סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

ופריס עליה סרבלא דכרתי – כרשה

"רבא ורב נחמן בר יצחק הוו יתבי, הוה חליף ואזיל רב נחמן בר יעקב דיתיב בגוהרקא דדהבא ופריס עליה סרבלא דכרתי, רבא אזל לגביה, רב נחמן בר יצחק לא אזל לגביה, אמר: דלמא מאינשי דבי ריש גלותא נינהו, רבא צריך להו, אנא לא צריכנא להו" (גיטין, לא ע"ב).

פירוש: רבא ורב נחמן בר יצחק הוו יתבי [היו יושבים], הוה חליף ואזיל [היה חולף ועובר] רב נחמן בר יעקב דיתיב בגוהרקא דדהבא [שהיה יושב באפיריון של זהב] ופריס עליה סרבלא דכרתי [והיה פרוס עליו מעיל ירוק], רבא אזל לגביה [הלך אליו], רב נחמן בר יצחק לא אזל לגביה [לא הלך אליו], אמר: דלמא מאינשי דבי ריש גלותא נינהו [שמא מאנשי בית ראש הגולה הם אלה] , רבא צריך להו [אותם], אנא לא צריכנא להו [אני איני צריך אותם] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ). 


שם עברי: כרשה   שם באנגלית: Leek   שם מדעי: Allium porrum

שם נרדף במקורות: חציר, כרתי, כרישין, קפלוט 


נושא מרכזי: מהו כרתי ומה צבעו?


בביטוי "סרבלא דכרתי" מציין הכרתי גוון מסוים אולם הוא איננו שם צבע בלבד אלא גם שמו של ירק בעל גוון ידוע לכל הנקרא בשם זה. תופעה דומה אנו מוצאים בתכלת שבנוסף להיותה שם גוון היא גם צמר הצבוע בדם ה"חילזון" (על זיהויו ראו במאמר "בדידי הוה עובדא דזביני תכילתא").

הערוך (ערך "כרת") פירש: "בריש ברכות רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתן ויש ששונין בין תכלת לכרתה. ובסוכה בפרק לולב הגזול והירוק ככרתן פירוש מין צבע ירקרק. תרגום כרישין כרתי בשביל שהן ירוקין ובלעז פור"י ובסוף גמרא דפרק כל גט ופריס עליה סרבלא דכרתי וכו'". באופן דומה מפרש גם רש"י ובכמה מקומות הוא מתרגם כרתי - פוריי"ש. שהוא שמה של הכרשה בצרפתית עתיקה (1) . במסכת ברכות (ט ע"ב) אנו מוצאים: "מתניתין: מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן, ר' אליעזר אומר: בין תכלת לכרתי". מפרש רש"י: "תכלת - ירוק הוא וקרוב לצבע כרתי שקורין פוריי"ש. במסכת עבודה זרה (י ע"ב) מפרש רש"י: "הדר שדר ליה - אנטונינוס כרתי בלע"ז פורי"ש כלומר אם כן יכרת זרעי".

הכרשה היא ירק השייך יחד עם הבצל והשום למשפחת השומיים (Alliaceae) הנכללת בבת מחלקת השושניים. הכרשה גודלה כבר ע"י המצרים הקדמונים, היוונים, והרומאים שהפיצו את הצמח בכל אירופה. הצמח חזק וגבוה בעל עלים שטוחים, ארוכים ורחבים. הנדן ארוך ובחלקו התחתון הוא יוצר גבעול מדומה. הבצל לבן ומאורך ואינו יוצר בצל יבש כבצל הגינה, אלא משתנה בהדרגה לגבעול מדומה. חלקי הצמח המשמשים למאכל הם העלים, הגבעול המדומה והבצל. הכרשה היא גידול חד שנתי ונשתלת בסתיו או בתחילת הקיץ. האיסוף מתבצע כאשר הצמח עדיין ירוק. הכרתי משמש במטבח לתיבול ובתעשייה לאחר ייבוש הוא מהווה מרכיב באבקות מרק.
 

גוון הכרתי

בדיבור המתחיל "סרבלא דכרתי" מפרש רש"י: "צבע תכלת דומה לכרתי". באופן דומה הוא מפרש גם במסכת ברכות (שם): "תכלת - ירוק הוא, וקרוב לצבע כרתי שקורין פוריי"ש". בניגוד לפירושו בברכות, שם מובן מאליו מדוע הדגיש רש"י את הדמיון בין תכלת לכרתי, הרי שבסוגייתנו השוואה זו לכאורה מיותרת. יתר על כן, מלשונו משתמע שמוקד ההסבר הוא התכלת ולא הכרתי. לענ"ד ייתכן וזיהוי התכלת עם הכרתי בהקשר הנוכחי מאפשר להבין כיצד "סרבלא דכרתי" סימל את מעמדו המלכותי של רב נחמן בר יעקב. לאור העובדה שהשימוש באריגי תכלת וארגמן היה נחלתו הבלעדית של מעמד המלוכה הרי שגם צבע הכרתי, הדומה לתכלת, העניק ללובשו מעמד דומה.
 

 
תמונה 1. שדה כרישה בפריחה         צילם: Eleassar   תמונה 2. אגודות כרישה         צילם: Quadell

 

הרחבה

הצבע הירוק

לצבע הירוק יש בספרות חז"ל משמעויות שונות (ראו עוד במאמר "האי ריאה דדמיא ככשותא, וכמוריקא") וננסה להגדיר כמיטב יכולתנו את צבעו הירוק של הכרתי. נראה לי שהמקור הברור ביותר לזיהוי צבע הכרתי הוא דברי הגמרא (סוכה, לא ע"ב): "ולא בעי הדר? והא אנן תנן: הירוק ככרתי, רבי מאיר מכשיר, ורבי יהודה פוסל. לאו משום דבעי הדר? לא, משום דלא גמר פירא". אין ספק שצבעו של אתרוג בוסר הוא ירוק כהה מאד נוטה לכחול (או שחור) ואם כן זה גם צבעו של הכרתי. צבע כהה זה נראה היטב בתמונת הכרשה (תמונה 2). השוואה זו מצביעה על כך שירוק הכרתי הוא כצבע הירוק בעברית המודרנית. בדברי הרא"ש (סוכה פ"ג סימן כ"א) אנו מוצאים השוואה אחרת: "הירוק ככרתי שדומה לעשבים וכו'", וברמב"ם בפיהמ"ש (ברכות, פ"א מ"ב): "וכרתן - אלאכ'צ'ר"". אל-חאדר בערבית הוא הצבע הירוק.

על מנת שנוכל להבין את ההבדלים בין גווני הירוק השונים יש לזכור שהצבע הירוק מתקבל מתערובת כחול וצהוב ואם כן ניתן לקבל את כל טווח הגוונים של הירוק בעזרת הוספה או החסרה של אחד משני צבעים אלו. לאור הסבר זה נעיין בדברי המאירי (סוכה, לד ע"ב): "ירוק ככרתי רבי מאיר מכשיר ורבי יהודה פוסל, והלכה כדבריו שאין זה הדר. וצריך שיהא הירקרקות צהוב נוטה לצבע חלמוני מעט והוא הנקרא גורו"ק (צהוב)". בניגוד לכשרות אתרוג הרי שלענין מראות דמים דווקא הגוון הצהוב מטמא: "עקביא בן מהללאל מטמא - דסבירא ליה האי ירוק כקרן כרכום הוא, אלא שלקה. וירוק דמטמא עקביא בן מהללאל, היינו כמראה אתרוג, ולא כמראה כרתי, שאינו נוטה לאדמימות כלל". לדעת תוי"ט (נדה, פ"ב מ"ו) לשני גווני הירוק יש שמות שונים: "הירוק - פי' הר"ב דהיינו כמראה אתרוג ולא כמראה כרתי וכו'. וסתם ירוק כן הוא. כדאמר בלולב הגזול ירוק ככרתי. מכלל דסתם ירוק לאו הכי הוא. תוספות ד"ה והירוק".

נקודה מעניינת העולה מתוך פירוש רש"י בברכות (ט ע"ב) היא העובדה שגם התכלת נקראה בפיו בשם "ירוק הוא". ניתן להסביר את דבריו בשני אופנים: א. ייתכן ורש"י התכוון לשני גוונים הנקראים היום "ירוקים" שבימיו נקראו בשמות שונים. ב. השם "ירוק" כלל גם את הצבע הנקרא בלשוננו כחול. בחלופה זו הרחבתי במאמר "בין תכלת ללבן". ההסבר הראשון כרוך בשני קשיים: 1. לאור העובדה שהשם "ירוק" כלל אפילו גוונים צהובים קשה להניח שגוון שונה של ירוק זכה לשם עצמאי משלו - תכלת. 2. האבחנה בין שני גווני ירוק עשויה להיות קשה יתר על המידה ולאחר מאד את זמן קריאת שמע.

לכאורה ניתן היה להציע שהכוונה לשני גוונים השונים זה מזה גם בעוצמת הצבע (דרגת הכהות), דבר ההופך את האבחנה ביניהם לפשוטה יותר, אך הדבר איננו מסתבר משום שבמקרה זה היא דומה לאבחנה בין תכלת ללבן. לענ"ד ניתן להסיק מדברי הגמרא שהמחלוקת במשנתנו עוסקת בשאלה מהו המשתנה (פרמטר) המבחין בין שני זוגות הצבעים. לדעת ת"ק האבחנה צריכה להיות בין צבעים ברמת כהות שונה ומכאן שתכלת (צבע כחול) ולבן מהווים דוגמה בלבד. רק כך ניתן להבין את שאלת הגמרא: "מאי בין תכלת ללבן? אילימא בין גבבא דעמרא חיורא לגבבא דעמרא דתכלתא - הא בליליא נמי מידע ידעי?" (2). האבחנה היחידה הניתנת לביצוע בלילה היא אבחנה בין עצמים בהירים וכהים. מאידך גיסא לדעת רבי אליעזר המשתנה איננו רמת הכהות אלא הגוון עצמו ולכן יש להשוות בין שני צבעים כהים כמו כחול ("תכלת") וירוק כהה ("כרתי") דבר הדורש עוצמת אור גדולה יותר.

בשאלת זיהוי הכרתי, הכרישין והקפלוטות והיחס ביניהם רבו הדעות ועליהן כתבתי במאמר "כל איסורין שבתורה משערינן כאילו הן בצל וקפלוט". בשורות הבאות אתייחס רק לגישה שהיתה מקובלת בעבר בין החוקרים וכפי שמשתמע באופן שטחי מתוך פירוש רש"י. על פי גישה זו חציר, כרתי, כרישין וקפלוט חד הם.

כאמור, רש"י מזהה את הכרתי עם ירק הנקרא בימינו כרשה. בכמה מקומות הוא מתרגם כרתי-פוריי"ש. שהוא שמה של הכרשה בצרפתית עתיקה. בברכות (ט ע"ב) אנו מוצאים: "מתניתין: מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן, ר' אליעזר אומר: בין תכלת לכרתי". מפרש רש"י: "מתניתין תכלת - ירוק הוא וקרוב לצבע כרתי שקורין פוריי"ש. בעבודה זרה (י ע"ב) הוא מפרש: "הדר שדר ליה - אנטונינוס כרתי בלע"ז פורי"ש כלומר אם כן יכרת זרעי". בלשון חכמים נקראת הכרשה גם קפלוטות וכרישין: "... ושוין שאם פרפר ביצה ונתן לתוך הדג, או שרסק קפלוטות ונתן לתוך הדג שהן שני תבשילין" (ביצה יז ע"ב) בתוספתא נאמר: "מקום שקורין לקפלוטות כרישין" (נדרים פ"ג ו'). לדעת רש"י הירק כרישין הוא כרתי וכפי שמפרש את דברי הגמרא: "תנו רבנן: טחול יפה לשינים וקשה לבני מעים, כרישין קשין לשינים ויפין לבני מעים" (ברכות מד ע"ב). אומר רש"י: "כרישין – כרתי". בלשון המקרא נקרא ירק זה חציר. בני ישראל התלוננו במדבר "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר יא ה'). מתרגם שם אונקלוס: "החציר - כרתי, ובתרגום יונתן קפלוטיא." רש"י מפרש: "החציר - כרישין פוריל"ש ותרגומו ית בוציניא וכו'". מקור המילה קפלוט הוא ביוונית (קיפאל) שפירושה "ראש" והוא כינוי ל"ראש" המעובה של הכרשה (מוסף הערוך בערך "קפלט").

הכרשה מופיעה בשמה כרתי במקומות רבים ובהקשרים שונים. הכרתי בשמו קפלוטות מוזכר כחלק מתבשיל דגים (לעיל). הכרתי מהווה אחד מסימני ר"ה: "אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי" (כריתות ו ע"א). חכמינו התייחסו גם לערכו הבריאותי של הכרתי ויוחסו לו מעלות וחסרונות. הכרתי נחשב כירק מזיק: "למימרא דירק מעליא? והתניא: שלשה מרבין את הזבל, וכופפין את הקומה, ונוטלין אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ואלו הן: פת קיבר ושכר חדש וירק. לא קשיא הא בתומי וכרתי הא בשאר ירקי" (עירובין נה ע"ב). הכרתי נחשבה כמכילה ארס כפי שאנו מוצאים בגמרא בפסחים (קטז ע"א): "אע"פ שאין חרוסת מצוה. ואי לא מצוה משום מאי מייתי לה? א"ר אמי: משום קפא. אמר רב אסי: קפא דחסא חמא, קפא דחמא כרתי, קפא דכרתי חמימי, קפא דכולהו חמימי" (3).  מאידך גיסא היה לכרתי ערך תרופתי נגד עצירות  (4) ונגד הכשת נחש: "מי שנשכו נחש קורין לו רופא ממקום למקום ומקרעין לו את התרנגולת וגוזזין לו את הכרישין ומאכילין אותו". (יומא פג ע"ב).
 


(1) ב"אוצר לעזי רש"י
(2) נוכל להסיק מכאן שהתכלת המקראית היא בצבע כחול או לפחות תכלת כהה מאד משום שאין אפשרות להבחין בין תכלת בהירה לצבע לבן בלילה.
(3) פירוש: במשנה נאמר שהיו מביאין לפניו חרוסת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרוֹסֶת מִצְוָה. ושואלים: וְאִי [ואם] היא לֹא מִצְוָה, אם כן מִשּׁוּם מַאי מַיְיתֵי לָהּ [מה מביאים אותה]? אָמַר ר' אַמִי: מִשּׁוּם קַפָּא (הארס) שבמרור, שהחרוסת מבטלת את נזקו. אָמַר רַב אַסִי אגב דברים אלה: התרופה למי שאכל קַפָּא דְּחַסָּא [לארס שבחזרת] חֲמָא [לאכול צנון]. קַפָּא דַּחֲמָא [לארס שבצנון] כַּרְתֵי [כרישין]. קַפָּא דְּכַרְתֵי [לארס שבכרישין] חֲמִימֵי [מים חמים]. קַפָּא דְּכוּלְּהוּ חֲמִימֵי [ארס של כל הירקות נרפא על ידי מים חמים]. 
(4) גיטין, סט ע"ב.


 

מקורות עיקריים:

י. פליקס, "עולם הצומח המקראי" (עמ' 174).
י. פליקס, "הצומח החי וכלי החקלאות במשנה" (עמ' 87).

לעיון נוסף:

ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 85-87). הרחבה בנושא זיהוי הכרישים.
מ. כסלו, "לזיהוי הכרישים והקפלוטות", תשס"א, בתוך: ז' עמר, ח' סרי (עורכים). ספר זכרון לרב יוסף בן דוד קאפח זצ"ל. לשכת רב הקמפוס, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן. עמ' 81-74).
 

 
 

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר