סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין-בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

נתיחה לאחר המוות לצורך מחקר

גיטין נו ע"א

 

בשיעור זה ברצוני לעסוק בשאלה האם מותר לנתח מתים לצורך מחקר רפואי. אינני עוסק בשאלה של השתלת איברים, שתלויה גם פעמים רבות בשאלת קביעת רגע המוות ומניעת קבורה והנאה מהמת ועוד. השאלה שברצוני לבחון במסגרת זו היא רק ניתוח פתולוגי שנועד לבדוק את סיבת המוות, כדי לאפשר לרופאים ללמוד על המחלה, ולמנוע מקרים עתידיים של מוות.

ראשית, יש לשאול: האם זה בכלל מפריע למת אם לאחר מותו חותכים את גופו? הרי לאחר שהנשמה יוצאת מהגוף, לכאורה, אין מושג של כאב או סבל, ומדוע, אם כן, יהיה הדבר אסור? שני סיפורים שלמדנו השבוע במסגרת אגדות החורבן יכולים לשמש מקור לדיון זה. הסיפור הראשון הוא על "מותו" של רבן יוחנן בן זכאי. אמנם הוא לא מת, אלא רק עשה את עצמו כדי לאפשר לו לצאת מירושלים בניגוד לדעתם של הבריונים, אבל כשהבריונים רצו לדקור אותו, כדי לבדוק אם הוא באמת מת, התלמידים ענו שאסור לעשות זאת, כי הוא נשיא ישראל, ואין זה מכובד שיאמרו שגופתו נדקרה או נדחפה:
 

1. תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נו עמוד א

אבא סקרא ריש בריוני דירושלים בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה, שלח ליה: תא בצינעא לגבאי. אתא, א"ל: עד אימת עבדיתו הכי, וקטליתו ליה לעלמא בכפנא? א"ל: מאי איעביד, דאי אמינא להו מידי קטלו לי! א"ל: חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק, אפשר דהוי הצלה פורתא. א"ל: נקוט נפשך בקצירי, וליתי כולי עלמא ולישיילו בך, ואייתי מידי סריא ואגני גבך, ולימרו דנח נפשך, וליעיילו בך תלמידך ולא ליעול בך איניש אחרינא, דלא לרגשן בך דקליל את, דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא. עביד הכי, נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד ורבי יהושע מצד אחר, כי מטו לפיתחא בעו למדקריה, אמר להו: יאמרו רבן דקרו! בעו למדחפיה, אמר להו: יאמרו רבן דחפו! פתחו ליה בבא, נפק.

רואים אנו כי יש בזיון בדקירת גופת הרב, אבל לא מוכח מכאן שיש איסור בדקירת כל גופה אחרת. ואולם, אפשר להסביר שזה מה שאמרו כדי להרגיע את הבריונים, וזה לא בהכרח משקף את עמדת ההלכה.

סיפור נוסף מאגדות החורבן מעיד על כך שלאחר מותו של טיטוס ניתחו הרומאים את גופתו כדי לגלות מה גרם למותו. כמובן שזה לא יכול להוות מקור הלכתי לשאלתנו, אך רואים כי בקרב הגויים היה זה מותר לנתח אפילו את המלך כדי לגלות פרטים על מחלתו:
 

2. תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נו עמוד ב

עמד עליו נחשול שבים לטובעו, אמר: כמדומה אני שא-להיהם של אלו אין גבורתו אלא במים. בא פרעה - טבעו במים, בא סיסרא - טבעו במים, אף הוא עומד עלי לטובעני במים, אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה! יצתה בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע, בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה, אמאי קרי לה בריה קלה? דמעלנא אית לה ומפקנא לית לה (=יש לה פתח להכניס ואין לה פתח להוציא), עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה. עלה ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו, ונקר במוחו שבע שנים. יומא חד הוה קא חליף אבבא דבי נפחא, שמע קל ארזפתא אישתיק, אמר: איכא תקנתא. כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה. לנכרי יהיב ליה ארבע זוזי, לישראל אמר ליה: מיסתייך דקא חזית בסנאך. עד תלתין יומין עבד הכי, מכאן ואילך כיון דדש דש. תניא, אמר רבי פנחס בן ערובא: אני הייתי בין גדולי רומי, וכשמת פצעו את מוחו, ומצאו בו כצפור דרור משקל שני סלעים. במתניתא תנא: כגוזל בן שנה משקל שני ליטרין.

ראשית, עלינו לברר: האם המת מרגיש את החיתוך בבשרו לאחר שהוא כבר אינו בין החיים? מהגמרא מוכח שכן:
 

3. תלמוד בבלי, שבת דף יג עמוד א

תנו רבנן: מי כתב מגילת תענית? אמרו: חנניה בן חזקיה וסיעתו, שהיו מחבבין את הצרות. אמר רבן שמעון בן גמליאל: אף אנו מחבבין את הצרות, אבל מה נעשה, שאם באנו לכתוב - אין אנו מספיקין. דבר אחר: אין שוטה נפגע. דבר אחר: אין בשר המת מרגיש באיזמל. איני? והאמר רב יצחק: קשה רימה למת כמחט בבשר החי, שנאמר "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל" (איוב יד, כב)! - אימא: אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל

הגמרא בהתחלה אמרה שהמת אינו מרגיש את האיזמל שחותכים אותו בו, אבל כיון שישנה מימרה אחרת שאומרת שהמת מרגיש את הרימה האוכלת בו, חוזרת בה הגמרא ואומרת שהחי אינו מרגיש אם חותכים בבשר המת שבו, אבל המת עצמו – משמע שמרגיש כשחותכים אותו, כפי שהוא מרגיש גם את הרימה האוכלת את בשרו. אך הרשב"א כותב לכאורה בדיוק הפוך:
 

4. שו"ת הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת, המאה ה-13, ספרד) חלק א סימן שסט

שאלת ראובן צוה בשעת פטירתו שישאו אותו לקבור אותו אל מקום קברות אבותיו. וביום שמת נאנסו ולא יכלו לישא אותו מיד. והכניסוהו לשעה בקבר מקום פטירתו. ועכשו רצו בניו להוליכו אצל קברות אבותיו. ומפני שאי אפשר לישא אותו מחמת הפסד הבשר וריחו נודף עד שיתעכל הבשר אם מותר ליתן על כל גופו סיד למהר העכול אי איכא בזיון המת בכך או לא? אי נמי משום צער? וכענין שאמרו קשה רמה למת כמחט בבשר חי. ואי נמי אם מותר לטלטלו ממקומו אפילו לישא אותו אצל אבותיו כמו שצוה או לא?
תשובה כל כי האי שעושין לעכל בשרו מהרה כדי לישא אותו למקום שצוה מותר. שאין כאן משום בזיון המת. ואין כאן משום צער שאין בשר המת מרגיש באזמל כל שכן בסיד. והחנוטין קורעין אותן ומוציאין מעיהן ואין כאן לא משום צער ולא משום בזיון. ולפנותו ממקומו כדי לקברו במקום שצוה ומקום קברות אבותיו מותר.


הרשב"א מוכיח מכך שהיו אנשים שחנטו את גופותיהם, שמותר לנתח את המת, שהרי חנטה כוללת גם ניתוח והוצאת איברים פנימיים מסוימים. ואולם, דבריו של הרשב"א עומדים לכאורה בסתירה מדברי הגמרא שאמרה במפורש שהמת מרגיש את האיזמל! מסביר הרדב"ז את הדברים כך:
 

5. שו"ת הרדב"ז (ר' דוד בן זמרה, המאה ה-16, צפת) חלק א סימן תפד

שאלת ממני ידיד נפשי אודיעך דעתי במה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' שס"ט על ששאלו ממנו אם מותר לתת על גופו של מת סיד למהר העכול אי איכא בזיון בכך או לא. והשיב וז"ל כל כי האי שעושין כדי לעכל בשרו מהרה כדי לישא אותו למקום אחר מותר שאין כאן משום בזיון ואין כאן משום צער שאין בשר המת מרגיש באיזמל כ"ש בסיד והחנוטים קורעים אותם ומוציאין מעיהם ואין כאן לא משום צער ולא משום בזיון עכ"ל. וקשיא לך דאיפכא אמרינן בשבת פ"ק דגרסינן התם ד"א אין בשר המת מרגיש באיזמל איני והא א"ר יצחק קשה רמה למת כמחט בבשר החי שנאמר אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל אימא אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל משמע בהדיא שהמת מרגיש באיזמל ואיכא צערא.
תשובה: הרב ז"ל קשיא ליה דאם איתא דאיכא צער המת היאך חנטו את יעקב אע"ה ואת יוסף הצדיק? אלא ודאי מדנהגו היתר בדבר משמע דלית להו צער וכ"ש בזמן שעושין כן לכבוד המת ולתועלתו כענין החנוטים וכהך עובדא דשאילו קמיה וס"ל כפי הקס"ד דאין בשר המת מרגיש באיזמל ושאני רמה דקשה למת יותר מאיזמל. והוי מצי לתרוצי הכי, אלא משום דברייתא אתיא שפיר טפי בהא דמשני אימא אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל דתניא מי כתב מגלת תענית אמרו חנניא וסייעתו שהיו מחבבין את הצרות אמר רשב"ג אף אנו מחבבין את הצרות אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין מספיקין ד"א אין שוטה נפגע ד"א אין בשר המת מרגיש באיזמל ואי מת ממש קאמר אין המשל נופל יפה על הנמשל דהא חיים הוי אלא לפי מאי דמשני אתי שפיר דהוי חיין ולא היו מרגישים כאלו בשרם מת אבל לעולם אימא לך שאין המת ממש מרגיש באיזמל. וא"ת כיון דמתים לאו בני הרגשה נינהו אפילו רמה נמי אינם מרגישים והיכי קאמר רבי יצחק קשה רמה למת כמחט בבשר החי. י"ל דרמה כיון דהוי מיניה וביה כדי להעניש אותו על מעשיו מרגיש בו אבל שאר דברים אינו מרגיש וזו מפליאות השגחתו ית'.


מוכח מכאן, אם כן, שהמת מרגיש את מה שעושים לו, ולכן יש בניתוח שלאחר המוות משום פגיעה במת. ובכל זאת, אין זה אומר שהדבר אסור. יכול להיות שלצורך הצלת חיים מותר לפגוע במת ולנתח את גופתו!

הגמרא אומרת שאפילו לצורך עניין ממוני מותר לנוול גופה ולהוציאה מקברה, וקל וחומר כאשר מדובר בהצלת חיים:
 

6. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא דף קנד עמוד א

מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת, ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה, ובאו ושאלו את רבי עקיבא: מהו לבודקו? אמר להם: אי אתם רשאים לנוולו; ועוד, סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה...
אי אמרת בשלמא בני משפחה קא מערערי, משום הכי אישתיקו, אלא אי אמרת לקוחות קא מערערי, אמאי שתקי? לימרו ליה: אנן זוזי יהבינן ליה, לינוול ולינוול!

תוספות שם, ד"ה זוזי יהבינן:
אבל יורשים אינם רשאים לנוולו בשביל הירושה, דלא מידי יהבי, ועוד שהוא קרובם.

על סמך דברים אלו כתב הנודע ביהודה (שו"ת תנינא יו"ד סימן רי) את תשובתו המפורסמת בעניין זה, אשר בה הוא אוסר לנתח מת לצורך חקירת מחלה, אם אין בפנינו כרגע חולה הסובל מאותה בעיה:
 

7. נודע ביהודה (ר' יחזקאל לנדא, המאה ה-18, פראג) תנינא, יורה דעה סימן רי

בנדון השאלה שבאה עליו מק"ק לונדון במעשה שאירע שם באחד שחלה בחולי האבן בכיסו והרופאים חתכו כדרכם בעסק רפואה במכה כזו ולא עלתה לו תרופה ומת ונשאלו שם חכמי העיר אם מותר לחתוך בגוף המת במקום הזה כדי לראות במופת שורש המכה הזאת כדי להתלמד מזה בהנהגת הרופאים מכאן ולהבא אם יקרה מקרה כזה שידעו איך יתנהגו בענין החיתוך הצריך לרפואה ושלא להרבות בחיתוך כדי למעט בסכנת החיתוך אם יש בזה איסור משום דאית ביה ניוול ובזיון להמת הזה או אם מותר משום דאתי מיניה הצלת נפשות להבא להיות מיזהר זהיר במלאכה זו על תכליתה. והמתיר רצה ללמוד מחניטה שמצינו בתורה ביעקב ויוסף וחניטת מלכים במלכי ישראל ואם כי זה היה לכבודם גם זהו כבוד המת להיות ריוח והצלה על ידו לצורך העולם. ועוד הביא ראיה מתשובת הרשב"א שהובא ביו"ד סימן שס"ג סעיף ב' בהגה"ה בראובן שצוה לבניו להוליכו למקום קברות אבותיו כו' שמותר ליתן סיד על הבשר למהר העיכול כו' הרי שמפני צורך שעה שצוה להוליכו לקברות אבותיו התיר הרשב"א לפנותו מקברו הראשון והתיר נתינת סיד עליו ק"ו כאן שהוא קודם הקבורה. ע"כ דברי המתיר:
ואלה דברי האוסר שהרי אמרו במס' ב"ב דף קנ"ה ע"א במעשה דבני ברק שאמר ר' עקיבא אי אתם רשאים לנוולו. והחכם המתיר השיב לו דשאני שם שבשביל ממון רצו לנוולו ולכן אמר להם ר"ע שאינן רשאים משא"כ כאן שהצורך הוא להצלת נפשות. כל זה הוא הויכוח שהיה שם בלונדון.
... ומה שהשיב כבוד מעלתו על דברי האוסר ואמר ומטונך שממקום שרצה ללמוד איסור אדרבה משם מוכח היתר שהרי שם ב"ב בדף קנ"ד ע"ב קאמר הש"ס ואלא אי אמרת לקוחות לינוול ולינוול כו' הרי מבואר דמשום פסידא דלקוחות לא משגחינן בניוול המת. והנה באמת יפה השיב מעלתו על חכם האוסר ואמנם לפי שאין אני יודע מי הוא האוסר ואולי צורבא מרבנן הוא דרכי לחפש זכות ואולי כוונתו דמזה יבואר עכ"פ שהיורשים שהם משפחת המת אינן רשאים לנוולו אף אם היה להם פסידא בזה כיון שהם קרובים וכן מפורש שם בתוס' בד"ה זוזי יהבינן וכן מפורש בח"מ סי' ק"ז סעיף ב' בהגה"ה דאם הבע"ח הוא קרובו של המת מוחין בידו שלא לעכב קבורת המת בשביל פרעון חובו ומסתמא גם בנדון שלפנינו אי אפשר לעשות דבר בהמת בלתי הסכמת קרוביו והביא החכם האוסר שאין היורשים רשאים להסכים לנוולו:
... את כל אלה כתבתי לפי דבריכם שאתם קורים זה פיקוח והצלת נפש. אבל אני תמה הלא אם זה יקרא אפילו ספק הצלת נפשות א"כ למה לכם כל הפלפול והלא זה הוא דין ערוך ומפורש שאפילו ספק דוחה שבת החמורה ומשנה מפורשת ביומא דף פ"ג וכל ספק נפשות דוחה שבת ושם דף פ"ד ע"ב ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת ע"ש. ואמנם כ"ז ביש ספק סכנת נפשות לפנינו כגון חולה או נפילת גל, וכן במס' חולין שם גבי רוצח הפיקוח נפש לפנינו וכן אפילו לענין ממון שם במס' ב"ב ההיזק לפנינו אבל בנדון דידן אין כאן שום חולה הצריך לזה רק שרוצים ללמוד חכמה זו אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה ודאי דלא דחינן משום חששא קלה זו שום איסור תורה או אפילו איסור דרבנן שאם אתה קורא לחששא זו ספק נפשות א"כ יהיה כל מלאכת הרפואות שחיקת ובישול סמנים והכנת כלי איזמל להקזה מותר בשבת שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהיה צורך לזה ולחלק בין חששא לזמן קרוב לחששא לזמן רחוק קשה לחלק. וחלילה להתיר דבר זה ואפילו רופאי האומות אינן עושים נסיון בחכמת הניתוח ע"י שום מת כי אם בהרוגים ע"פ משפט או במי שהסכים בעצמו בחייו לכך ואם אנו ח"ו מקילים בדבר זה א"כ ינתחו כל המתים כדי ללמוד סידור אברים הפנימים ומהותן כדי שידעו לעשות רפואות להחיים. ולכן האריכות בזה הוא ללא צורך ואין בזה שום צד להתיר. ולדעתי שגגה יצאה מלפני כבוד מעלתו שמיהר להשיב להקל.


הנודע ביהודה סובר שכאשר אין לפנינו מת, אין זה נחשב הצלת נפשות, ולכן אסור יהיה לנתח מתים כדי ללמוד על מחלה, אלא אם כן יש מת שנמצא בפנינו.

החתם סופר שואל מדוע לא ענה הנודע ביהודה בפשטות שהדבר אסור משום שיש בכך הנאה מהמת, והרי חז"ל אמרו שהמת אסור בהנאה! אלא, שאם באמת מדובר בפיקוח נפש, הרי שמותר גם להתרפא מאיסורי הנאה.
 

8. חתם סופר (ר' משה סופר, המאה ה-18, סלובקיה) חלק ב סימן שלו

נתעורר מעלתו עמ"ש בנב"י תנינא חי"ד סי' ר"י עיינתי שם הנה לכאורה הו"מ לאסור בפשיטות מטעם מת ישראל אסור בהנאה מן התורה והוא איסור דאורייתא ממש ואיסור הנאה דתקרובות ע"ז ויין נסך מזבחי מתים נפקא לן, ומת מעגלה ערופה, וכל האסור בהנאה אסור להשליכו אפילו לכלבי הפקר מכ"ש למכור או לתנו לגוי! אלא שלפי הס"ד של השואל ההוא בנב"י הוה זה פקוח נפש שילמדו הרופאים ללמוד ממנו שורש המכה ההיא כדי שידעו להזהר ולהמציא תרופה בכיוצא בו ואם כן אפילו יהיה שאסור בהנאה מ"מ הא מתרפאים באיסורי הנאה ע"כ האריך הגאון זצ"ל שאין זה בכלל הצלת נפשות כיון שאין חולה לפנינו הצריך לזה ושוב ממילא גם בלי טעם דאיסור הנאה אסור לך ולא לזה. ולפ"ז אי היה לפנינו חולה שיש לו מכה כיוצא בה ורוצים לנתח המת הלז לרפואתו של זה קרוב לודאי דמותר אמנם נידון שלפנינו מי שרוצה למכור עצמו בחיותו לרופאים שינתחוהו אחר מותו ללמוד ממנו הלכות הרופאים הנה זה איננו נכנס בגדר פקוח נפש כלל וכלל אם כן כל לימודי הרופאים ידחה שבת ויעיין בשאילת יעב"ץ ח"א תשובה נפלאה וכיון שאין כאן פ"נ איכא משום אי' הנאה וגם משום ניוול...
משום דכל העכו"ם חושבים בפירוד הנשמה מהגוף נשאר הגוף בלי שום לחלוחית רוחניות ע"כ קוראים הרוח (זעליג /רוחני/) והגוף פגר (געקערפערט) שהוא כולו גוף (קערפער) וע"כ מנתחים אותו ואינם חוששים לבזיונו וע"כ מותר בהנאה ואין עכו"ם במותם קרוים עוד אדם לפי דעתם ואמונתם.
אך בני ישראל מאמינים גם אדם כי ימות באהל עדיין במותו נקרא אדם פנימי ולא פגר (קערפער) כי גם בגופו שהיה נרתיק לנשמה נשאר בו לחלוחית קדושה ונוהגים בו כבוד ואומרים עליו קללת אלקים תלוי...


גם החתם סופר מסכים, אם כן, לדברי הנו"ב שאין זה מוגדר כפיקוח נפש אם אין החולה נמצא לפנינו, והוא אף מוסיף שכשאין החולה נמצא לפנינו יש כאן שני איסורים: איסור ניוול המת ואיסור הנאה מהמת. לגבי איסור ניוול המת, ניתן עוד לומר שאולי יכול היה למחול על כך (למרות שאין זה פשוט, כי אין זה הכבוד שלו אלא כבוד קונו!), אבל לגבי איסור הנאה מהמת ודאי שאי אפשר לומר כן. לפי דברים אלו, גם אם אדם הסכים לכך מחייו, אין לנתח את גופתו לאחר מותו.

גישה מחמירה עוד יותר היא גישתו של ה'בנין ציון' (ר' יעקב עטלינגר, רבו של הרש"ר הירש), שטוען שאפילו אם החולה נמצא לפנינו, לא נוכל לנוול את גופתו של אדם שלא הסכים לכך, כי אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו, וק"ו בכבודו. ואפילו לסוברים שמותר לאדם להציל עצמו בממון חברו, אלא שצריך לשלם על כך, הסברא היא בגלל שהחבר מחוייב במצוות 'לא תעמוד על דם רעך', אבל המת – שכבר פטור מהמצוות – אינו מחוייב במצוה זו, ואין להשתמש בבזיונו כדי להציל חיי אחר. ואלו דבריו (סימן קע):
 

9. שו"ת בנין ציון (ר' יעקב עטלינגר, המאה ה-19, גרמניה) סימן קע

נשאלתי - חולה אחד נחלה בחולי נפלא ועסקו הרופאים ברפואתו ללא הועיל כי מת בחליו ויש שם עוד חולה שנחלה בחולי כזה ורצו הרופאים לפתוח את המת לראות ענין החולי למען מצוא תרופה לאשר עוד בחיים אם מותר לעשות כן לנוול המת או לא?
תשובה - שאלה קרובה לנדון זה כתובה בשו"ת נודע ביהודה מ"ב חי"ד סי' ר"י רק דשם היה הענין שלא היה שם חולה כזה אלא שרצו הרופאים לנוול את המת ולפתחו למען ידעו למצוא תרופה אם יבא חולה כזה לידם והשואל שם רצה להתיר דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ומה דאמרינן בב"ב (דף קנ"ד) במעשה דבני ברק שאמר ר"ע אי אתם רשאים לנוולו וכן נפסק בח"מ (סי' רל"ה ס' י"ג) שאני התם דבשביל ממון הוא, אבל בשביל פ"נ ודאי מותר שהרי אפילו בשביל ממון אמרינן שם ואלא אי אמרת לקוחות לינוול ולינוול הרי מבואר דמשום פסידא דלקוחות לא משגחינן בניוול המת והגאון בעל נ"ב הסכים עמו בראיה זו רק שכתב דעכ"פ אם יש שם קרובים של המת אינם רשאים לנוולו... והנה ודאי דבריו נכונים בזה דלא מקרי פ"נ לשאם יבא כזה לידינו אבל לפ"ז בנדון השאלה הנ"ל שיש שם חולה כזה ויש פ"נ לפנינו יהיה מותר ע"פ סברת הגאון נ"ב לפתוח ולנתחו כשאין שם יורשים המוחים בדבר.
...רק דעדיין יש לדון בזה שהרי כלל גדול בתורה דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ואין חילוק בין ודאי לספק פ"נ אבל נלענ"ד דגם מטעם זה אין להתיר כאן דכבר הוכחתי במ"א (סי' קס"ז) שדעת רש"י ע"פ גמרא דב"ק (דף ס') דאמרינן שם שאסור להציל עצמו בממון חבירו... כל שכן דאסור להציל עצמו בקלון חבירו דכבודו חביב לו מממונו
...ולפ"ז בנדון זה דלא שייך שישלם לבסוף דאי אפשר לשלם למת את בזיונו גם לשיטת התוספות והרא"ש אסור להציל נפש בבזיון אחר...
ועוד דבשלמא לענין הצלת עצמו בממון חבירו יש סברא דמותר כיון דהנגזל בעצמו חייב להציל חבירו בממונו משום לא תעמוד על דם רעך כמבואר בח"מ (סי' תכ"ו) לכן מותר להציל עצמו בממונו דלא מידי גזלו כיון דהוא בעצמו היה חייב בזה, אבל בנדון השאלה דלא שייך לומר כן דאין על המת מוטל להציל את החי דכיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות כדאמרינן נדה (דף ס"א) לכן גם מטעם זה נלענ"ד דגם ע"פ שיטת התוספ' והרא"ש אסור להציל החי ע"י ביזוי המת וכל שכן כיון דהביזוי והניוול הוא ודאי ואם יגיע הצלה לחי עי"ז הוא ספק ושב ואל תעשה עדיף. כנלענ"ד, הקטן יעקב.


ואולם, המחנה חיים, שחי בפרשבורג דור אחד אחרי החתם סופר, אך אין שום קרבה משפחתית ביניהם, חולק גם על החתם סופר וגם על הנודע ביהודה וגם על הבנין ציון, והוא סובר שאפילו אם אין חולה בפנינו כרגע מותר לנוול את גופתו של הנפטר כדי לבדוק אותה, כי הסתכלות בנפטר לא נחשבת הנאה מגופתו. אמנם המת אסור בהנאה, אבל הנאה היא כאשר משתמשים באיבר מאיבריו, אבל אם רק מסתכלים עליהם אין זה נחשב להנאה וזה יהיה מותר:
 

10. מחנה חיים (הרב חיים סופר, המאה ה-19, סלובקיה) חלק ב יו"ד סימן ס

ראיתי לאדמ׳׳ו חת״ס ז״ל ביו״ד סי׳ של״ו שהתפלא על הגאון נב״י מהד״ת יו״ד סי׳ ר״י שחקר בעובדא דידיה שהרופאים חתכו מאיש ישראל אבן מכיס ר"ל ומת בידם ורצו לפתוח את הכיס להסתכל בו במקום ההוא לראות במופת שורש המכה ההוא להתלמד מזה לדעת איך יחתכו בעתיד אם יבא לפניהם מכה כזו אם מותר לנוולו בעבור להציל לאחרים כי החולה הנ״ל ר"ל סכנה בנפש והתפלא אדמ"ו תיפוק ליה דמת ישראל אסור בהנאה! ותי׳ בדוחק דבלא״ה מדחה הנב״י דעדיין אין פקוח נפש לפנינו עכ"ד.
ולדעתי לחדש דבר: בוודאי ליקח חלק מן בשר ועצמות המת ולעשות ממנו תחבושת לרפואה הוא דאסור, דמת ישראל אסור בהנאה דילפינן בע״ז גז״ש שם שם מעגלה ערופה אשר העגלה נקראת קדשים, מה קדשים אסור בהנאה אף מת אסור בהנאה, אבל להסתכל במת ולראות במחלתו אשר שלט בקרבו ויבין מזה לבב חכם הרופא איך הושרש המחלה מאין מקורה וחצבה וע״י חכמתו יבין מהסתכלות להיות נזהר בעתיד בחיתוך האבן ר״ל אשר חכמתו עמדה לו לדעת מהבטה של המת איך יעשה בעתיד, לא נקרא נהנה מן המת דגם בקדשים מותר להסתכל אם נטרפה, דקול מראה וריח אין בו משום מעילה


הרב ולדינברג, שדן בכל המקורות שהזכרנו ובעוד מקורות, מסיק בסופו של דבר כך:
 

11. ציץ אליעזר (הרב אליעזר יהודה ולדינברג, המאה ה-20, ירושלים) ח"ד סימן יד

(א) פתיחת גופות לצרכי פטולוגיה במקרה שלא ידועה סיבת המות, והדבר נוגע לגבי עונשין לדעת אם להפשיע או לא, יש מקום להתיר.
(ב) יש להתיר לנתח גופת המת אם מת מסיבת מחלה שעוד לא עמדו על טבעה הגמור לרפאותה, כדי להתלמד מזה לרפא חולים אחרים הנמצאים ונגועים במחלה זאת.
(ג) כמו כן יש מקום להתיר לנתח גופת מת אפילו אם לא נמצאים כעת חולים אם הנפטר מכר את עצמו לשם כך בחיים חיותו, או מחל בזיונו לכך.
(ד) אין שום היתר לנתח גופת מת מטעם שאין קרובים הדורשים להביא הגופה לקבורה בשלימותה.
(ה) כמו כן לא מועיל על כך שום מחילה של קרובים לשם ניתוח הגופה.
(ו) כשאין חולים לפנינו וגם המת לא גילה דעתו מחיים שניחא ליה בכך, והמת היה חולה במחלה נגועה שהרופאים לא יכלו לעמוד על טבעה, ורוצים לנתח הגופה כדי לעמוד על טבעה של המחלה, צריך על כך החלטה מיוחדת של מועצת רבנים מורחבת שיצטרפו להסכים להתיר הדבר. (עפ"י יסוד דברי השו"מ והמחנה חיים שהבאנו).
(ז) ההיתר יכול להיות כשאין קרובים למת משום דכשיש קרובים אי אפשר לעשות דבר בלתי הסכמת הקרובים ואין הקרובים רשאים להסכים לנוולו.
(ח) העברת אברים לזקוקים צריך ע"ז דיון מיוחד עקב השאלה המיוחדת שישנה במקרים אלה, והיות וכפי הרושם שיש לי מתוך הדו"ח אין השאלה הזאת עומדת כעת במיוחד על הפרק לכן לא כתבתי עליה. אבל זה ברור שבלי הרשאה מיוחדת על כך מהמת בחיים חיותו אין שום מקום להתיר בזה היות שהאבר לא יבוא לקבורה כלל עם גופת המת שהוציאוהו ממנה.
(ט) כל האמור כשמנתחים את הגופה רק כדי להתלמד ממנה במקרים של מחלות מיוחדות שעוד לא עמדו על טבען, ומיד אחרי ההסתכלות והלימוד מחזירים הכל בשלימות אל הגופה באדמה למנוחתה השלימה, אבל איסור גמור בהחלט להחזיק גופות מבני ישראל לזמן ממושך ולא להביאם לקבורה בכדי להתלמד מהם בדרך כלל דרכי הרפואה, ולא מועיל בזה שום מכירה או מחילה בחיים, כי בכבוד אלקים ובכבוד כל בית ישראל הדבר, ואין שום רשות מוסמכת בעולם שתוכל למחול על כך.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר