הקנאת הגט
גיטין כ ע"א - ע"ב
"אמר רב חסדא: יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא. אמר ליה רבא: מאי טעמא? אילימא משום דכתיב וכתב, והכא איהי קא כתבה ליה, ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן! ואלא משום דכתיב ונתן, והכא לא יהיב לה מידי, דלמא נתינת גט היא! תדע, דשלחו מתם: כתבו על איסורי הנאה - כשר.
גופא, שלחו מתם: כתבו על איסורי הנאה - כשר. אמר רב אשי, אף אנן נמי תנינא: על העלה של זית! דילמא שאני עלה של זית, דחזי לאיצטרופי. תניא, רבי אומר: כתבו על איסורי הנאה - כשר. נפק לוי דרשה משמיה דרבי ולא קלסוה, משמיה דרבים וקלסוה. אלמא הלכתא כותיה".
פירש רש"י:
"איהי כתבה ליה - נותנת שכר הסופר כדאמרינן בגמרא דגט פשוט (ב"ב דף קסח) משום תקנת עגונות.
אקנויי אקנו ליה רבנן - ההוא זוזא מדידה והוי כמאן דיהיב ליה איהו דהפקר ב"ד היה הפקר.
ונתן - בר נתינה שיהא שוה פרוטה.
העלה של זית - שאינו שוה כלום.
דחזי לאיצטרופי - עם עלין הרבה לשכוב עליהן או למאכל בהמה ואף על גב דלא שוה פרוטה אבל איסורי הנאה לא".
למה פירש רש"י את דברי הגמרא: "ואלא משום דכתיב ונתן, והכא לא יהיב לה מידי" – שנותן פחות משוה פרוטה, למה לא פירש בפשטות שאינו נותן כלום שהרי אין הגט שלו?
לרש"י יש שלש סיבות לפרש כך:
א. הגמרא תירצה זה עתה: "ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן", אם כן הגט הוקנה לבעל והוא נותן משלו. ונותר רק להקשות על שוויו.
ב. לקמן בעמוד ב' אמרו: "תנו רבנן: הרי זה גיטך והנייר שלי - אינה מגורשת". ופירש רש"י עצמו: "אינה מגורשת - דכיון דהנייר שלו לא נתן לה כלום דנמצאו אותיות פורחות באויר". מכאן שברייתא מפורשת היא שהנייר צריך להיות של הבעל ורבא לא יחלוק על כך. לכן בהכרח חולק הוא על רב חסדא רק בענין שווי פחות מפרוטה.
ג. לקמן בעמוד ב' אמרו: "בעי רמי בר חמא: היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה, והרי היא יוצאה מתחת ידו, מהו? מי אמרינן אקנויי אקניתא ליה, או דלמא (אשה) לא ידעה לאקנויי?". ובהמשך דנו בשאלה זו גם רבא עצמו וגם רב אשי. מכאן שדבר פשוט לכולי עלמא שצריך להקנות את הנייר, ונסתפקו רק מי ומי הבקיאים לעשות כך. לכן בהכרח חולק רבא על רב חסדא רק בענין שווי פחות מפרוטה.
אך קשה, אם כל כוונת רבא היא רק להוכיח שהגט אינו צריך להיות שווה פרוטה, למה הרחיק עדותו עד לדין "שלחו מתם", ולא מהמפורש במשנתנו: "על העלה של זית"? הרי אין בו שוה פרוטה, כדברי הגמרא בסוגיה שבהמשך.
אלא שאותה סוגיה בהמשך, ביארה מה הרבותא שבדין שלחו מתם על פני דין המשנה. במשנה מבואר רק שהגט יכול להיות שוה פחות מפרוטה, ואילו בשלחו מתם מבואר שהגט אף יכול שלא להיות שוה מאומה ואין הבעל נותן אז דבר. מכאן שאדרבה, רבא רצה להוכיח דוקא שאין צורך בנתינת שום ממון כלל, ולדבריו הפסוק 'ונתן' – "נתינת גט היא", כלומר שעוסק רק במסירת הגט מיד ליד.
ובזה מבואר למה לא הזכירו הרי"ף והרמב"ם שום דין שהגט יהיה משל הבעל, כך העיר הב"י אה"ע סימן קכ. וגם בשטרי ממונות לא נזכר בפוסקים שעד לקצות החושן שהשטר יהיה של המקנה, וזאת למרות שמסוגיית זקן אחד שבעמוד ב' מוכח שאין חילוק בזה בין גט אשה לשאר שטרות. ופסקו כך משום שהסיקה הגמרא "אלמא הלכתא כותיה" – כרבי, שהגט יכול להכתב על איסורי הנאה שאין בהם בעלות ונתינת ממון, ומשם הוכיח רבא את שיטתו. ואף שיש מי שחולק על רבי, כפי הכלל: "הלכתא - מכלל דפליגי", אין הלכה כמותו כמו שסבר רב חסדא.
וכיצד ידחו הרי"ף והרמב"ם את הראיות דלעיל לפירוש רש"י?
א. בתירוץ "ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן" רק תורץ שחכמים הורו לסופר שהוא שליח הבעל. ולמרות שהאשה היא שנתנה זוז לסופר, עליו לראות כאילו חכמים הקנו את הזוז לבעל. אולם אין ללמוד מכאן כאילו חכמים "משלחי גלימי דאינשי" ומפקיעים את בעלות השטרות ומקנים אותם לאחר. ומשום כך יכל רבא להמשיך ולהעלות את הטענה: "והכא לא יהיב לה מידי".
ב. כתב הרמב"ם הלכות גירושין ח, יד: "הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת שאין זה כריתות". כלומר שאין הפסול משום בעלות השטר כדברי רש"י, אלא משום חיסרון בכריתות ולכולי עלמא. ממש כדין במסכת גיטין דף עח ע"ב: "אמר רב חסדא: גט בידה ומשיחה בידו, אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו - אינה מגורשת, ואם לאו - מגורשת; מאי טעמא? בעינן כריתות וליכא". וכן כאן, היות שהנייר שלו יכול הוא לתובעה שתחזיר לו את הגט.
ג. בעיית רמי בר חמא "דלמא (אשה) לא ידעה לאקנויי" היתה לשיטת רב חסדא רבו. ורבא ורב אשי רק הוכיחו שאין חשש, בין אם משום שיודעים להקנות – לשיטת רב חסדא, ובין אם משום שאין חשיבות לבעלות השטר – כשיטת רבא.
