סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין-בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקצ"ח, מדור "עלי הדף"
מסכת גיטין
דף נו ע"א

 

"ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו" - מה ענין ענוה לכאן?

 

הן ידוע המעשה של קמצא ובר קמצא, עד שהלך בר קמצא להלשין על ישראל, וכדאיתא בגמרא (נו ע"א) שהלך ואמר לקיסר: "מרדו בך יהודאי, א"ל מי יימר, א"ל שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא, בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא, סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, א"ל רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח, סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא, א"ל רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג". ומסיימת הגמרא: "אמר רבי יוחנן, ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" וכו'. וכבר תמהו בזה רבים, מה מדת ענוה יש כאן במה שלא הניח להרגו או לקבל את קרבנו. ונביא בזה כמה מילי מעלייתא ביישוב הדבר.

בספר הקדום 'הגן ודרך משה' (ליום שלשה עשר) מובא ביאור הענין בדרך דרוש, בהקדם "מה ששמעתי מפי הגאון הגדול מוהר"ר אברהם ברודא נרו עדן, שהיה ראש ישיבה דק"ק פראג, על מה דאיתא בגמרא (לא ידוע מקורו) 'כל המתגאה מביא חימה לעולם', והקשה מאי מדה כנגד מדה הוא זה. ותירץ הגאון ז"ל, דאיתא בגמרא דסוטה (ה.): 'אמר רב, ת"ח צריך שיהא בו אחד משמיני שבשמינית, א"ר נחמן בר יצחק, לא מינה ולא מקצתה, דכתיב (משלי טז, ה) 'תועבת ה' כל גבה לב'. ופירשו המפרשים, דפלוגתייהו הוא בפירוש תיבת 'כל', רב סבר 'כל גבה לב' - לשון כולו, כלומר כולו אסור, אבל מקצת מותר. ורב נחמן בר יצחק מפרש 'כל', אפילו כל דהוא אסור. וצריכין אנו לומר כמו דפליגי הכא כך פליגי במלת 'כל חמתו', ויובן 'כל המתגאה', ואם כן מפרש: 'כל גבה לב' דוקא כולו אסור אבל מקצת מותר, והוא הדין מפרש 'ולא יעיר כל חמתו' (תהלים עח, לח), שדוקא כל החימה לא יעיר, אבל מקצת יעיר ח"ו, אם כן הוא מביא חימה לעולם. ע"כ דפח"ח, ושפתותיו דובבות בקבר" (מובא גם בספר 'אור לישרים' דרוש ז).

וממשיך לפרש: "ובזה נבין גמרא דגטין: 'אמר רבי יוחנן, ענותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס החריבה את ביתנו' וכו', וקשה מה הוא הלשון 'ענותנותו', היה לו לומר 'הוראתו' שפסק רבי זכריה שלא להקריב את הקרבן של הקיסר החריבה את ביתנו. אלא דפלוגתא הוא בפסוק (ויקרא כב, כ) 'כל אשר בו מום לא תקריבו', חד אמר מום ממש דוקא, דהיינו, מחוסר אבר, וחד אמר אפילו כל דהו, ואם כן מפרש ד'כל מום לא תקריבו' נמי כל דהו משמע גם כן לא יקריב, ולכן לא רצה להקריב והחריב את ביתנו וק"ל". [יצויין שהחיד"א בספרו 'ראש דוד' (פר' ויגש) מביא ביאור זה בשם רבני אשכנז].

בספה"ק 'מאור עינים' ('ישמח לב' גיטין) כותב ביישוב הקושיא האמורה בזה"ל: "אפשר לומר, דבודאי מדנתקבלו דבריו של רבי זכריה בן אבקילוס בעיני החכמים ועשו כדבריו בודאי היה גדול בדורו, כי אילולי זאת לא היו משגיחין בדבריו, והיו עושין כאשר היה בדעתם לעשות להקריב משום שלום מלכות. וגם צריכים אנו לומר, כי ר' זכריה ראה ברוח הקודש שהגיע העת שבית המקדש יחרב, ולכן לא רצה שיתבטל דבר תורה 'שיאמרו בעלי מומין קריבין' וכו', כי אין זה פעולה לבטל הגזירה שנגזרה שיחריב ביהמ"ק כמו שידע זאת ברוה"ק, דאם לא כן האיך לא חש לזה רבי זכריה גם כן שיקריבו משום שלום מלכות, והא אין לך דבר שעומד מפני פיקוח נפש, וכ"ש שכל נפשות ישראל יהיו בסכנה על ידי שלא יקריבו, אך בודאי מטעם האמור, על ידי שהוא ראה שכבר נגזרה גזירה שבודאי יחרב, ועל כן לא רצה שיבוטל דבר אחד מהתורה... כי אפילו אם יקריבו ויבטלו דין התורה, מ"מ כבר הגיע העת שיחרב ביהמ"ק, ויסבב הבורא ב"ה את החורבן על ידי דבר אחר, וא"כ צריך להבין למה לא אמר להם כך בפירוש לפי דעתו שלא תועיל עוד שום אופן לבטל הגזירה, היה לו להודיען שלא יבטלו לכל הפחות הדברי תורה בחנם באין פעולה, אלא בודאי מחמת מדת ענוה שהיה בו לא רצה להודיען שהוא יודע זאת ברוח הקודש". ומסיק בדבריו: "וזהו 'ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס החריבה את ביתנו', כי לולא הענוה שבו, והיה מודיענו, היינו רואים איזה תחבולה להרבות בתפלה ותשובה לבורא ב"ה שירחם עלינו שיתבטל הגזירה, אך שענוותנותו גרמה לו כל זה שלא רצה לגלות ולהודיענו".

בשמו של הגאון מווילנא זי"ע מובא (ראה 'דברי אליהו' ליקוטים גיטין) יישוב לקושיא זו, על פי מה ששנינו במס' סנהדרין (לב.): "דיני נפשות מתחילין מן הצד", וברש"י: "מן הצד - מן הקטנים, שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק על דבריו, משום 'לא תענה על ריב' (שמות כג, ב) - על דבריו של גדול, 'רב' כתיב בלא יו"ד (ראה שם לו.)", והנה כפי הנראה מפשטות הגמרא רצו חכמים להרוג את בר קמצא, וזאת מפני שהיה לו דין 'רודף' במה שאכל קורצא בי מלכא, והלא הכלל הוא ש'הבא להורגך השכם להרגו', אלא, שהכריעה דעתו של רבי זכריה שלא להרגו, וטעם הדבר שנקטו כדעת רבי זכריה, כי הוא היה הרב והגדול שביניהם, ולא רצו לחלוק עליו, משום "לא תענה על רב".

אבל לפי זה יפלא הדבר, למה הגיד את דעתו בראשונה, הלא "דיני נפשות מתחילין מן הצד", ואם לא היו מתחילין בו, אז בוודאי כשהיה אומר דעתו היינו יודעים כבר דעת רוב הדיינים להרגו, ולא היתה דעתו מכרעת נגד הרוב, ואז לא היה נגרם בזה החורבן, אלא שרבי זכריה מרוב ענותנותו החזיק עצמו כקטנים שביניהם, ולכן הגיד את דעתו בראשונה, ומרוב ענותנותו חשב לעצמו שאכן "מתחילין מן הצד" כשיביע מיד את דעתו, ואחרי שהגיד את דעתו נסתמו פיהם של הדיינים האחרים, שהרי "לא תענה על דבריו של גדול", ובגין כן נסתובב החורבן בסופו של דבר. ובכן שפיר אמרו: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". ויה"ר שיבנה ביהמ"ק בב"א.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר