הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

דין חרש בזמן הזה

גיטין כב ע"ב

אחד הדינים שלא נוח לנו איתם בעולם המודרני המוכר לנו הוא מעמדו של החרש. שונה החרש משאר בעלי המומים (עיור, פיסח, קיטע וכו') בכך שההלכה התייחסה אליו לא רק כבעל מום, אלא גם נתנה לו מעמד הלכתי שונה. המשנה עוסקת בגט שנכתב ע"י חרש, שוטה וקטן, ואומרת שהם כשרים לכתוב את הגט:
 

1. משנה מסכת גיטין פרק ב משנה ה

הכל כשרין לכתוב את הגט, אפילו חרש שוטה וקטן.

הגמרא שואלת כיצד יתכן שהם יהיו כשרים לכתוב את הגט, והרי אחד הדינים של כתיבת הגט הוא שהגט צריך להיכתב לשם גירושין ולשם האיש והאשה הספציפיים האלה, וכיצד יתכן לייחס כוונות כאלו לאדם שהוא חרש שוטה וקטן? עונה הגמרא שלוש תשובות:
 

2. תלמוד בבלי מסכת גיטין דף כב עמוד ב

והא לאו בני דיעה נינהו! אמר רב הונא: והוא שהיה גדול עומד על גביו...
ורב יהודה אמר שמואל: והוא ששייר מקום התורף; וכן א"ר חגא משמיה דעולא: והוא ששייר מקום התורף, ור"א היא.
ורבי זריקא אמר רבי יוחנן: אינה תורה. מאי אינה תורה? אמר רבי אבא: כאן הודיעך שאין כח לשמה, ור"מ היא, דאמר: עדי חתימה כרתי. והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ר"א היא! אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן.

לפי התשובה הראשונה, כיון שאדם גדול עומד על גביהן, הרי הדעה של האדם הגדול היא הדעה הנצרכת, ואם הוא מתכוון לשם האיש והאשה האלה ולשם גירושין, זה מספיק.

לפי התשובה השניה והשלישית אכן אין שום דעת לחרש שוטה וקטן, אך גם אין צורך בדעת בחלק זה של הגט. לפי התשובה השניה כיון שמדובר בטופס ולא בתורף, זה בסדר, ולפי התשובה השלישית אפילו התורף יכול להיות ללא כוונה, ובלבד שהחתימה תהיה בכוונה, ואת זה כמובן לא עושה החרש.

בכל מקרה, הגמרא יוצאת מנקודת הנחה שהחרש, כמו גם השוטה והקטן, אינם בני דעה עצמאית. ברצוני לבחון האם הדברים אכן מובנים ומוסכמים גם בימינו, או שמא למרות שעשינו כברת דרך ארוכה מאוד ביחס לבעלי מומים בכלל וביחס לחירשים בפרט, מעמדם ההלכתי של החירשים נשאר כפי שהיה.

ראשית, יש להעיר שהמלה 'שמיעה' בעברית אין פירושה רק הגעת גלי הקול דרך האוזן אל המוח, אלא גם הבנה. כשכתוב בתורה על אחי יוסף 'והם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם' הכוונה שהוא אינו מבין. לכן, כנראה שיש קשר – גם בלשון המדוברת - בין מי שאינו שומע לבין מי שאינו מבין. השאלה היא כאשר מוכח שאדם מבין אבל עדיין איננו שומע, האם זה משנה את חיובו במצוות?

המשנה הראשונה במסכת חגיגה אומרת כך:
 

3. משנה מסכת חגיגה פרק א משנה א

הכל חייבין בראיה חוץ מחרש, שוטה, וקטן, וטומטום, ואנדרוגינוס, ונשים, ועבדים שאינם משוחררים, החיגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. איזהו קטן? - כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית - דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית. שנאמר "שלש רגלים".

את רשימת הפטורים מעליה לרגל ניתן לחלק לשלוש קבוצות: קבוצה אחת היא הללו שאינם יכולים לקיים את המצוה כי אין בכוחם לעלות ברגל: חיגר, חולה, זקן, מי שאינו יכול לעלות ברגליו, וגם הקטנים ביותר. לקבוצה זו יש להוסיף את העיור, שאמנם יכול לעלות ברגליו, אבל חכמים למדו מגזירת הכתוב שהוא פטור ממצוה זו. יתרה מזו, גם עיור בעין אחת פטור מעליה לרגל, מכיון ש'כדרך שבא לראות כך בא ליראות', וכמו שהקב"ה, כביכול, רואה בשני עיניים ("ארץ אשר עיני ה' א-לוקיך בה"), כך הוא צריך לראות בשתי העיניים, ולכן אפילו עיור בעין אחת פטור מן הראיה. קבוצה שניה היא הנשים, שפטורים ממצוות עליה לרגל ככל שאר מצוות עשה שהזמן גרמן. לקבוצה זו יש להוסיף גם את הטומטום, האנדרוגינוס, והעבדים הכנענים. קבוצה שלישית היא האנשים הפטורים מכל המצוות. אלו הן החרש, השוטה והקטן. ואולם, הקטן, למרות שאינו מחוייב בכל המצוות, יש לו דין חינוך, אבל מכיון שהוא גם לא יכול לעלות ברגליו, אין בו אפילו מצוה מדין חינוך. כך שבעצם נותרו ברשימה זו רק החרש והשוטה. באופן כללי, מתייחסים בהלכה לחרש כמעט כמו לשוטה, למרות שעינינו רואות שפעמים רבות אין לו שום בעיה קוגנטיבית.
מבחינה רפואית, ישנם שלושה סוגים של חרשים:

השמיעה פועלת באופן כזה: גלי קול מועברים אל האוזן החיצונית, שעוברים אל האוזן התיכונה מאפרכסת האוזן דרך תעלת השמע החיצונית. שם הם מרעידים את קרום עור התוף, שמנידים את שלוש עצמות השמע, ומשם עוברים בשבלול השמע אל האוזן הפנימית. תאי השמע הם שערות דקות מאוד שממוקמות בקצה שבלול השמע, והם מגיבים באופן שונה בהתאם לתדירות ולעוצמת הקול.

האנרגיה המכאנית של תנודות גלי הקול עוברת לאנרגיה חשמלית שנקלטת ע"י 30,000 תאי העצב, שמעבירים את המידע למרכז השמיעה שבמוח.

סוג אחד של חרשות נקרא 'חרשות הולכתית', והוא נובע מפגם בהולכת גלי הקול אל האוזן הפנימית. סוג שני של חרשות נקרא 'חרשות עצבית-תחושתית', והוא נובע מפגיעה באוזן הפנימית או בהולכה העצבית מהאוזן הפנימית למוח. סוג נדיר יותר של חרשות קרוי 'חרשות מרכזית', והוא נגרם מפגיעה במרכז השמיעה שבמוח עצמו.

בעצם, רק הסוג השלישי והנדיר מעיד על פגיעה במוח, וממילא יכול להעיד על פגיעה קוגנטיבית. אך שני הסוגים הראשונים אינם במוח, אם כי פעמים רבות כשמדובר במום מלידה, החרשות היא חלק מפגיעה במערכות שונות של היילוד. ואולם, ע"פ הידוע לנו היום, לא ברור מדוע יש להתייחס לכל חרש באופן דומה להתייחסות לשוטה. כמובן שהדבר קשור גם לכך שרק במאה ה-17 התחילו לנסות ללמד חרשים באופן מסודר, ושפת הסימנים הומצאה רק בסוף המאה ה-18.

גם הגמרא בחגיגה ניסתה, ע"פ פירושו של רש"י, לחלק בין חרש מלידה לבין חירש שנפגע לאחר שנולד – כגון כתוצאה מרעש מחריש אוזניים. וכך אומרת הגמרא:
 

4. תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ב עמוד ב

חוץ מחרש שוטה וקטן כו'. קתני חרש דומיא דשוטה וקטן, מה שוטה וקטן - דלאו בני דעה, אף חרש - דלאו בר דעה הוא. וקא משמע לן כדתנן: חרש שדיברו חכמים בכל מקום - שאינו שומע ואינו מדבר. הא מדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר - חייב. תנינא להא, דתנו רבנן: המדבר ואינו שומע - זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אלם, זה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם.

רש"י מחדש שני דברים: ראשית, הוא אומר שהסיבה לפטור של החרש הוא מפני שהוא אינו בן דעה. זה, כמובן, יקשה עלינו להבין את הפטור הזה בימינו, ונתייחס לכך בהמשך.

חידוש שני של רש"י הוא שהמדבר ואינו שומע – הכוונה לחירש שאינו חירש מלידה. כלומר שיש כאן הבחנה בין חירש מלידה, לבין פגיעה מאוחרת יותר בשמיעה, שאינה מעידה בהכרח על פגיעה מוחית.

ישנן שתי דרכים להבין את רש"י:
א. ניתן לומר שזהו עניין מציאותי. רש"י לא הכיר מציאות שבה חירש מלידה יכול לדבר, וממילא כשהגמרא אמרה שחירש שאינו אילם הוא כפיקח – הוא הבין שמדובר בחירש שאינו חירש מלידה.
ב. ניתן לומר שזהו עניין עקרוני. חירש שאינו חירש מלידה הוא כפיקח, אבל חירש מלידה – גם אם יגיע למצב שהוא ילמד לדבר – אינו מוגדר כפיקח.

בהמשך נדון בהשלכה המעשית מחלוקה זו, שהרי כיום יש גם חירשים מלידה שיכולים לדבר – לפחות בשפת הסימנים. השאלה היא האם דיבור כזה נחשב דיבור או לא.

כמובן שכל מה שאנחנו עוסקים בו הוא מעמדו ההלכתי וחובותיו של החירש. מבחינת יחסם של האחרים אליו, העובדה שהוא בעל מום אינה מפחיתה מזכויותיו. יתרה מזו: התורה מעניקה לו זכויות נוספות דוקא משום היותו בעל מום:
 

5. ויקרא פרק יט פסוק יד

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹקֶיךָ אֲנִי ה':

ואולם, חז"ל ידעו שגם החירש יכול להבין, וכי מי שהוא חירש אינו בהכרח בעל פגיעה מוחית. לפחות שני מקורות בחז"ל מדברים על החירש כאדם שמבין, והמעניין הוא שבשני המקרים מדובר בקרובי משפחה, שכנראה שהיה להם מום גנטי:
 

6. תלמוד ירושלמי מסכת תרומות פרק א הלכה א

אמר רבי יודה מעשה בבניו של רבי יוחנן בן גודגדא שהיו כולן חרשין והיו כל הטהרות שבירושלם נעשין על גביהן

למרות היותם חרשים, הם היו נאמנים לעניין הטהרה, והם היו בקיאים בהלכות המסובכות האלה עד שכל בני ירושלים (שהיא מן הסתם משהו מקביל לבני ברק של היום...) סמכו עליהם ללא עוררין. וגם בסוגייתנו מספרת הגמרא סיפור מדהים על קרובי משפחתו של ר' יוחנן בן גודגדא:
 

7. תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג עמוד א

הנהו תרי אילמי דהוו בשבבותיה דרבי, בני ברתיה דרבי יוחנן בן גודגדא, ואמרי לה בני אחתיה דרבי יוחנן, דכל אימת דהוה עייל רבי לבי מדרשא הוו עיילי ויתבי קמייהו, ומניידי ברישייהו ומרחשין שפוותייהו. ובעי רבי רחמי עלייהו ואיתסו, ואשתכח דהוו גמירי הלכתא וספרא וספרי וכולה תלמודא

הילדים האלה אמנם היו אילמים, ולא חרשים, אבל כל עוד הם היו אילמים לא היה ברור מה הם באמת מבינים, ורק כשהם נרפאו התברר שהם ידעו את כל התלמוד.

הסיבה לפטור של החרשים, בכל אופן, היא בגלל שהחירש דומה לשוטה. ואולם, הגמרא מבדילה בין החירש לבין השוטה בכך שלשוטה אין דעה בכלל, ולחירש יש דעה ברמה נמוכה יותר מאשר לאדם הרגיל:
 

8. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קיג עמוד א

ר' יצחק אומר משום רבי אלעזר: תרומת חרש לא תצא לחולין, מפני שהוא ספק... בעא רב אשי: מ"ט דר' אלעזר? מיפשט פשיטא ליה דחרש דעתא קלישתא הוא, ומיהו מספקא ליה אי דעתא צילותא אי לאו דעתא צילותא, ולעולם חדא דעתא הוא, או דלמא פשיטא ליה דדעתיה קלישתא ולאו דעתא צילותא הוא, והכא היינו טעמא, כיון דעתים חלים ועתים שוטה? למאי נפקא מינה? להוציא אשתו בגט, אי אמרת חדא דעתא הוא - כקדושין כך גירושין, ואי אמרת עתים חלים ועתים שוטה - קדושי מצי מקדש, גרושי לא מצי מגרש, מאי? תיקו.

דעתו של החירש נחשבת דעה קלושה, אך לא ברור האם יש עליות וירידות בדעתו, ואם כן הוא אינו יכול גם לגרש את האשה שהוא נשא, כי אולי בזמן הנישואין הוא היה צלול יותר מאשר בזמן הגירושין.

הרא"ש מדגיש שכשאנו עוסקים בחירש, אנו עוסקים בחירש גמור ולא בכבד שמיעה:
 

9. שו"ת הרא"ש (ר' אשר ב"ר יחיאל, המאה ה-13, אשכנז וספרד) כלל פה סימן יג

וששאלת: מי שהוא חרש, ונושא ונותן יפה, ומבין כשמדברים עמו בקול רם, אע"פ שדעתו אינה מיושבת עליו כל כך, אם יכול לעשות מחילה, או למכור, או להקדיש. דע, כי כל מקום שהזכירו חרש אצל שוטה וקטן, היינו שאינו מדבר ולא שומע כלל, וכך היה ממעי אמו, אבל אם שומע כשמדברים עמו בקול רם, אינו חרש, אלא שכבדו אזניו משמוע, והרי הוא כמי שאינו מדבר.

ואולם, הרא"ש אינו עוסק במציאות של חירש מלא שנושא ונותן יפה, ואולי הוא לא הכיר מציאות כזו. אבל אנחנו כיום מכירים מציאות כזו, והיא אכן נידונה בין הפוסקים האחרונים. דוגמא להתלבטות זו ניתן למצוא בחתם סופר שכבר חי במציאות שבה יש בתי ספר לחירשים. לכן הוא כותב שהסיבה לפטור של החירש מן המצוות אינה בגלל שהוא אינו מבין, אלא שזו הלכה למשה מסיני:
 

10. שו"ת חתם סופר (ר' משה סופר, המאה ה-19, סלובקיה) חלק ד סימן ב

גרסי' פ"ק דחגיגה ג' ע"ב "ת"ר איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע כסותו". והנה יש לעיין מה גדר נתנו בשוטה? הלא אפילו חרש פטור מהמצוות והעונשים ואין קנינו וממכרו כלום והכל משום שאין בו דיעה וידוע הוא כי החרש אין בו אחת מכל אלו המנוים כאן ואפ"ה הואיל ואין דעתו שלימה ממועט הוא מכל האמור ומכ"ש מי שדעתו פחותה מן החרש כמו רוב הפתאים וא"כ מ"ט נתנו חז"ל גדר איזהו שוטה ויותר מזה יש לתמוה למה מנו חכמים בכל מקום חרש ושוטה ואפשר וקרוב לודאי שכך היא הלכה למשה מסיני.

ע"פ דברי החתם סופר מעמדו של החירש הוא הלכה למשה מסיני, ואף שכיום ניתן ללמד אותו להתנהג ככל אדם אחר, עדיין מעמדו נותר כשהיה, והוא פטור מן המצוות. ואולם, הגרש"ז אויערבך התלבט מאוד במעמדו של החירש, וניתן לראות את ההתלבטות בשתי התייחסויות שונות שלו לאותה שאלה, שפורסמו שתיהם באותו סימן בספרו:
 

11. מנחת שלמה (ר' שלמה זלמן אויערבך, המאה ה-20, ירושלים) חלק א סימן לד

...והואיל ולענין חרש אין לזוז ממ"ש הפוסקים שאפילו "פקח גדול ומבין בטוב ויודע בדבר התפילות ונושא ונותן עם כל אדם ויודע לחתום בחתימת ידו" דאפ"ה דינו כחרש גמור וכמו"ש הצ"צ בסי' ע"ז על חייט חרש שהכירו והיה "פקח ביותר" דאפ"ה חשיב כשוטה...
ואע"ג דאין שום טעם להא דחרש אין מעשיו כלום כי אם מפני שחשיב כשוטה שאין לו דעת ומצד הסברא ודאי קשה לומר על חרש שהוא פקח גמור וחריף טובא דדעתי' קלישתא ואינה שלימה וקשה לנו להבין מנין ידעו חז"ל לפוטרו ממצוות ולפוסלו משם איש בלא שום ילפותא מקראי או מהלכה אבל כיון שכן הוא האמת חייבים אנו לומר שידעו חז"ל ברוב חכמתם דחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוא איש כזה שאי אפשר לראותו כאחראי על מעשיו ולכן אין מתחשבין במעשיו אפי' אם לפי דעתינו הוא זריז וממולח וכל מעשיו הם בפקחות ודעת שלימה. וסברא זו כה חזקה ואמת עד שגם בבן נח אמרינן הכי וכדאמרן דלא מצינן שום הבדל בהגדרת איש בין ישראל לבן נח לענין חרש ושוטה.
אשר על כן נלענ"ד שבנד"ד צריכים רק לדון דבר אחד אם זה שהתלמד לדבר בעקימת שפתים אי חשיב משום כך כמדבר או לא. ולזאת נתכוין המהר"ם שיק בסי' ע"ט והקרן לדוד בסי' כ"ז להוכיח מרב כהנא דאף שכתיבה כדיבור אפי"ה לא מהני בנולד חרש והכתיבה אינה אלא כקפיצה ורמיזה הוא הדין נמי שבדיבור כזה לא חשיב עדיין כמדבר. אך מ"ש המהר"ם שיק שהוא כגדול עומד על גביו מפני שרק כח המלמדו נפעל בו ולא דעתו עצמו מאוד תמוה ולא שייך כלל בזמננו ובפרט בנד"ד... אולם בנד"ד נראה שאם הוא מדבר באופן כזה שסתם בני אדם יכולים להבין כוונתו אף אם תנועות השפתים הן שונות משל כל אדם אפי"ה מסתבר דשפיר חשיב כמדבר ואינו שומע שדינו כפקח לכל דבר, אך אם רק האנשים שרגילים לדבר אתו יודעים ומבינים כוונתו ולא אחרים אינני יודע להכריע אם חשיב כמדבר או לא.

המהר"ם שיק (תלמידו של החתם סופר שחי בסוף המאה התשע עשרה) הבין שאפילו חירש שמדבר בשפת הסימנים אינו אומר את מה שהוא חושב, אלא רק את מה שלימדו אותו, והוא לעולם לא יהיה בעל דעה עצמאית.

הרב אויערבך אינו מקבל את הדברים האלה, וטוען שברור שהחירש המדבר בשפת הסימנים אומר את מה שהוא עצמו חושב, אך עדיין לא ברור האם זה נחשב כסוג של דיבור, וממילא הוא אינו פטור מכל המצוות, שהרי חירש המדבר ואינו שומע הוא כפיקח לכל דבריו, או שזהו אינו דיבור, וממילא הוא עדיין מוגדר כחירש אילם.

מוכח שהרב אויערבך הבין בדברי רש"י שהוא לא הוסיף תנאי נוסף על דברי הגמרא. אמנם היתה אפשרות להבין ברש"י שכל חירש מלידה פטור מכל המצוות, אך הרב אויערבך הבין שאם חירש מלידה מגיע למצב שהוא יכול לדבר הרי שדינו כפיקח לכל דבר, וממילא השאלה היא רק האם מי שמדבר בשפת הסימנים נחשב כאחד שמדבר או לא.

בשאלה השניה הרב אויערבך אפילו יותר נחרץ, והוא קובע שאין לפטור חירש מכל המצוות אפילו אם הוא חירש אילם, אם הוא פיקח לכל דבריו:
 

12. שם, מתוך תשובה לרב חיים פנחס שיינברג

ובענין חרש בר דעת שאינו שומע, אבל יכול לדבר בשפת עלגים שמלמדים אותם לדבר בתנועות שפתים, נשאלתי לפני כמה שנים ע"י חכם אחד בנידון כזה, בצעיר חרש, אך חריף בשכלו ופיקח גמור, וגם יש לו חברותא בלימוד, והשבתי שדינו כפקח, וגם מחותני הגאון ר' יוסף שלו' אלישיב שליט"א נשאל על כך והסכמנו אז לדבר אחד שדינו כפקח, ורק לענין לעלות לתורה חושבני דכיון שאינו יכול לברך כראוי מסתבר שאין להעלותו.
...ומ"ש המהר"ם שיק דחרש אין בו דעת עצמו רק דעת מלמדו, הרי עינינו רואות שבזמננו אין הדבר כן ויש להם פקחות וחריצות משלהם וגם יש אשר הם יותר משכילים ממלמדיהם, ולכן יותר מסתבר כהב"ש שהביאו כת"ר דחשיבי שפיר בני מצוות, ואף שהביא כת"ר מדברי מלכיאל ח"ו "בזה נתקבל מהלכה למשה מסיני" משום דא"א לומר שחכמי הש"ס טעו ח"ו בדין חרש בשביל שלא ידעו שאפשר ללמדו, נלענ"ד דיתכן דלפני שידעו ללמדם ולפתח את שכלם כמו שיודעים בזמננו היו נחשבים באמת כשוטים משא"כ בזמננו, דוגמא לדבר בן ח' אשר חלילא לומר גם בזמננו דהרי הוא כאבן...
סוף דבר נראה לענין חרש שלמעשה קשה מאד להכריע בדבר שגדולי תורה אשר מימיהם אנו שותים כבר האריכו בזה אבל גם קשה מאד לדחותם ח"ו מקיום מצוות.

הרב אויערבך אינו חושש לומר שחכמי הש"ס טעו בגלל מציאות שהיתה בזמנם, ויכול להיות שדינם של החירשים השתנה כשהתברר שאפשר ללמד אותם ויש להם דעת. זהו חידוש גדול, אבל הוא בא לידי ביטוי גם בדינים אחרים, כדוגמת תינוק שנולד בחודש השמיני להריון, שחז"ל (שלא הכירו במציאות של אינקובטורים) אמרו שאין סיכוי שהוא יחיה, וממילא אמרו שאין להצילו בשבת, ואילו כיום ברור שלא זו ההלכה.

לסיכום מעמדו של החירש ניתן לראות כיצד סיכם הרב ד"ר אברהם שטיינברג באנציקלופדיה רפואית הלכתית המדהימה שהוא ערך:
 

13. אנציקלופדיה רפואית הלכתית, ערך חרש, כרך ב עמוד 541

חרש גמור מעיקרו, שנתחנך בבית ספר לחרשים, ולמד לדבר באופן שהשומע מבין את דיבורו, וכן למד להבין את דברי המדברים אליו על ידי תנועות וסימנים, והוא עוסק במלאכתו בחכמה ככל אדם – יש הסבורים שדינו כחרש המדבר ואינו שומע, והרי הוא כפיקח לכל דבריו. יש שכתבו שהוא ספק אם דינו כפיקח, ולפחות לעניין מצוות דרבנן יש לחייבו ולצרפו. יש מי שכתב שחרש המדבר בשפת סימנים הוא כגדול עומד על גביו. ויש הסוברים שגם חרש כזה דינו כחרש לכל דבריו, שספק אם הוא באמת פיקח ככל אדם, וכן משום שאין לחלק בין החרשים. ואם לימדו את החרש לדבר בשפת הסימנים, באופן שהדברים מובנים רק לאנשים שרגילים לדבר איתו ולא לאחרים, יש מי שהסתפק אם נחשב כמדבר או לא.
חרש מעיקרו שלא שמע ולא דיבר, והרכיבו לו מכשיר שמיעה, ועל ידי זה מצליח לשמוע ולמד לדבר, דינו כמדבר ואינו שומע, היינו שנחשב על ידי זה כפיקח וכבן דעת, אך אינו נחשב כשומע לאותם דינים שמצריכים שמיעה, כיון ששמיעתו היא באמצעים מלאכותיים. ויש הסוברים שיוצא ידי חובה גם בדברים הצריכים שמיעה, או בחלק מהם.