הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"דינא דמלכותא" - מחלוקת?; הלכה כ"לשון אחרון"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
גיטין י ע"ב
מתני'. כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים, אע"פ שחותמיהם עובדי כוכבים - כשירים,
חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים;
ר"ש אומר: אף אלו כשירין לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט.
גמ'. קא פסיק ותני, לא שנא מכר ל"ש מתנה;
בשלמא מכר, מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה, ושטרא ראיה בעלמא הוא, דאי לא יהיב זוזי קמייהו, לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא,
אלא מתנה במאי קא קני?
לאו בהאי שטרא, והאי שטרא חספא בעלמא הוא!
אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא.
ואב"א, תני: חוץ מכגיטי נשים.
מבנה הסוגיה:
1.
מתני'. כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים, אע"פ שחותמיהם עובדי כוכבים - כשירים,
כל השטרות שנחתמו על ידי עדים גויים בפני שופטים בערכאות של גויים - השטרות כשרים.
1.1
כנראה שהכוונה היא, שהשטרות כשרים גם כדי לפסוק על פיהם אחר כך בדיני ישראל.
2.
קובעת המשנה ["תנא קמא"]:
חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים;
3.
רבי שמעון חולק:
ר"ש אומר: אף אלו כשירין לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט.
חתימות עדים גויים בפני בית משפט של גויים כשרות אפילו בגיטי נשים ובגיטי שחרור עבדים כנענים.
3.1
אבל אם העדים חתמו בפני הדיוטות ולא בפני בית משפט - החתימות פסולות.
4.
גמ'. קא פסיק ותני, לא שנא מכר ל"ש מתנה;
הגמרא קובעת שיש לצאת מנקודת הנחה שכוונת המשנה - בסעיף 1 לעיל - היא גם לשטר מכר וגם לשטר מתנה.
5.
והיא מקשה:
בשלמא מכר, מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה, ושטרא ראיה בעלמא הוא, דאי לא יהיב זוזי קמייהו, לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא,
הדין מובן לגבי שטר מכר, כי שטר מכר נועד רק לראיה ולהוכחה שהתבצעה מכירה על ידי "מעשה קניין" בקניין כסף.
6.
אלא מתנה במאי קא קני?
לאו בהאי שטרא, והאי שטרא חספא בעלמא הוא!
אבל בשטר מתנה יש לשטר כח הקנאה, ובזה אין לעדות גוי משמעות.
7.
אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא.
לדיני ממונות שנקבעים על ידי המלכות יש תוקף גם בדיני ישראל. לכן גם לשטרי מתנה העולים בערכאות יש תוקף.
7.1
ראה "שוטנשטיין", הערה 25, אם ל"דינא דמלכותא דינא" יש תוקף מדאורייתא [לענייננו, שעדים גויים כשרים לעדות מן התורה] או רק מדרבנן.
7.2
יש אומרים שהכלל הנ"ל הוא מחחת הכח הביצועי שיש למלכות. נראה לי שהסבר זה מתאים לשיאה שסוברת שתוקפו של "דינא דמלכותא דינא" הוא מדרבנן.
7.3
יש אומרים שתוקפו של הכלל "דינא דמלכותא דינא" הוא מחמת העובדה, שכך מוסכם על כל בני המדינה [כולל היהודים]! - יתכן שמתאים גם לפי הסוברים שתוקפו של הכלל "דינא דמלכותא דינא" הוא מדאורייתא.
8.
ואב"א, תני: חוץ מכגיטי נשים.
הגמרא מביאה תרוץ נוסף, שיש לשנות את גירסת המשנה! במשנה נאמר "חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים", ויש לגרוס בה "מכגיטי...", כלומר גם בכל שטר שבא ליצור שינוי הלכתי - דומה לגט אשה - אין עדים גויים כשרים לחתום עליו. זאת אומרת שמוסיפים למשנה את "כ" הדמיון, "כגיטי..."
8.1
נראה, שלא מדובר ממש בתיקון גירסת המשנה, אלא בפרשנות מקובלת, שהמקרה שמובא במשנה משמש רק "דוגמא", ומתאים לכל הדומים לו.
9.
האם התרוץ השני - בסעיף 8 - חולק על התרוץ הראשון - סעיף 7?
9.1
בדרך כלל כל "איבעית אימא" בא לחלוק על ההסבר שקדם לו [ראה בספר "למנצח לדוד" לרבי דוד פארדו, שמסביר בדרך זו את רוב ה"איבעית אימא" בש"ס].
9.2
ראה "שוטשנטיין", הערה 26, שהתרוץ השני לא חולק על הכלל "דינא דמלכותא דינא", מפני שבכמה מקומות בש"ס משמע שהכלל של "דינא דמלכותא דינא" מוסכם - ראה בהמשך.
9.3
אולי אפשר לומר שאם התרוץ השני לא חולק על התרוץ הראשון, שמי שאמר את התרוץ הראשון אמר בעצמו גם את ה"איבעית אימא" - בעיקר כאשר התרוץ הראשון מובא על ידי אמורא מסויים ולא על ידי "סתמא דגמרא".
9.4
בדרך כלל בש"ס לא מובא שם חכם לפני הביטוי "איבעית אימא".
10.
לפי האמור לעיל בסעיף 9.2 יש לומר שהתרוץ השני נועד לאותם מקרים שבהם אין בעניין הנדון דין שנקבע על ידי המלכות - ראה בהמשך.
11.
רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה א:
שטר שכתוב בכל לשון ובכל כתב אם היה עשוי כתיקון שטרי ישראל שאינן יכולין להזדייף ולא להוסיף ולא לגרוע והיו עדיו ישראל ויודעין לקרותו הרי הוא כשר וגובין בו מן המשועבדין, א
אבל כל השטרות שחותמיהן עכו"ם הרי אלו פסולין חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב והוא שיתן המעות בפניהם ויכתבו בשטר לפנינו מנה פלוני לפלוני כך וכך דמי המכר או מעות החוב,
והוא שיהיו עשויין בערכאות שלהם,
אבל במקום קבוץ פליליהן בלא קיום השופט שלהם לא יועילו כלום,
וכן צריכין עדי ישראל שיעידו על אלו העכו"ם שהן עדי שטר ועל זה השופט שלהן שקיים עדותן שאינן ידועין בקבלנות שוחד,
ואם חסרו שטרי העכו"ם דבר מכל אלו הרי הן כחרס,
וכן שטרי [חוב] והודאות ומתנות ופשרות ומחילות שהן בעדים שלהן אף על פי שיש בהן כל הדברים שמנינו הרי הן כחרסים,
והורו רבותי שאפילו שטרי חוב שלהן שנתנו המעות בפניהם פסולין
ולא הכשירו אלא שטרי מקח וממכר שנתנו המעות בפניהם ואין אני מודה בזה,
אם לא ידעו דייני ישראל לקרות שטר זה הנעשה בערכאות של עכו"ם נותנו לשני עכו"ם זה שלא בפני זה וקורין לו שנמצא כל אחד מהן כמסיח לפי תומו וגובה בו מבני חורין אבל אין טורפין בו מפני שאין לו קול שהרי לא ידעו הלקוחות במה שנעשה בעכו"ם.
+/השגת הראב"ד/ והורו רבותי וכו' עד איני מודה בזה. א"א יפה הורו רבותיו שאפילו היה שט"ח שלהן וכו' שהשטר העולה בערכאות שלהן וחותמיהן עכו"ם אינו גובה ממשועבדים דלית להו קלא הילכך אפשר שנפרע ולא תבעו עכ"ל.+
משמע מהרמב"ם שפוסק כתרוץ השני בסוגייתנו.
12.
מגיד משנה הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה א:
[א] שטר שכתוב בכל לשון ובכל כתב אם היה עשוי וכו'. מימרא פרק המביא תנין (דף יט) אמר אמימר האי שטרא פרסאה וכו' והיא בהלכות:
אבל כל השטרות שחותמיהן עכו"ם הרי אלו פסולין וכו'. דע שבדינין אלו רבו הסברות...
אמר שמואל דינא דמלכותא דינא איבעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים
עוד שם (ד' יא) רבינא סבר לאכשורה בכנופיאתה דארמאי
א"ל רפרם ערכאות תנן ודוקא ערכאות דלא מקבלי שוחדא
ובפרק המביא תנין (דף יט ע"ב) רב פפא כי הוה אתי לקמיה שטרא פרסאה דעביד בערכאות של עכו"ם מקרי ליה לשני עכו"ם זה שלא בפני זה והוה ליה כמסיח לפי תומו ומגבי ביה ממשעבדי ויש גורסין מבני חרי.
והנה דעת רוב הגאונים ז"ל ורבינו לפסוק כלשון האחרון שאמרו תני חוץ מכגיטי נשים שרוצה לומר שכל שטר שהוא כגט שהשטר הוא שטר הקנאה ושיעבוד אינו מועיל כלל
משמע ממנו שהוא מסביר שהרמב"ם פסק בסוגייתנו כתרוץ השני מפני שכך היא שיטתו העקרונית של הרמב"ם לפסוק כ"לשון אחרון".
13.
ויש לפרש לפי דעתם ז"ל דאע"ג דקיימא לן דדינא דמלכותא דינא כמבואר פ"ה מהלכות גזילה ואבידה הני מילי במה שהוא תועלת למלך בעניני המסין שלו ומה שהוא מחקיו אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין
למרות שהרמב"ם פוסק כלשון השני בכל זאת הוא גם מסכים לכלל של "דינא דמלכותא דינא". אלא שהרמב"ם סובר שהתרוץ השני סובר ש"דינא דמלכותא דינא" תקף רק ביחס לחוקי מלכות שקשורים באופן ישיר ל"מלכות" ולא לחוקי מלכות של "בין אדם לחברו".
והכי קאמר האיבעית אימא לא אמרינן בכי הא דינא דמלכותא דינא והני חוץ מכגיטי נשים ואין ראיה גמורה היפך מזה
14.
והוא ממשיך בדיון לגבי מחלוקת הרמב"ם ורבותיו - לא קשור קשר ישיר לענייננו:
ונחלקו רבינו ז"ל ורבותיו שטרי הלואה מה יהא דינן לפי שלא נזכרו בסוגיא זו
ודעת רבותיו להשוותן לשטרי מתנה והטעם שלהם הוא מפני שאע"פ שהוא מקבל מעות וברי לנו שקבלן דלא מרעי נפשייהו מ"מ אם לא מחמת השטר היתה מלוה זו מלוה ע"פ שהיה נאמן לומר עליה פרעתי וכיון שכן האי שטרא חספא בעלמא הוא ואינו דומה למכר לפי שהמוכר שדהו בעדים הרי הוא כמוכרו בשטר לכל דבר ואנן סהדי דאי לאו דיהיב זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו ונ"ל לפי שיטה זו דהא דר"פ בשטר מכר שנטרף המקח מן הלוקח ובא לגבות מחמת האחריות שבו והם גורסין ומגבי ביה ממשעבדי וכדקי"ל דהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים כמבואר פי"א ורבינו ז"ל סובר שכיון שעיקר השיעבוד חל מחמת קבלת המעות לענין טענת פרעתי יכול לומר לו שטרך בידי מאי בעי והוא ז"ל גורס ומגבי ביה מבני חרי ובשטרי הלואה הוא לפי גירסא זו בהכרח דאי בשטרי מכר לא גרע ממוכר שדהו בעדים שגובה ממשועבדים והר"א ז"ל כתב בהשגות א"א יפה הורו רבותיו וכו' ביאור דבריו שאפילו בחייב מודה או בתוך זמנו אינו גובה ממשועבדים הילכך אם חייב טוען לאחר זמן פרעתי נאמן כדין הוציא עליו כתב ידו כמבואר פי"א ויש לחלק שאינו דומה שטר גמור לכתב יד.
ומ"ש רבינו והוא שיתן המעות בפניהם הוא לשון הגמרא דאמר דאי לאו דיהיב זוזי קמייהו והטעם לפי שבכסף הוא קונה ואין הודאתו בפניהם הודאה. ומ"ש וכן צריכין עדי ישראל וכו' הוא ממה שאמרו ודוקא ערכאות דלא מקבלי שוחדא פי' שידועות שאינן מקבלות שוחד. זו היא שיטת רבינו ומחלוקתו עם רבותיו ז"ל
15.
אבל שיטה אחרת יש לבעל העיטור והרמב"ן והרשב"א ז"ל שכל השטרות כשרין אפילו שטרי מתנה וגובין בשטרי הלואה מן המשועבדים משום דקי"ל כשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא אפי' בדברים שאינן תועלת המלך
יש ראשונים שחולקים על הרמב"ם וסוברים שהכלל של "דינא דמלכותא דינא" מקיף את כל תחומי החיים.
16.
לפי האמור בסעיף 15 לכאורה יש הכרח לומר שהתרוץ השני בסוגייתנו חולק על העיקרון של "דינא דמלכותא דינא":
והאי איבעית אימא הכי קאמר מתני' אפי' בדליכא הרמנא דמלכא ותני חוץ מכגיטי נשים דתרתי לישני לא פליגי
בכל זאת אין מחלוקת בין שני התרוצים.
16.1
דודאי כל היכא דאיכא הרמנא דמלכא כל השטרות שבעולם כשרין כגון בנוטירין של מלכות שלנו
ובדליכא הרמנא דמלכא תני חוץ מכגיטי נשים למעט שטר מתנה וכיוצא בו אבל שטרי מכר והלואה קיימין וגובין בהן מן המשועבדים כיון שעולים בערכאות
תרוץ ראשון מדבר במקרה שקיים במציאות מצב של "דינא דמלכותא", ואילו התרוץ השני מתאים למקרה שבו לא מתקיים בפועל מצב של "דינא דמלכותא".
17.
ראה עוד ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים קפד-קפה
וראה עוד על "דינא דמלכותא דינא" ב"אנציקלופדיה תלמודית", כרך ז, עמוד רצה ואילך.
