הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תניא כוותיה... תיובתא..."
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
גיטין נח ע"ב
לקח מן הסיקריקון וכו'.
אמר רב: לא שנו אלא דאמר לו לך חזק וקני,
אבל בשטר - קנה;
ושמואל אמר: אף בשטר נמי לא קנה, עד שיכתוב לו אחריות.
תניא כוותיה דשמואל, ר' שמעון בן אלעזר אומר: לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש - מקחו קיים,
מן האיש וחזר ולקח מן האשה - מקחו בטל, עד שתכתוב לו אחריות.
נימא תיהוי תיובתא דרב!
אמר לך רב: מאי אחריות? נמי שטר.
מבנה הסוגיה:
1.
המשנה לעיל בדף נה:
לקח מן הסיקריקון וכו'.
2.
דינו של רב:
אמר רב: לא שנו אלא דאמר לו לך חזק וקני,
אבל בשטר - קנה;
3.
שמואל חולק:
ושמואל אמר: אף בשטר נמי לא קנה, עד שיכתוב לו אחריות.
4.
הגמרא מביאה סיוע לשמואל:
תניא כוותיה דשמואל, ר' שמעון בן אלעזר אומר: לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש - מקחו קיים,
מן האיש וחזר ולקח מן האשה - מקחו בטל, עד שתכתוב לו אחריות.
המקרה של "מן האיש..." הוא מקרה מקביל למקרה של "לקח מן הסיקריקון"
5.
נימא תיהוי תיובתא דרב!
אחרי שהגמרא הביאה סיוע לשמואל - לעיל בסעיף 4 - היא שואלת אם מהברייתא הנ"ל יש קושיה על רב!
6.
וקשה מאד: הרי גם בכל מקרה אחר בש"ס אחרי שהגמרא מביאה "תניא כוותיה ד..." היה אפשר להמשיך ולשאול "נימא תיהוי תיובתא ד..."
7.
יש מעט מאד מקרים בש"ס - מלבד סוגייתנו - שמובא בהם צמד הביטויים "תניא כוותיה ד..." ו"נימא תיהוי תיובתא ד..." או "לימא תיהוי תיובתא ד..."
א.
מסכת עירובין דף נ - לגבי שמואל ורב
ב.
מסכת בבא קמא דף קיא - בין תני רבי אושעיא לרב חסדא
ג.
מסכת בבא מציעא דף לד דומה בין לישנא קמא ללישנא בתרא
ד.
מסכת בכורות דף כא - בין רבי יוחנן לרב ושמואל
7.1
אולי מדובר במקרים שבהם היו שתי גירסאות בבתי מדרש שונים אודות מהלך הסוגיה.
אבל ראה בהמשך.
8.
הגמרא מיישבת את הקושיה על רב:
אמר לך רב: מאי אחריות? נמי שטר.
בעקבות זה יתכן שגם מתבטל ההכרח שבההוכחה לטובת שמואל!
9.
שו"ת הרשב"א חלק ה סימן מה:
ומה שהוקשה לכם בפרק הנזקין (גיטין דף נח ע"ב), שכתב רש"י ז"ל הכי: וגרסינן: תניא כוותיה דשמואל
ותמהתם: למה מחיק הגירס' בספרים דגרסי': מתיבי'?
הדין עמכם! וכן הוא בספרים שלנו.
הוא לא מקבל את גירסת רש"י בסוגייתנו שגורס את ה"תניא כוותיה דשמואל" - לעיל בסעיף 4.
גם משמע מדבריו שרש"י שינה את הגירסא שהיתה לפניו מ"מיתיבי" ל"תניא כוותיה"
9.0
לפי הגירסא "מיתיבי" [על רב] במקום "תניא כוותיה" [לשמואל] ההערות והתמיהות לעיל מסעיף 6 ואילך מתבטלות!
9.1
והוא מוכיח את דבריו:
וכן משמע מדקא מהדר בתר הכי: מאי אחריות דקאמר? שטר. שהלשון הזה, הוא לשון תירוץ, ולא לשון דיחוי.
שאלו גרסי': תניא כוותיה דשמואל; ודחו: דלא הוי סייעתא,
הו"ל למימר: לא! מאי אחריות? שטר:
משמע ממנו שהוא כלל לא גורס בסוגייתנו את "נימא תיהוי תיובתא דרב!"
וממילא, לפי רש"י הגמרא היתה צריכה לדחות - לעיל בסעיף 8 - את ההוכחה לטובת שמואל ב"לא..."
9.1.0
גם משמע מדבריו שבדרך כלל כל תרוץ/דחיה שמתחיל בביטוי "לא," מהווה דחיית סיוע [למשל, דחיית סיוע של "תניא כוותיה"]
ואם התחלת התרוץ/דחיה הוא בלשון "מאי..." - הוא תרוץ על קושיה [למשל, תרוץ על קושיה של "מיתיבי"]
או אף באופן נרחב יותר: כל תרוץ/דחייה שמתחיל בכל ניסוח שאיננו "לא," הוא תרוץ על קושיה [למשל, תרוץ על קושיה של "מיתיבי"]
9.2
או:
אי נמי, לימא דילמא מאי אחריות? שטר.
שאלו בכל התלמוד, לשונות של דיחוי.
לשון נוספת בש"ס שמתאימה לדחיית הוכחה [גם הוכחה של "תניא כוותיה"] היא "דלמא..."
10.
והוא מנסה להסביר את רש"י:
אלא לרש"י ז"ל, נראה שהזקיקו לומר כן, לפי ששיטת התלמוד ברוב המקומות, כשיש ברייתא מפורשת כדברי אחד מן החולקים, ולא מן הדיוק, אומר: תניא כוותיה דפלוני.
וכאן היה סבור, מי שהביא הך ברייתא דמפורשת כשמואל,
דהא קתני בהדיא: עד שיכתוב את האחריות; כלשון שאמר שמואל.
כשהוכחה מהברייתא היא מפורשת [ולא מתוך דיוק] הרי שהניסוח בש"ס הוא תמיד "תניא כוותיה ד..." - כגירסת רש"י [ראה בהמשך].
10.1
ובכל זאת הגמרא דוחה:
ואפ"ה דחה. לא היא! דמאי אחריות? שטר!
11.
ראה על הנ"ל דיון ב"מתיבתא", הערה א, וב"שוטנשטיין", הערה 1 ובהערה 5.
12.
נראה לי שיש מי שאומר שמשמעות הביטוי "תניא כוותיה" היא, שהאמורא דווקא לא הכיר את אותה ברייתא - רע"א על מסכת שבת דף ו.
13.
הליכות עולם שער חמישי פרק ג:
יט. כל היכא דאיתמר תניא כוותיה דפלוני הלכה כמותו:
אם נצרף את האמור בסעיף 12 לאמור בסעיף 13 יוצא שאת הביטוי "תניא כוותיה" שיבץ עורך הגמרא שפוסק כאותו אמורא שעליו נאמר "תניא כוותיה".
13.1
ובאמת מצינו הרבה פעמים שהפוסקים מכריעים בש"ס כדעה שעליה נאמר "תניא כוותיה".
13.2
אלא שקצת קשה, מפני שמצינו כמה מופעים בש"ס שמובא "תניא כוותיה" לשתי דעות שחולקות זה על זה.
13.3
וכבר הסברתי במקום אחר, שלפעמים כוונת הביטוי "תניא כוותיה" היא, שהברייתא היתה בסיס להכרעת האמורא. הברייתא היתה ידועה מלכתחילה כמעורפלת [והיה ידוע שנוסחתה אינה שלמה ולכן היא "סתומה"], והאמורא בא ללמדנו כיצד יש לנסח את הברייתא המסויימת שעליה הוא התבסס, [ולפעמים הוא מוסיף כיצד יש לנסח את שאר הברייתות שנראו שאינן כמותו].
13.4
למסקנה נוכל לומר, שבאמת עיקר המשמעות של "תניא כוותיה" היא שכך הלכה. ובדרך כלל מדובר בהכרעה סופית של "עורך הגמרא".
13.5
אבל, לפעמים מדובר בהכרעה של אותו אמורא בסוגיה שקובע שהלכה כאותה ברייתא שבאמת הוא הכירה והוא זה שהביא אותה כבסיס לפסיקתו.
14.
לפי כל המבואר לעיל ניתן להסביר שבאותם מקרים בודדים - כבסוגייתנו לפי שיטת רש"י - שמובא בתחילה "תניא כוותיה" ואחר כך "לימא תיהוי תיובתא" או "נימא תיהוי תיובתא" כלפי האמורא השני, הרי שמשמעות ה"תניא כוותיה" היא כלעיל בסעיף 13.3 ובסעיף 13.5. כלומר, שמואל עצמו הוא זה שהביא את ה"תניא כוותיה", והגמרא היא זו ששואלת [ואולי אפילו "עורך הגמרא" עצמו הוא שזה שמתלבט בזה] האם יש בזה באמת הוכחה ניצחת לטובת שמואל וקושיה על רב.
14.1
ראה לעיל בסעיף 9 בדברי הרשב"א:
דהא קתני בהדיא: עד שיכתוב את האחריות; כלשון שאמר שמואל.
מתאים קצת לדברינו, ששמואל הוא זה שמדייק מהברייתא כדבריו, שהרי בברייתא לא מוזכר ממש כל דינו של שמואל לגבי הנגזל "עד שיכתוב לו אחריות", אלא רק - לגבי האשה - הביטוי "עד שתכתוב לו אחריות".
14.2
כמו כן, הרי רב פירש את הברייתא באופן שונה משמואל.
15.
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק יד הלכה ב:
כיצד הגזלן אין לו ראיה, כיון שהוחזק ב גזלן על שדה זו אף על פי שהביא ראיה שהודה הבעל בפני עדים שמכר לו שדה זו ולקח דמים והבעלים אומרים לא מכרנו לך אלא מפני היראה הודינו לו מוציאין את השדה מידו ואין לו כלום, ואם העידו העדים שבפניהם מנה לו כך וכך מוציאין את השדה מיד הגזלן ומחזירין לו הבעלים את הדמים כמו שבארנו בהלכות גזלה.
16.
לחם משנה הלכות טוען ונטען פרק יד הלכה ב:
[ב] אף על פי שהביא ראיה שהודה וכו'. בפ' חזקת (בבא בתרא דף מז / דף מ"ז ב) אמרו דרב הונא אתא לאפוקי מדרב דאפי' בשטר לא מהני חזקה גבי גזלן אלא כשמואל דבעינן עד שיכתוב בו אחריות
וקשה על רבינו ז"ל למה לא הודיענו זה דאפי' בשטר לא ראיה גבי גזלן דהכי הלכתא דהלכתא כשמואל בדיני
מיהו לזה י"ל דסתם רבינו הדברים ומכח הסתם משמע דאפי' בשטר לא מהני
אבל מ"מ קשה דהיה לו להודיענו דאי אית ביה אחריות מהני
תוכן דבריו הוא:
א.
יש לפסוק בסוגייתנו כשמואל על פי הכלל שהלכה כשמואל בדיני כשחולק על רב. והוא לא מדגיש שיש לפסוק כשמואל בגלל ה"תניא כוותיה".
ב.
מדוע הרמב"ם לא פוסק במפורש את כל פרטי דינו של שמואל.
16.1
נראה לי שלפי כל דברינו לעיל מיושב: בסוגייתנו ה"תניא כוותיה" נאמר על ידי שמואל עצמו ולא על ידי "עורך הגמרא", ועל כן אין ב"תניא כוותיה" בסוגייתנו כדי להוכיח שהלכה כשמואל.
