הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
דין דרבנן משפיע על דין דאורייתא
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
גיטין סא ע"א
מציאת חרש שוטה וכו', ר' יוסי אומר: גזל גמור.
אמר רב חסדא: גזל גמור מדבריהם. למאי נפקא מינה? להוציאו בדיינין.
1.
לפי תנא קמא במשנה - בפשטות - מציאת חרש שוטה וקטן שייכת להם מדרבנן, והגוזל מהם נחשב גזלן "דרבנן", ובלשון המשנה "יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום".
2.
במשנה:
"רבי יוסי אומר גזל גמור".
3.
נראה להסביר בפשטות, שרבי יוסי סובר שמדין דרבנן המציאה שייכת להם ונחשב הדבר לשלהם לגמרי - אולי אפילו מדאורייתא על סמך הכלל של "הפקר בית דין הפקר" - והגוזל מהם נחשב גזלן "דאורייתא".
4.
ונראה להסביר שההבדל בין גזל דאורייתא לגזל דרבנן הוא בכמה עניינים:
4.1
בענייני ממון חכמים ברצונם יכולים לקבוע שהתוצאה הסופית של תקנתם תהיה בעלת תוקף של "דאורייתא" - בגלל "הפקר בית דין הפקר".
אבל אם הם לא משתמשים בכלל של "הפקר בית דין הפקר" אזי נשאר תוקף תקנתם - "דרבנן".
4.2
בענייני איסור והיתר - השאלה היא האם מי שגזל אבידה שמצא קטן עבר על איסור "לאו" של לא תגזול - דאורייתא, או שעבר על איסור דרבנן.
העונש - כעיקרון - על איסור דאורייתא שונה מהעונש על איסור דרבנן.
4.3
השאלה היא אם סוגייתנו קשורה לשאלה העקרונית שדנים בה האחרונים האם דין דרבנן יכול להשפיע על תוצאת דין דאורייתא.
5.
אבל רב חסדא טוען שגם דינו של רבי יוסי הוא "רק" מדרבנן, ולא כהסברנו לעיל - מסעיף 3 ואילך.
6.
והגמרא מסבירה שההבדל בין תנא קמא לרבי יוסי - למרות שלפי שניהם מדובר בגזל מדרבנן - הוא "להוציאה בדיינים".
6.1
כלומר, לפי תנא קמא מי שיגזול מהם לא יכפו עליו בבית דין להחזירה לקטן, ולפי רבי יוסי - כן.
6.2
ויש להסביר את המחלוקת כך, שתנא קמא סובר שכך תיקנו חכמים - "מפני דרכי שלום", שאמנם הגזלן עבר על איסור גזל מדרבנן, אבל מבחינה ממונית החפץ ישאר אצלו, ולא יכפו עליו להחזירה לקטן, ואילו רבי יוסי סובר שחכמים תיקנו - "מפני דרכי שלום" - שבית דין יכפו על הגזלן להחזיר את האבדה לקטן.
6.3
רש"י מסכת גיטין דף סא עמוד א:
להוציאו בדיינים - דלרבנן לא נפיק בדיינים ומיהו לר' יוסי גזל מעליא לא הוי ליפסל לעדות ולעבור עליו בלאו.
מרש"י מוכח, שלחכמים יש סמכות לקבוע לעניין מה תועיל תקנתם. ראה לעיל בסעיף 4.2
7.
רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יז הלכה יב:
מציאת חרש שוטה וקטן יש בה גזל מפני דרכי שלום, לפיכך אם עבר אחר וגזלה ס מידן אינה יוצאה בדיינים ואם כפר בה ונשבע אינו חייב בחומש.
ברור שהרמב"ם פסק בסוגייתנו כתנא קמא ולא כרבי יוסי.
7.1
וקשה, הרי הכלל הוא, שבדרך כלל הלכה כרבי יוסי נגד חבריו "מפני שנימוקו עימו".
8.
הגהות מיימוניות הלכות גזלה ואבדה פרק יז הלכה יב:
[ס] כת"ק ודלא כר"י דאמר גזל גמור מדבריהם ואמר רב חסדא נ"מ להוציא בדיינין
ובפ' שבועת הדיינין הולכת סוגיא דתלמודא כוותייהו דרבנן ס"ה עיין לעיל ספ"ו ע"כ:
משמע מדבריו שאמנם היה צריך לפסוק כרבי יוסי, אלא שמהסוגיה המקבילה במסכת שבועות משמע שהסוגיה שם פסקה כתנא קמא [שם בגמרא מפורש ש"תנא קמא= "רבנן"], מכך שהגמרא שם מרחיבה את הדיון לגבי שבועה ביחס לשיטת רבי יוסי. לכן נקבע שהלכה כמי ש"שקיל וטרי אליביה".
9.
ויש מי שאומר שהכלל שהלכה כרבי יוסי הוא רק כשנחלק על תנא יחיד ולא כשנחלק על רבים, ו"תנא קמא" נחשב כרבים.
10.
ולי נראה שאולי הכלל שהלכה כרבי יוסי תקף רק במחלוקת של סברות בין התנאים ["אליבא דנפשייהו"], אבל בסוגייתנו שהמחלוקת היא על עובדה היסטורית - מה תיקנו חכמים - הרי שחוזר הכלל שהלכה כרבים נגד יחיד - כתנא קמא נגד רבי יוסי.
11.
ויש מי שבאמת פוסק כרבי יוסי גם במשנתנו. ולפי דבריו יוצא, שהכלל שהלכה בדרך כלל כרבי יוסי תקף גם נגד רבים, וגם בעניינים של בירור עובדה היסטורית.
12.
ראה גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד עב.
