הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
לא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
גיטין ס ע"ב
בור שהוא קרוב לאמה וכו'.
איתמר: בני נהרא -
רב אמר: תתאי שתו מיא ברישא,
ושמואל אמר: עילאי שתו מיא ברישא.
בדמיזל כולי עלמא לא פליגי,
כי פליגי - במיסכר ואשקויי,
שמואל אמר עילאי שתו מיא ברישא, דאמרי: אנן מקרבינן טפי;
ורב אמר תתאי שתו מיא ברישא, דאמרי: נהרא כפשטיה ליזיל.
תנן: בור הקרוב לאמה מתמלא ראשון, מפני דרכי שלום!
תרגמה שמואל אליבא דרב: באמה המתהלכת ע"פ בורו.
אי הכי, מאי למימרא?
מהו דתימא, מצי אמרי ליה: סכר מיסכר ואשקי בהינדזא, קמ"ל.
אמר רב הונא בר תחליפא:
השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, כל דאלים גבר.
1.
יש מחלוקת בין רב לשמואל בעניין זכות קדימה בהשקיה.
2.
ראה "שוטנשטיין", הערה 24, שמעיקר הדין אין דין קדימה במקרה שמתואר בגמרא וכל הקודם זוכה, אלא שחכמים במשנה תיקנו תקנה "מפני דרכי שלום", ורב ושמואל נחלקו מה היתה התקנה המדוייקת.
3.
רב הונא בר תחליפא קבע את ההלכה:
השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, כל דאלים גבר.
רב הונא בר תחליפא מסביר שאין הכרעה בסוגייתנו במחלוקת החכמים, ולכן הוא קובע שיש לפסוק לפי אחד מכללי ההכרעה בספק בדיני ממונות - "כל דאלים גבר".
4.
ראה ב"מתיבתא", הערה כז, שהכוונה היא שחוזר הדין שדין המים הוא כדין הפקר וכל הקודם זכה.
4.1
והוא מעיר, שהביטוי כאן "כל דאלים גבר" - כמשמעותו לעיל בסעיף 4 - איננו כמשמעותו בכל הש"ס. בכל הש"ס משמעות הביטוי היא, שלשני היריבים במשפט אין ראיות לטובתם, ולכן - במקרים מסויימים כשכל אחד מהם לא "מוחזק" - פוסקים "כל דאלים גבר", כלומר, מי שתופס את החפץ ראשון - החפץ יהיה שלו. ואילו בסוגייתנו מדובר שאין הכרעה במחלוקת רב ושמואל
5.
רמב"ם הלכות שכנים פרק ג הלכה י:
בני הנהר משקין על הסדר, רצה אחד מהן לסכור כדי שיחזור לו המים וישקה תחלה ואח"כ יפתח, ואחר רוצה להשקות תחלה כל המתגבר זכה,
ובור הקרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום.
ברישא של דבריו הרמב"ם מסביר את המקרה שבו נחלקו רב ושמואל, ומביא את הכרעתו של רב הונא בר תחליפא שחוזר הדין של "כל המתגבר זכה".
5.1
ובסיפא של דבריו הרמב"ם מביא מקרה שבו קבעה הגמרא עצמה שאין מחלוקת בין רב ושמואל שכך תיקנו חכמים "מפני דרכי שלום".
השגת הראב"ד:
בני הנהר וכו' ובור הקרוב לאמה עד מפני דרכי שלום. א"א בגמרא מעמיד אותה באמה המהלכת ע"פ בורו אבל הרב ז"ל לא כתב בזה ואפשר לפי שחזר הדין לכל דאלים גבר טוב הוא שנחוש לדרכי שלום ומי שקרוב לה הוא דאלים עכ"ל.
6.
מה שמעניין הוא שרב הונא בר תחליפא קובע שהגמרא לא הכריעה במחלוקת בין רב לשמואל, וקשה, מדוע רב הונא בר תחליפא לא פוסק על פי הכלל הידוע שבמחלוקת בדיני ממונות הלכה כשמואל נגד רב.
7.
עונה רש"י מסכת גיטין דף ס עמוד ב:
כל דאלים גבר - ולית ליה דהלכתא כשמואל בדיני.
רב הונא בר תחליפא לא סובר את הכלל הנ"ל שנקבע במסכת בכורות.
8.
וכן עונה תוס':
תוספות מסכת גיטין דף ס עמוד ב:
והשתא דלא איתמר כו' - לית ליה הא דאמר בפ' יש בכור (בכורות דף מט:) הלכתא כשמואל בדיני וכרב באיסורי
כרש"י לעיל בסעיף 7:
רב הונא בר תחליפא לא סובר את הכלל הנ"ל שנקבע במסכת בכורות.
8.1
אבל קשה, מדוע רב הונא בר תחליפא לא קבע כך בכל שאר המחלוקות בש"ס בין רב ושמואל כשבגמרא לא נפסק במפורש כאחד מהם.
8.2
הערה: הביטוי "...לא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר..." - 8 מופעים בש"ס. ברוב הפעמים [5] מדובר במחלוקת תנאים, ובשתי פעמים מדובר ביחס למחלוקת בין רב ושמואל.
8.3
ותוס' מוסיף:
א"נ הכא מסתבר טעמא דרב אף על גב דדחקינן מתניתין אליביה.
בסוגייתנו הכלל הנ"ל לא תקף מפני ש"מסתבר טעמא" - טעמו של רב מסתבר.
8.4
ונראה לי שצריך להסביר את תוס' שמתכוון לכך, שיש כאן סתירה בין שני כללים, הכלל הראשון - הלכה כשמואל בדיני, והכלל השני שהלכה כמי שמסתבר טעמו. אלא כנראה שטעמו של רב מסתבר אבל לא לגמרי, לכן נשאר ספק כיצד להכריע, וחוזר הדין "כל דאלים גבר".
8.5
הערה: מי קובע ש"מסתבר טעמו"? אם בגמרא עצמה משמע כך - ניחא. או אולי כל פוסק [בעיקר מה"ראשונים"] רשאי להכריע דעת מי מסתברת יותר.
8.5.1
לפי האמור בסיפא של הסעיף הנ"ל ניתן לחדש "חידוש", שעורכי הגמרא השאירו סמכויות לדורות אחריהם להכריע הלכה!
8.5
ההסבר השני בתוס' כנראה חולק על ההסבר הראשון בתוס', ורב הונא בר תחליפא כן סובר את הכלל הנ"ל - הלכתא כשמואל בדיני - שנקבע במסכת בכורות.
9.
ועדיין קשה מה שהערנו לעיל בסעיף 8.1, ואולי הסיבה היא שהמחלוקת בסוגייתנו דנה בבירור מה היתה תקנת חכמים מבחינה היסטורית, ועל מקרה כזה אומר רב הונא בר תחליפא "...לא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר...".
9.1
ולפי דברינו לעיל בסעיף 9 ניתן לומר, שממילא מיושב כל דיוננו לעיל מסעיף 6 ואילך, מפני שהכלל שבמחלוקת בין רב ושמואל הלכה כרב באיסורים והלכה כשמואל בדינים תקף רק כשנחלקו בסברות של עצמם ["אליבא דנפשייהו"] ולא כשהם נחלקו בבירור עובדה היסטורית - כבסוגייתנו.
