סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 


רב אשי מקני ליה גידמא דדיקלא וכתב עליה פרוסבול – תמר מצוי

 

"אמר רב יהודה: אפילו השאילו מקום לתנור ולכירים כותבין עליו פרוסבול. איני? והתני הלל: אין כותבין פרוסבול אלא על עציץ נקוב בלבד; נקוב אין, שאינו נקוב לא, אמאי? והא איכא מקומו? לא צריכא דמנח אסיכי. רב אשי מקני ליה גידמא דדיקלא וכתב עליה פרוסבול" (גיטין, לז ע"א).

פירוש: אָמַר רַב יְהוּדָה: אֲפִילּוּ הִשְׁאִילוֹ מָקוֹם לְתַנּוּר וּלְכִירַיִם כּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹסְבּוֹל. ומקשים: אִינִי [האמנם כן הוא] וְהָתָנֵי [והרי שנה] הִלֵּל: אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹסְבּוֹל אֶלָּא עַל סמך עָצִיץ נָקוּב בִּלְבַד. ונדייק: נָקוּב אִין [כן], שעל ידי הנקב הריהו כחלק מן הקרקע, שֶׁאֵינוֹ נָקוּב לֹא, ואולם לדברי רב יהודה אַמַּאי [מדוע] לא? וְהָא אִיכָּא [והרי יש] מְקוֹמוֹ של העציץ, ולדברי רב יהודה אף שימוש במקום להניח בו חפץ נחשב לקרקע לענין זה! ומשיבים: לֹא צְרִיכָא [נצרכה] אלא לאופן דְּמַנַּח אַסִּיכֵי [שמונח העציץ על גבי יתדות] ואם כן, לא השאיל לו מקום בקרקע כלל. ובאותו ענין מסופר: רַב אַשִׁי כשהיה מלווה כסף ומבקש לכתוב פרוזבול מַקְנֵי לֵיהּ [היה מקנה לו] ללווה גִּידְמָא דְּדִיקְלָא [גדם של דקל] שנותר מחובר לקרקע וְכָתַב עֲלֵיהּ [והיה כותב עליו] פְּרוֹסְבּוֹל (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: תמר מצוי        שם באנגלית: Date Palm           שם מדעי: Phoenix dactylifera


הנושא המרכזי: מה החידוש בכתיבת פרוזבול על "גידמא דדיקלא"?


פעמים רבות הערתי שהבחירה בדקל כעץ ה"מככב" בסוגיות רבות בתלמוד עשוייה לנבוע מעצם העובדה שהוא היה עץ הפרי הנפוץ ביותר בבבל. מאידך גיסא בפעמים אלו התייחסתי גם למאפיינים המיוחדים של הדקל המתאימים אותו באופן הטוב ביותר להקשר הסוגיה. ייתכן וכך הם פני הדברים גם בסוגייתנו.

את הביטוי "גידמא דדיקלא" מפרש רש"י: "גידמא - גזע דקל קצוץ והגזע מחובר בארץ". גדם הדקל המחובר לקרקע מעניק לו מעמד של קרקע שניתן לכתוב עליה פרוזבול. דוגמה זו מצטרפת לדוגמאות נוספות של קרקע ששיעורה הוא "כל שהו": "אין כותבין פרוסבול אלא על הקרקע, אם אין לו מזכהו בתוך שדהו כל שהו. וכמה כל שהו? אמר רב חייא בר אשי אמר רב: אפילו קלח של כרוב. אמר רב יהודה: אפילו השאילו מקום לתנור ולכירים כותבין עליו פרוסבול ... רב אשי מקני ליה גידמא דדיקלא וכתב עליה פרוסבול". לדברי רב די אם המלווה הקנה ללווה שטח קרקע המספיק לנטיעת קלח כרוב(1). ואילו לרב יהודה "כל שהו" משמעותו אפילו אם רק השאיל מקום ולא הקנה את קרקע באופן גמור. החידוש במעשהו של רב אשי היה, ככל הנראה, שהוא סמך על גדם הדקל ולא על הקרקע שעליה עמד. הדבר משתמע מהלשון "גידמא דדיקלא" שאינו כולל את הקרקע. אמנם קניין "קלח כרוב" מתייחס לקרקע ולא רק לצמח וניתן לכאורה להבין שגם ב"גידמא דדיקלא" הכוונה לקרקע אך לאור כך שהסיפור על רב אשי עומד לעצמו מבחינה תחבירית (בניגוד להצעת רב המתייחסת באופן ישיר לשאלת הגמרא "וכמה כל שהו?") יש לטעון שאם הכוונה היא לקרקע שתחת הגדם היה על הגמרא לציין זאת במפורש. יתר על כן, לאחר שלמדנו שדי בהקניית שטח קטן שבו גדל כרוב מיותר לציין שניתן לכתוב פרוזבול על שטח של דקל הגדול בהרבה.

שאלה שעלתה בהערה 18 במהדורת "שוטנשטיין" (ללא ציון מקור) היא מדוע סמך רב אשי על גדם הדקל ולא על הקרקע שמתחתיו? התשובה המוצעת שם היא שרב אשי הקנה את הגזע ללווה בתנאי שיהיה רשאי לדרוש ממנו בכל עת לסלקו ולכן לא ניתן היה לסמוך על הקרקע. על פי דרכנו נוסיף ונשאל מדוע מציינת הגמרא שרב אשי הקנה גדם של דקל? מדוע פרט זה משמעותי למהלך הסוגיה? לענ"ד תשובה לשאלה השניה תסייע במתן תשובה אחרת גם לשאלה הראשונה.

לאור האנטומיה המיוחדת של הדקל המונעת התחדשות לאחר כריתה (ראו ב"הרחבה") אין ספק שבסופו של דבר גדם הנותר בקרקע יעקר או ירקב. מסיבה זאת אין צורך להתנות את סילוקו של הגדם, וגם ללא תנאי לא ניתן לסמוך על הקרקע, משום שבלאו הכי הוא עתיד להיות מסולק. חידושו של רב אשי הוא שלמרות זאת כל זמן שהגדם נעוץ בקרקע דינו כקרקע וכפי שמדגיש רש"י: "גידמא - גזע דקל קצוץ והגזע מחובר בארץ". יש בכתיבת פרוזבול על "גידמא דדיקלא" חידוש גדול יותר מאשר בעצים אחרים המתחדשים לאחר כריתתם שבוודאי ניתן לסמוך עליהם משום שהקרקע תחתם היא חלק מהם.
 

 

"גידמא דדיקלא"         צילם: חנוך פלסר 

 

הרחבה

ייחודו של הדקל הוא בכך שלאחר כריתה אין התחדשות של חוטרים, מסביב לגזע או מפני הגדם. על מאפיין זה של הדקל נוכל ללמוד מברייתא במסכת תענית (כה ע"א): "הלוקח אילן מחבירו לקוץ מגביהו מן הקרקע טפח, וקוצץ. בסדן השקמה שני טפחים, בבתולת השקמה שלשה טפחים, בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה. בדקלים ובארזים חופר למטה ומשריש, לפי שאין גזעו מחליף". הברייתא קשורה למשנה הבאה: "הלוקח פירות שובך מחבירו, מפריח בריכה ראשונה. פירות כוורת, נוטל ג' נחילים ומסרס. חלות דבש, מניח ב' חלות. זיתים לקוץ מניח שתי גרופיות" (בבא בתרא, פ ע"ב). ההלכות המובאות במשנה נועדו להבטיח שמכירת "פירות" הן מן החי (יונים, דבורים) והן מן הצומח (עץ זית) תתבצע באופן שיבטיח שאמצעי הייצור של "פירות" אלו ישאר וימשיך לייצר ברשות בעליהם גם להבא.

ביונים יש לדאוג להשאיר בריכה אחת (או שתים) בשובך על מנת שההורים לא ינטשו את השובך. בכוורת יש הגבלה על מספר הנחילים הנמכרים ועל כמות הדבש שיש להשאיר בכוורת כמזון לדבורים. בעצים קיימת מגבלה שונה והיא הצורך להשאיר בעץ הנקצץ ניצן או ניצני התחדשות (ראו במאמר "זיתים לקוץ מניח שתי גרופיות"). אדם אמנם מכר את עציו להסקה או לכל מטרה אחרת אך כדי להבטיח שהעץ יתחדש יש לדאוג ולהשאיר ניצן התחדשות. בגלל מיקומם השונה של ניצנים אלו במיני צמחים שונים היה על הברייתא לציין את הגובה שיש לקצוץ את העץ בהתאמה למינו. דקלים וארזים יוצאי דופן ובהם אין צורך להשאיר גדם מעל פני הקרקע משום שבכל מקרה אין עצים אלו מתחדשים ("אין גזעם מחליף"). הדקלים שייכים לחד פסיגיים והחלק הפעיל הוא בצמרת העץ. בדרך כלל אין לדקל ניצנים לאורך הגזע ומכאן גם צורתו המיוחדת: העלים מרוכזים בצמרת בלבד ואילו כל הגזע חשוף. גם הארזים, כרוב בני משפחתם האורניים, אינם מתחדשים. תופעה זו בולטת לאחר שריפות יער בה ניתן לראות התחדשות אורנים מזרעים בלבד ואילו עצי חורש אחרים מתחדשים מבסיסם. 

 

תודה לטלי נופר על תרומתה הרבה למאמר זה.
 
 


(1) בראשונים (תוס' והרשב"א) אנו מוצאים מחלוקת האם שיעור זה מדוייק ("דווקא") ולא פחות ממנו.


 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
  


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה. 



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר