הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

איכא דאמרי; "מעשה רב"; "ופליגא ד..."

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

גיטין כז ע"א-ע"ב
 

מתני'. המביא גט ואבד הימנו, מצאו לאלתר - כשר, ואם לאו - פסול;
מצאו בחפיסה או בדלוסקמא, אם מכירו - כשר.
גמ'. ורמינהו: מצא גיטי נשים, ושחרורי עבדים, דייתיקי, מתנות, ושוברין - הרי זה לא יחזיר,
שאני אומר: כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן;
הא אמר תנו - נותנין, ואפי' לזמן מרובה!
אמר רבה, לא קשיא:
כאן במקום שהשיירות מצויות,
כאן במקום שאין השיירות מצויות.
ואפילו במקום שהשיירות מצויות,
והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת...
... רבי זירא רמי מתני' אברייתא ומשני...
ומשני: כאן במקום שהשיירות מצויות, כאן במקום שאין השיירות מצויות.
איכא דאמרי: והוא שהוחזקו הוא דלא ליהדר, והיינו דרבה;
ואיכא דאמרי: אע"ג דלא הוחזקו לא ליהדר, ופליגא דרבה. 

 

יש סוגיה מקבילה - בבא מציעא דף יח

1.
בסוגייתנו מובאת מחלוקת בין רבה ורבי זירא.
לפי רבה חוששים שמא הגט לא של המוצא רק אם מתקיימים שני תנאים: גם אם יש שיירות מצויות, וגם כשהוחזקו באותו מקום שני אנשים עם אותו שם.
ולפי רבי זירא מספיק אחד משני התנאים.

2.
רמב"ם הלכות גירושין פרק ג הלכה ט:

המביא גט ואבד ממנו ומצאו, אם אבד ממנו במקום שאין השיירות מצויות אפילו מצאו לאחר זמן מרובה הרי זה בחזקת שהגט שאבד ממנו הוא הגט שנמצא ותתגרש בו.
אבד במקום שהשיירות מצויות אם מצאו מיד ועדיין לא ו שהה שם אדם מן העוברים או שמצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טביעות עין בארכו ורחבו של גט כשהיה כרוך הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו.

משמע כרבי זירא שאם יש שיירות מצויות בלבד כבר חוששים.

3.
רמב"ם הלכות גירושין פרק ג הלכה י:

הוחזק באותו המקום איש אחר ששמו כשם שבגט חוששים שמא גט זה הנמצא של אותו האיש האחר הוא הואיל ועבר אדם שם ואף על פי שלא שהה ואם נתגרשה בו הרי זו ספק מגורשת,
אבל אם לא עבר אדם שם הרי זה בחזקתו אף על פי שהוחזקו שם שנים ששמותיהן שוין.
+/השגת הראב"ד/ הואיל ועבר אדם שם ואף על פי שלא שהה. א"א בלבול אני רואה כ

משמע כרבי זירא שאם "הוחזק באותו המקום איש אחר ששמו כשם שבגט" בלבד כבר חוששים.

לפי רבה חוששים רק בצירוף שני התנאים שמוזכרים בשתי ההלכות לעיל ברמב"ם.

4.
מגיד משנה הלכות גירושין פרק ג הלכה ט:
הערה: הוא מאריך מאד בהסבר כל חלקי הסוגיה.
להלן ציטוט חלק מדבריו - רק מה שקשור לשאלה כמי יש לפסוק:

4.1

... אני אומר מפני שאין לנו לפסוק כר' זירא ודלא כרבה אלא משום חומרא דאדרבה טפי הוה משמע למפסק כרבה

הוא קובע שבסוגייתנו יש לפסוק כרבה ולא כרבי זירא.

4.2
נימוק א:

חדא דאיכא לישנא בגמרא דאמר דר' זירא לא פליג עליה:

לפי אחד הלשונות בגמרא רבי זירא לא חולק על רבה.

הלשון בגמרא הוא:

איכא דאמרי: והוא שהוחזקו הוא דלא ליהדר, והיינו דרבה;

מדובר על ה"איכא דאמרי" הראשון.

ונמצאו דבריו של רבה לההוא לישנא בלא מחלוקת

4.3
נימוק ב:

ועוד דרבה עבד עובדא כשמעתיה ומעשה רב

רבה נהג ופסק למעשה כשיטתו.

4.4
הביטוי "מעשה רב" מלמד שאותו חכם פסק לגמרי כאותה דעה. ביטוי זה מוזכר בש"ס עצמו 6 פעמים.
אבל יתכן שכך היתה גם כוונתו של "עורך הגמרא" כששיבץ בסוגיה סיפור מעשה. עורך הגמרא עצמו הוא זה שקבע בזה את הכלל שפוסקים כ"מעשה רב".

4.5
נימוק ג:

ועוד דמשמע בגמ' דרב חסדא ורב הונא קבלוה מרבה

משמע בגמרא - גם זה מתוך מעשה שהיה עם רב הונא ורב חסדא - שהם סוברים כרבה.

4.6
מסקנה:

מכל אילין אנפי משמע דהלכתא כרבה וכן פסקו קצת הגאונים ז"ל

יש לפסוק כרבה.

5.
והוא מסכם:

ומ"מ משום חומרא דעת רבינו כדעת ההלכות לפסוק כר' זירא וכלישנא בתרא ובשיירות מצויות אפילו לא הוחזקו

נראה מהרמב"ם שלא פוסק כרבה [בניגוד לסיבות שיש לפסוק כרבה - כמבואר לעיל בכל סעיף 4] . והסיבה היא שהרמב"ם פוסק לחומרא כרבי זירא, שאם יש שיירות מצויות אזי גם אם לא הוחזקו שני אנשים עם אותו שם - חוששין שהגט נפל ממישהו אחר.

והוא ממשיך לדון בנושא.

6.
הרב קאפח, "כתבים", ב, עמוד 575:
ציטוט קטע מהסוגיה:

... איכא דאמרי והוא שהוחזקו הוא דלא ליהדר והיינו דרבה [בזמן שהבעל מודה יחזיר] ואיכא דאמרי אע"ג דלא הוחזקו לא ליהדר ופליגא דרבה ע"כ.

6.1

ולשיטת רבנו כפי מסורת הגאונים כיון שהש"ס הוציא לישנא בתרא מהלכה, כלומר הוציא במקום שהשיירות מצויות, דהיינו עבר אדם שם, ואע"ג דלא הוחזקו לא ליהדר, נשארו דברי רבה היינו אפילו במקום שהשיירות מצויות כלומר עבר אדם שם, אם הוחזקו לא ליהדר, ואם לא הוחזקו ליהדר.
וזהו שפסק רבנו בהלכות גרושין פ"ג הל' ט-י...
והדברים נראין פשוטים... ולדעתי הרי לפי הכלל הנ"ל כל האריכות ואי ההבנות מיותרות.

נראה לי שכוונתו היא כך: שיטת הרמב"ם העקרונית היא [לפי שיטת הרב קאפח] שיש לפסוק כאותו חכם שמובא בגמרא אחרי הביטוי "ופליגא ד..." - ולכן בסוגייתנו יש לפסוק כרבה!
ונראה לי שהוא מסביר אמנם את הרמב"ם כשיטת רבה בסוגייתנו.

6.2
אבל הוא מוסיף עוד עיקרון: כשיש שני "איכא דאמרי" בגמרא, הרי שלפי שיטת הרמב"ם בכל מקום יש לפסוק כ"איכא דאמרי" האחרון - לישנא בתרא, למרות שמלשונו של הרב קאפח נראה שהרמב"ם פוסק כלישנא קמא ואז ברור שהלכה כרבה כי רבי זירא לא חולק עליו, וצ"ע בדבריו.

6.3
משמע לעיל מדברי ה"מגיד משנה" - סעיף 4.2 נימוק א - שהרמב"ם פוסק לחומרא כלישנא קמא.
 

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)