הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תיובתא... לימא כתנאי"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
גיטין נג ע"א-ע"ב
מתני'. המטמא, והמדמע, והמנסך, בשוגג - פטור, במזיד - חייב.
גמ'.
איתמר: מנסך - רב אמר: מנסך ממש, ושמואל אמר: מערב.
מ"ד מערב, מ"ט לא אמר מנסך?
אמר לך: מנסך קם ליה בדרבה מיניה.
ואידך? כדרבי ירמיה, דא"ר ירמיה: משעת הגבהה הוא דקנה,
מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך.
ולמאן דאמר מנסך, מ"ט לא אמר מערב?
אמר לך: מערב היינו מדמע.
ואידך? קנסא הוא, ומקנסא לא ילפינן.
ולמאן דיליף קנסא מקנסא, כל הני למה לי?
צריכא, דאי תנא מטמא, אי תרומה - הוה אמינא משום דקא מפסיד לה לגמרי,
ואי מטמא חולין - משום דאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל,
אבל מדמע אימא לא;
ואי אשמעינן מדמע, משום דשכיח, אבל מטמא דלא שכיח - אימא לא;
ואי אשמעינן מטמא ומדמע, משום דלא קים ליה בדרבה מיניה,
אבל מנסך דקים ליה בדרבה מיניה - אימא לא,
קא משמע לן כדרבי ירמיה.
ולהא דתני אבוה דר' אבין: בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך, חזרו לומר אף המדמע, כל הני למה לי?
צריכא,
דאי אשמעינן מטמא, משום דלא קים ליה בדרבה מיניה,
אבל מנסך דקים ליה בדרבה מיניה - אימא לא;
ואי אשמעינן מנסך, משום דקא מפסיד ליה לגמרי,
אבל מטמא דלא מפסיד ליה לגמרי - אימא לא;
ואי אשמעינן הני תרתי, משום דהפסד מרובה,
אבל מדמע דהפסד מועט - אימא לא,
צריכא.
... ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק, האי גזלן הוא, ממונא מעליא בעי שלומי! תיובתא.
לימא כתנאי: המטמא, והמדמע, והמנסך, אחד שוגג ואחד מזיד - חייב, דברי ר"מ;
רבי יהודה אומר: בשוגג - פטור, במזיד - חייב;
מאי לאו בהא קמיפלגי,
דמר סבר: היזק שאינו ניכר שמיה היזק,
ומר סבר: לא שמיה היזק!
אמר רב נחמן בר יצחק: דכולי עלמא - היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק...
מבנה הגמרא - חלקי
1.
המשנה מבחינה בנזקים מסויימים בין שוגג למזיד:
מתני'. המטמא, והמדמע, והמנסך, בשוגג - פטור, במזיד - חייב.
גמרא...
הערה: הנזק היה בשוגג אם הוא לא ידע שהפירות יהיו אסורים על בעליהם - אפילו אם למשל התכוון לנסך לעבודה זרה. כלומר, לא מדובר בשוגג בפעולה עצמה אלא בכך שלא ידע את תוצאותיה.
2.
דעת חזקיה:
...אמר חזקיה: דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד - חייב;
מאי טעמא? היזק שאינו ניכר שמיה היזק,
ומה טעם אמרו בשוגג פטור? כדי שיודיעו.
אי הכי, אפילו במזיד נמי!
השתא לאוזוקי קא מכוין, אודועי לא מודע ליה?
3.
דעת רבי יוחנן:
ור' יוחנן אמר: דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד - פטור;
מאי טעמא? היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק,
ומה טעם אמרו במזיד חייב? שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו, ואומר פטור אני.
4.
קושיה על חזקיה:
תנן: הכהנים שפגלו במקדש, מזידים - חייבין,
ותני עלה: מפני תיקון העולם;
ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק, האי שוגגין פטורין מפני תיקון העולם מיבעי ליה!
ובמזיד חייב מעיקר הדין
4.1
יישוב:
הכי נמי קאמר: מזידין - חייבין; הא שוגגין - פטורין, מפני תיקון העולם.
"הא שוגגין פטורים" כמו "חיסורי מחסרא" - שיבוץ משפט חסר באמצע הציטוט
5.
קושיה שניה על חזקיה:
מתיב רבי אלעזר: העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים;
ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק, בדיני אדם נמי לחייב!
5.1
יישוב:
הוא מותיב לה, והוא מפרק לה: פרה - שהכניסה לרבקה על מנת שתינק ותדוש, מי חטאת - ששקל בהן משקלות.
6.
קושיה שלישית על חזקיה:
... מתיב רב פפא: גזל מטבע ונפסל, תרומה - ונטמאת, חמץ - ועבר עליו הפסח,
אומר לו הרי שלך לפניך;
ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק, האי גזלן הוא, ממונא מעליא בעי שלומי!
7.
מסקנה:
תיובתא.
קושיה על חזקיה שאין עליה תשובה.
7.1
תוספות מסכת גיטין דף נג עמוד ב:
"תיובתא - אף על גב דמייתי אחרי כן תנאי קאמר תיובתא משום דכן הלכה דלא שמיה היזק."
נראה מדבריו שההלכה - כדינו של רבי יוחנן - נקבעה כבר במקום אחר בש"ס, ולכן נקבע כאן "תיובתא" על חזקיה [ראה ב"מתיבתא", הערה ז].
8.
הגמרא מנסה לתלות את מחלוקת חזקיה ורבי יוחנן לעיל במחלוקת תנאים - רבי מאיר ורבי יהודה:
לימא כתנאי: המטמא, והמדמע, והמנסך, אחד שוגג ואחד מזיד - חייב, דברי ר"מ;
רבי יהודה אומר: בשוגג - פטור, במזיד - חייב;
מאי לאו בהא קמיפלגי,
דמר סבר: היזק שאינו ניכר שמיה היזק,
ומר סבר: לא שמיה היזק!
9.
הגמרא דוחה:
אמר רב נחמן בר יצחק: דכולי עלמא - היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק,
והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קא מיפלגי,
דמר סבר: קנסו שוגג אטו מזיד,
רב נחמן בר יצחק טוען שרבי יהודה ורבי מאיר חולקים בעניין אחר, ושניהם מסכימים כרבי יוחנן שהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק.
9.1
ראה "מתיבתא", הערה ט, שמציין לרשב"א:
חידושי הרשב"א מסכת גיטין דף נג עמוד ב:
אמר עולא אמר ר"נ דכ"ע היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. מסתברא דה"ה דמצי למימר איפכא דכ"ע היזק שאינו ניכר שמיה היזק והכא בהא קא מיפלגי מר סבר פטרינן שוגג כדי שיודיעו ומר סבר לא פטרינן,
[אלא] משום דסלקא בתיובתא לא בעי לאוקמא לתנאי דלא כהלכתא.
הוא מסביר שרב נחמן הסביר באופן שיתאים ל"תיובתא", כלומר, הוא מסביר את המחלוקת בין רבי יהודה ורבי מאיר בהתאם לשיטת רבי יוחנן.
9.2
לכאורה הדברים בסעיף 9.1 נראים "הפוכים" מדברי תוס' לעיל בסעיף 7.1
9.3
לפי הנ"ל מובן מדוע אחרי ה"תיובתא" - לעיל בסעיף 7 - הגמרא המשיכה לומר "לימא כתנאי", לא כדי ליישב את חזקיה, אלא כדי לפרש את רבי יהודה ורבי מאיר בברייתא באופן שיתאים לשיטת רבי יוחנן בסוגייתנו.
9.4
ומשמע שם ב"מתיבתא" בשם "שיטת קדמונים", שרב נחמן ידע באופן כללי שאין הלכה כחזקיה [גם ללא ה"תיובתא"?] - כלעיל בסעיף 7.1, ולכן רב נחמן מסביר את הברייתא באופן שתתאים לרבי יוחנן.
9.5
הערה: ברשב"א מובאת גירסא בגמרא "אמר עולא אמר רב נחמן" - כלומר הדיון היה בתקופה שקדמה הרבה לרב נחמן בר יצחק - כגירסא בדפוסים.
10.
מכאן ואילך הגמרא דנה במחלוקת בין רבי יהודה ורבי מאיר לפי ההסבר לעיל בסעיף 9.
11.
בהמשך לדברינו לעיל בסעיף 9-9.5 מתאימים גם דברי תוס' בסוגיה הקודמת:
תוספות מסכת גיטין דף נג עמוד א:
משום דקא מפסיד ליה לגמרי - הך סוגיא כר' יוחנן דאמר היזק שאינו ניכר אינו היזק דלחזקיה הוה ליה לאצרוכיה לפטורא.
וראה גם "מתיבתא", הערה א.
12.
רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה א:
המזיק ממון חבירו היזק שאינו ניכר הואיל ולא נשתנה הדבר ולא נפסדה צורתו הרי זה א פטור מן התשלומין דין תורה
אבל מדברי סופרים אמרו הואיל והפחית דמיהן הרי זה חייב ומשלם מה שהפחית מדמיהן.
הוא פוסק כרבי יוחנן - כמסקנת הגמרא.
12.1
וכן:
מגיד משנה הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה א:
[א] המזיק ממון חבירו היזק שאינו ניכר הואיל וכו'. דין ההיזק שלא ניכר שהוא פטור מן התורה מפורש בגיטין פ' הניזקין (דף נ"ג:)
דקי"ל כר"י דאמר הכי כדאיתא בהלכות פרק ראשון דב"ק:
אבל מדברי סופרים אמרו הואיל והפחית דמיהן וכו'. משנה בהניזקין (גיטין דף נ"ב:) ומבואר בגמרא וברייתא פ"ק דב"ק דף ה'):
13.
הרחבה לדברינו לעיל בסעיפים 9.5-9.1, שבסוגייתנו מובא "לימא כתנאי" אחרי שכבר נקבע "תיובתא".
13.1
תוספות מסכת בבא קמא דף מז עמוד א:
וכן משמע בתמורה בפרק כיצד מערימין (תמורה דף כה.) דמסיק אדר' יוחנן דאמר עובר לאו ירך אמו תיובתא דרבי יוחנן תיובתא אע"ג דאמר בתר הכי לימא תנאי היא כן דרך הגמ' כשאין הדבר עיקר אומר תיובתא אע"ג שיכול למצוא תנאי דפליגי כדאשכחן בהניזקין (גיטין דף נג:) דמסיק תיובתא דמאן דאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק ובתר הכי קאמר לימא תנאי היא
ואע"ג דבפרק הערל (יבמות דף עח. ושם) מייתי מילתיה דר' יוחנן דתמורה ופריך עלה הא...
תשובתו העקרונית: "כן דרך הגמרא" – כנראה הוא מתכוון ש"עורך הגמרא" קבע "תיובתא" על דעת אמורא וקבע שאין הלכה כמותו למרות שיש למצוא לו סיוע בדברי תנא.
דבריו ניתנים להתאמה לדברינו הנ"ל בסעיפים 9.1-9.5
13.2
לגבי התוס' הנ"ל בסעיף 13.1:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תה :
"לימא כתנאי", מצינו דקאמר בתר דאסיק בתיובתא, כ"כ מוהריק"א בכלליו דף צ"ו ע"א בשם תוספות דפרק הפרה [בבא קמא דף מז] מ"ז א' שכתבו אע"ג דאמר בתר הכי לימא תנאי היא כן דרך הגמרא כשאין הדבר עיקר אומר תיובתא אע"ג שיכול למצוא תנאי דפליגי כדאשכחן בהניזקין [גיטין דף נ"ג] דמסיק תיובתא במ"ד דהיזק שאינו ניכר ובתר הכי קאמר לימא תנאי היא
וכן כתבו עוד בפרק הנשרפין סנהדרין דף פ' ב'
ויש כיוצא בזה בפרק כיצד מערימין תמורה דף כ"ה ב' גבי שיירי משוייר
וכ"כ הרמב"ן בפרק אלו טריפות [מסכת חולין] דכל כי האי גוונא הוי כעין תיובתא והלכתא או תיובתא ואיבעית אימא אלו דבריו ז"ל
"תיובתא והלכתא" / "תיובתא ואיבעית אימא"
ואיכא למילף מדבריהם דהיכא דקאמר תיובתא אע"ג דאמר בתר הכי לימא כתנאי לאו כלום הוא,
ולי המך קשה שהרי כתבו התוספות גופייהו בפרק פרת חטאת זבחים דף קי"ד א' ד"ה וקסבר וז"ל וא"ת ולוקמא נמי הכא כמ"ד במעי אמן הן קדושים וכגון שהקדיש בהמה מעוברת ושייר העובר כרבי יוחנן דאמר בפרק כיצד מערימין אם שייר משוייר ועשה העובר אתנן ומחיר ואח"כ הקדישן ואף על גב דרבי יוחנן איתותב התם הא לבסוף מסיק כתנאי עכ"ל,
אלמא כיון דמסיק כתנאי אמרינן שכך הלכה
וזה הוי הפך מ"ש בפרק הפרה דלעיל וכעת לא ידעתי מה אומר ויש לי תימא על מוהריק"א ומוהרש"א שלא הרגישו בזה:
הוא מקשה סתירה על דברי תוס' הנ"ל. ונראה מדבריו כפי ההסבר שהסברתי שכוונת תוס' ש"עורך הגמרא" פסק - במסכת תמורה דף כה - שלא כרבי יוחנן, כלומר הביטוי "תיובתא...תיובתא" הוא העיקרי והקביעה אחר כך "כתנאי" היא נכונה אבל לא להלכה. [ולכן תתאים באמת להכרעה של "עורך הגמרא" ולא של "בית המדרש"].
חשוב לציין, שנקודת המוצא של ה"יד מלאכי" היא שהביטוי "לימא כתנאי" זהה במשמעותו לביטוי "לימא... תנאי היא".
