון המשנה נאמר ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה, ואם הראשון לא קנה בקניין ד"א משום שכאשר הוא נפל הוא גילה בדעתו שהוא לא רוצה בקניין כזה א"כ מדוע היה על השני להחזיק במציאה די לנו במה שהשני התקרב למציאה ונכנס לתוך הד"א למרות שהראשון עומד בד"א, מ"מ כיון שהראשון אינו מעוניין לנצל את הד"א לצורך הקניין, מדוע שלא יוכל השני לנצל את הד"א לצורך קניין המציאה, ומדוע נאמר במשנה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק זכה, הרי כדי להחזיק במציאה חייב השני להיות קרוב ד"א למציאה ואם הד"א קונות לו, שוב תחזור השאלה, מדוע שהשני לא יקנה את המציאה מכח ד"א, הרי קניין הד"א קודם בזמן לפעולת ההחזקה במציאה, צריך אותו אדם לקנות באותם ד"א של הראשון את המציאה ואין זה דומה לראשון שנפל, שהרי הנפילה גילתה שאין האדם מעוניין בד"א, משא"כ השני כיון שלא נפל על המציאה ברגע שהתקרב אל המציאה היה עליו לקנות בד"א. מכח דיוק נפלא זה מחדש הגרע"א יסוד הפוך לכאורה מיסודו של החידושי הרי"ם: היות ואותו אדם ראשון עמד כבר בד' אמות של המציאה, למרות שאין לנו עניין להשתמש בד' אמות לצורך קניין, מ"מ אף אחד אחר לא יכול כבר להשתמש באותם ד"א לצורך קניין, משום שגם כאשר בן אדם לא מנצל את הזכות הקניינית בד' אמות, עדיין הד' אמות קנויים לו, ואין אפשרות לנצל את הד"א עבור אדם אחר, זוהי מסקנתו של הגרע"א על סמך הדיוק מן המשנה. אבל יסוד זה סותר לכאורה את יסודו של החדושי הרי"ם ושאר האחרונים, אם באמת אדם שאינו מנצל את הד' אמות אעפ"כ א"א לקנות באותם ד"א למרות שהעומד בתוכם לא מנצל את הד"א, א"כ האדם הזר שנמצא ברה"ר ורק אח"כ נכנסים לתוך ד' אמותיו הבעל והאשה, אין אפשרות לבעל להקנות את הגט לאשה כל עוד נמצא שם הזר, למרות שהאדם הזר אינו מעניין בקניין של הגט, ואין לו שייכות לקניין הגט, סוף סוף הד"א סביבו שייכים לו, וכיוון שכך, חוזרת קושי' הבית שמואל: מדוע טרחה הגמ' למצוא אוקימתא רחוקה של מחצה על מחצה בשעה שיכלנו להעמיד באופן פשוט שהיה אדם ברה"ר שלא היה לו קשר לנתינת הגט, והד"א סביבו היו שייכים לו, אח"כ נכנסו הבעל והאשה בזה אחר זה, ושוב נטש האדם הזר את הד"א, וברגע שנטש, הפכו אותם ד"א להיות שייכים לבעל ולאשה בשווה,

יתכן שאפשר ליישב את שני היסודות באופן שלא יסתרו כלל וכלל זה את זה. הרשב"א בחידושיו על מס' גיטין שואל קושי' על חידושה של המשנה. במשנה כזכור מתבאר: שניתן לגרש את האשה ע"י זריקת גט לתוך ד' אמותיה. והגמ' מסבירה: שמדובר ברה"ר. שואל הרשב"א: הגמ' במס' ב"מ מסיקה: שברה"ר לא תיקנו בכלל חכמים דין של קניין ד"א, וכפי שנאמר שם "כי תקינו רבנן בסימטא דלא דחקי רבים ברה"ר דקדחקי רבים לא תקינו רבנן ומה שנאמר ד"א קונות לו לאדם בכל מקום לאתויי צידי רה"ר". הרי שברה"ר אין בכלל קניין ד"א, כיצד א"כ נאמר אצלינו במס' גיטין היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת. והגמ' מעמידה בד"א שלה, והרי ברה"ר אין בכלל קניין ד' אמות. הרשב"א עונה: שלמרות שלשאר דברים ד"א אינם קונים ברה"ר, בכ"ז לגבי גט כיון שחששו רבנן לעיגונא ולא תמיד יש מקום לגרש, רצו חכמים שניתן יהיה לנצל כל מקום בעולם לצורך גירושין, ולכן תיקנו קניין ד"א לצורך גט אף ברה"ר. עפ"ז ניתן ליישב באופן נפלא את שני היסודות. צדק החידושי הרי"ם ושאר האחרונים ביחס לד"א ברה"ר. ד"א ברה"ר אינן קונות, רק לצורך גט תיקנו רבנן שד"א יקנו, ולכן כאשר אדם זר שאין לו קשר לגט עומד ברה"ר, אין שום סברא בעולם שלא יהא ניתן לנצל את אותן ד' אמות בם עומד אותו אדם זר לצורך הגט, שהרי כל עוד אין לאותו אדם קשר אל הגט, אין בכלל מושג של קניין ד"א ברה"ר, חכמים לא תיקנו קניין ד"א ברה"ר לשום צורך אחר מלבד צורך הגט. ולכן צודק הח' הרי"ם: שגם אם אותו אדם זר עמד שם קודם, כיוון שאין לו שום שייכות לקניין הגט, שוב הד"א סביבו אינם קנויות לו, ויכולים הבעל והאשה להשתמש באותם ד"א לצורך הגט, ולכן אם הם באו בזה אחר זה, שוב לא יקרא זה מחצה על מחצה, משא"כ במקרה של הגרע"א ביחס למציאה שם מדובר להדיא כפי שהגמ' מעמידה בסימטא, וכיון שמדובר בסימטא שם הקנו רבנן את הד"א לכל אדם העומד לכל צורך שהוא, כך שכאשר עמד אדם בסימטא, הד"א קנויות לו גם כאשר הוא אינו מעוניין לנצל אותם כרגע לצורך קניית האבידה, משום שיתכן שיזדמן לו משהו אחר, ואותו הוא כן יהיה מעוניין לקנות עם הד"א, ולכן צודק הגרע"א שם, שכאשר אותו אדם שנפל על המציאה גילה בדעתו שהוא אינו מעוניין לקנות את המציאה בד"א עדיין הד"א שייכים לו לצורך קניינים אחרים, ולא יכול האדם האחר לבוא לתוך ד' אמותיו של הראשון ולקנות ע"י הד"א, שהרי הד"א עדיין קנויות לנופל למרות שהוא לא מעוניין לנצל אותם לצורך קניין המציאה, ולכן חייבת המשנה לנקוט בדווקא ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה.

(האדמו"ר מטאלנה)



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר