הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
מרימר - מעורכי הגמרא?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
גיטין טו ע"ב
אמר רב חסדא: גידוד חמשה ומחיצה חמשה - אין מצטרפין,
עד שיהא או כולו במחיצ' או כולו בגידוד.
דרש מרימר: גידוד חמשה ומחיצה ה' - מצטרפין.
והלכתא: מצטרפין.
ראה מה שכתבתי על מסכת עירובין דף צג:
בגמרא:
דרש מרימר: גידוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין. אשכחיה רבינא לרב אחא בריה דרבא, אמר ליה: תני מר מידי במחיצה? - אמר ליה: לא. והלכתא: גידוד חמשה ומחיצה חמשה - מצטרפין.
1.
האמורא מרימר חולק על רב חסדא וסובר שבמקרה של "גידוד חמישה ומחיצה חמישה" [חצר שקרקעיתה גבוהה חמישה והוסיפו על אותו גובה מחיצה של חמישה] אזי מצטרפים למחיצה של עשר.
2.
רבינא פגש את רב אחא בנו של רבא ושאל אותו אם ידוע לו הלכה במחיצה - כנראה התכוון למקרה שהסוגיה דנה בו "גידוד חמישה ומחיצה חמישה". ב"מתיבתא" מפרש שהוא שאל אותו אם יש בידו ברייתא על דין זה [כי כך משמע מפשט המילין "תני מר"]. קצת קשה לי שבסוף תקופת האמוראים "מחפשים" ברייתות "נסתרות". ולכן נראה לי יותר ששאל אותו מהו פסק ההלכה.
3.
רב אחא השיב "לא"! כנראה, שכוונתו היא שלא ידוע לו מה ההלכה במקרה הזה [או שאין בידו ברייתא בנושא זה].
4.
הגמרא עצמה פוסקת "והלכתא" – כלומר, ההלכה היא כפי שפסק מרימר.
יש לשאול מדוע הגמרא שיבצה בסוגייתנו "סיפור", ומדוע הגמרא לא מיידעת אותנו בכל סוגיה בש"ס מי אמר "לא"! [=אינני מכיר ברייתא שמתייחסת לנדון, או אינני יודע מה הדין]
נראה לי שזו ההערה ב"מתיבתא", הערה יג.
וראה מה שכתבתי בחולין דף מז:
בגמרא [בחולין]:
ואמר רבא: ה' אוני אית לה לריאה, אפה כלפי גברא - תלתא מימינא ותרתי משמאלא; חסיר, או יתיר, או חליף - טרפה. ההוא יתירתא דאתאי לקמיה דמרימר, הוה יתיב רב אחא אבבא, א"ל: מאי אמר לך? א"ל: אכשרה ניהלה, א"ל: הדר עיילה קמיה! א"ל, זיל אימא ליה למאן דיתיב אבבא: לית הלכתא כוותיה דרבא ביתרת; והני מילי - דקיימא בדרא דאוני, אבל ביני ביני - טרפה.
רב אחא מדיפתי [כנראה זהו "רב אחא" בסוגייתנו] ומרימר חיו בזמן רבינא.
מדוע הגמרא לא הביאה את דינו של מרימר כדעה שחולקת על רבא והיא העדיפה ליידע אותנו על דעתו של מרימר דרך ה"סיפור" ועל ידי הביטוי "לית הלכתא..."
נראה לי לומר [חידוש גדול]: "מרימר" שימש גם כ"עורך הגמרא" ולכן התבטא על ידי הלכה למעשה ועל ידי קביעת הלכה: "ולית הלכתא...". בכל זאת היה יכול להסתפק בקביעה "לית הלכתא כרבא" או "והלכתא...". ומדוע הגמרא נזקקת לסיפור המעשה? ויש לומר: סמכותו של רבא גדולה מאד ואי אפשר לבטלו "סתם", ולכן רק כאשר "מרימר" נהג שלא כרבא, כנראה שבא ללמדנו שדינו מוסכם על כל "עורכי הש"ס" - דורו של רב אשי ורבינא ותלמידיהם.
עד כאן על הגמרא במסכת חולין.
לפי הנ"ל כנראה שבסוגייתנו רבינא רצה לברר כיצד להכריע – בבית דינו של רב אשי - והתייעץ עם רב אחא בנו של רבא. הגמרא מביאה "סיפור" [בהרבה הזדמנויות] כאשר היא באה לתאר דיון של "עורכי הגמרא". ובסוגייתנו כנראה שרב אחא בנו של רבא כבר היה בין עורכי הגמרא יחד עם מרימר ורבינא [גם אם נאמר שמדובר ברבינא חברו של רב אשי].
ראה ב"מתיבתא" שמסביר גירסא נוספת בגמרא:
רבינא שאל את רב אחא בריה דרבא האם אמימר אמר דין כלשהו בנושא של "גידוד..." [או אולי שאל אם אמימר אמר שמצטרפים} ועל זה ענה לו רב אחא שאמימר לא אמר...
גם בגירסא זו ברור שמדובר בדיון בין עורכי הגמרא.
אלא שיש להעיר, שלפי הדיון לעיל יש לבדוק מי אמר את ה"והלכתא". בפשטות - כבדרך כלל - אמרו זאת עורכי הגמרא [ולא המתדיינים בבית המדרש] - "אור זרוע" שמובא ראה שם בהערה יג [ב"מתיבתא"], אולם תוס' רי"ד סובר שה"והלכתא" נאמר בתשובתו של רב אחא בריה דרבא לרבינא.
ראה גם אצל הרב זיני "רבנן סבוראי", עמוד 88.
עד כאן דברים שכתבתי על מסכת עירובין דף צג.
