הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"מימרא היא..."
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
גיטין מב ע"ב
נגחו שור יום של רבו - לרבו,
יום של עצמו - לעצמו.
אלא מעתה, יום של רבו ישא שפחה, יום של עצמו ישא בת חורין! איסורא לא קאמרינן.
ת"ש: המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין, נותן חצי קנס לרבו
וחצי כופר ליורשיו; אמאי? הכי נמי לימא: יום של רבו - לרבו, יום של עצמו - לעצמו!
שאני הכא, דקא כליא קרנא.
ואלא ה"ד דלא קא כליא קרנא?
כגון שהכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור.
הניחא לאביי, דאמר: נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה - שפיר,
אלא לרבא, דאמר: אינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום, האי שור הוא, ושור אינו משלם אלא נזק!
אב"א: כשהכהו אדם;
ואי בעית אימא: מימרא היא, ומימרא לרבא לא סבירא ליה.
1.
הגמרא הביאה "מימרא" בה נאמר:
"נגחו שור, יום של רבו - לרבו,
יום של עצמו - לעצמו. "
כלומר, אם שור נגח והזיק את מי שהוא חציו עבד וחציו בן חורין משלם למי שבאותו יום העבד היה ברשותו [מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד יום אחד את רבו ויום אחד את עצמו - וכך בכל תקופת היותו חציו עבד וחציו בן חורין.]
2.
ממהלך הסוגיה יוצא שהמימרא לעיל נכונה רק במקרה של גרימת נזק שלא "כליא קרנא", כלומר בגרימת נזק שיכול להירפא. ומתאים לשיטת אביי...
3.
רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ד הלכה יב:
מי שחציו עבד וחציו בן חורין שביישו אדם או ציערו
או שנגחו שור וכיוצא באלו
אם אירעו זה ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו.
השגת הראב"ד:
מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו' אם אירע זה ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו. א"א נראה לי זה הדין כמשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה אין כאן חלוקת ימים אלא או הכל לעצמו או הכל לרבו דהני ממונא נינהו ולא קנסא או כותבין הרשאה וגובין את הכל כמו שאמרנו.
הפרשנים דנים בהרחבה בדינו של הרמב"ם מכיוון שלכאורה דברי הרמב"ם כאן אינם כפי מסקנת סוגייתנו.
4.
מגיד משנה הלכות חובל ומזיק פרק ד הלכה יב
[יב] מי שחציו עבד וכו'. לשון הרב כלשון הגמרא שם פ' השולח. ומ"ש הר"א ז"ל בהשגות דלמשנה אחרונה פירוש שאמרו שכופין את רבו לשחררו וכותב שטר על חצי דמיו אין כאן חלוקת ימים
וגם הרמב"ן ז"ל אמר כן והעמיד הדין בשפחה
וכיוצא בזה כתבתי פי"א מהלכות נזקי ממון גם הרשב"א ז"ל כתב כן
ורבינו ז"ל תפס לשון הגמרא:
ההלכה ברמב"ם מתאימה למקרה אחר "דומה" - לשפחה שהיא חציה בת חורין וחצי שפחה, אלא שהרמב"ם "תפס לשון הגמרא".
4.1
ביטוי זה מובא אצל פרשני הרמב"ם כ-15 פעמים. אבל בדרך כלל מדובר על כך שהרמב"ם לא הביא את המקרה המדוייק אלא מביאו בקצרה, אבל כאן בסוגייתנו הרמב"ם כתב ממש מקרה "הפוך".
5.
לגבי הביטוי שמובא בסוף הסוגיה:
"ואי בעית אימא: מימרא היא, ומימרא לרבא לא סבירא ליה."
נראה שיש מחלוקת פרשנים אם המימרא היא מימרא תנאית או מימרא אמוראית. אם נאמר שמדובר במימרא תנאית הרי שיש כאן חידוש, שאמורא - רבא - יכול לחלוק על תנא אם דברי התנא לא מובאים במשנה או בברייתא כמשמע מרש"י:
רש"י מסכת גיטין דף מב עמוד ב:
הך מימרא - בעלמא היא ואינה לא משנה ולא ברייתא.
אבל בכל זאת יש חריג במימרא הנ"ל בסוגייתנו בכך, שלא מוזכר בה שם של תנא כלשהו.
