הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הלכה כרב באיסורים - בגיטין

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

גיטין ו ע"א
 

איתמר:
בבל -
רב אמר: כא"י לגיטין,
ושמואל אמר: כחו"ל...

הערות על מבנה הסוגיה:

1.
מחלוקת בין רב ושמואל לגבי מעמדה של "בבל":

איתמר:
בבל -
רב אמר: כא"י לגיטין,
ושמואל אמר: כחו"ל.

2.
נסיון לתלות את יסוד המחלוקת ביניהם במחלוקת הבסיסית בסוגיה [בין אביי ורבא, ואולי אף בין ריב"ל ורבי יוחנן - בדפים הקודמים]:

לימא בהא קא מיפלגי,
דמר סבר: לפי שאין בקיאין לשמה, והני גמירי,
ומ"ס: לפי שאין עדים מצויין לקיימו, והני נמי לא שכיחי!

3.
דחייה:

ותסברא?
הא רבה אית ליה דרבא!

הערה: המשפט הנ"ל חוזר על עצמו כמה פעמים בדפי הסוגיה, וקצת קשה, הרי הגמרא היתה צריכה לדעת זאת לפני שהציעה את את ההסבר בסעיף 2.
ולכן יש לומר - כפי שכבר הסברתי כמה פעמים בדפים הקודמים - שיש כאן מלאכה של "עריכת הגמרא". יתכן שהדיון בקטע הנ"ל נערך בבית מדרש שלא הכיר את הדיונים האחרים, ו"עורך הגמרא" קיבץ את כולם לדפים אלה תוף שמירת הניסוחים המקוריים של הדיונים!

4.
הצעה אחרת להסבר המחלוקת:

אלא, דכ"ע בעינן לקיימו,
רב סבר: כיון דאיכא מתיבתא מישכח שכיחי,
ושמואל סבר: מתיבתא בגירסייהו טרידי.

5.
הגמרא מביאה "הוכחה":

איתמר נמי,
אמר ר' אבא אמר רב הונא:
עשינו עצמינו בבבל כא"י לגיטין,
מכי אתא רב לבבל.

משמע מרב הונא שפסק כ"רב" במחלוקת.

5.1
ראה בפרשנים, האם רק מתקופת רב בבל מוגדרת כארץ ישראל לעניין גיטין, או כבר מתקופת החורבן.

6.
הגמרא מקשה ממשנתנו:

מתיב ר' ירמיה, ר' יהודה אומר:
מרקם למזרח,
ורקם - כמזרח,
מאשקלון לדרום,
ואשקלון - כדרום,
מעכו לצפון,
ועכו - כצפון;
והא בבל לצפונה דא"י קיימא, דכתיב: +ירמיהו א'+ ויאמר ה' אלי מצפון תפתח הרעה,

מדהים! צריך פסוק?

ותנן,
ר"מ אומר: עכו - כא"י לגיטין,
ואפי' ר"מ לא קאמר - אלא בעכו דמקרבא, אבל בבל דמרחקא לא!

מוכח מכל הנ"ל שבבל לא מוגדרת כארץ ישראל לעניין גיטין.

7.
הגמרא מיישבת:

הוא מותיב לה, והוא מפרק לה: לבר מבבל.

המשנה לא מתכוונת לבבל.

7.1
מה המשמעות של "הוא מותיב לה, והוא מפרק לה", שאותו חכם שהקשה הוא גם שתירץ [מלבד ההיבט החינוכי-דידקטי שהקושיה לא היתה "להכעיס"!]?

אולי אפשר לומר: תרוץ מסוג זה מקובל כנראה על כולם, ואולי "דומה" לדברי חידושי הרשב"א מסכת שבת דף קמה עמוד א :

הוא מותיב לה והוא מפרק לה בסוחט לתוך הקערה. והוא הדין דהוה ליה לתרוצי הכין בההיא דקא מותיב רמי בר יחזקאל זב שחלב את העז בחולב לתוך הקערה, אלא לארווחה למתניתין קאמר כלומר דאפילו בחולב לתוך הקדרה היא מתניתין ומשום טיפה המלוכלכת על פי הדד וקושטא דמילתא קא מתרץ.

כלומר, אולי ביטוי זה כוונתו לומר שהתרוץ הוא "אמיתי" – להלכה. זה יהיה נכון רק אם נאמר שעורך הגמרא "שתל" את הביטוי בגמרא.

7.2
ובסוגייתנו כך נפסק - כ"רב".

8.
המשך דיון בגמרא לגבי "שטח השיפוט" של מדינת בבל:

עד היכן היא בבל?
אמר רב פפא: כמחלוקת ליוחסין כך מחלוקת לגיטין;
ורב יוסף אמר: מחלוקת ליוחסין, אבל לגיטין - דברי הכל עד ארבא תניינא דגישרא.

כיצד יתכן שרב יוסף מגיב לדברי רב פפא שחי הרבה אחריו
אלא, כנראה ש"עורך הגמרא" כך שיבץ את שתי הדעות שנאמרו בנפרד בדורות שונים.

9.
המשך הגמרא:

רב חסדא מצריך מאקטיספון לבי ארדשיר, ומבי ארדשיר לאקטיספון לא מצריך.

10

לימא, קסבר: לפי שאין בקיאין לשמה, והני גמירי!

ותסברא? והא רבה אית ליה דרבא!

ראה הערה 3 לעיל.

11.

אלא, דכ"ע בעינן לקיימו, והני כיון דאזלי לשוקא להתם, הנך ידעי בחתימות ידא דהני, והני בדהנך לא ידעי, מ"ט? בשוקייהו טרידי.

12.
רמב"ם הלכות גירושין פרק ז הלכה י:

הנהרות שבארץ ישראל והננסין שבים הגדול שבתוך התחום של ארץ ישראל הרי הן כארץ ישראל ושחוץ לתחום כחוצה לארץ, ובהלכות תרומות יתבארו תחומי ארץ ישראל, ובבל כארץ ישראל לגיטין.

13.
מגיד משנה הלכות גירושין פרק ז הלכה י:

ובבל כא"י וכו'. שם (גיטין דף ו') בבל רב אמר כא"י לגיטין ושמואל אמר כחו"ל וקי"ל כרב באיסורי ופירשוה במביא ממקום למקום בבבל.

הרמב"ם פסק כ"רב" על פי הכלל, שבמחלוקת בין רב ושמואל "הלכה כרב באיסורים" [עריות=איסורים].

13.1
הערה: הרי לכל נתינת גט יש גם תוצאה של ממון - כתובה, ובממונות הלכה כשמואל נגד רב.
אלא, שבדרך כלל הולכים לפי העניין העיקרי - שהוא הגט, ושייך לתחום של "איסורים" שבהם הלכה כרב נגד שמואל.

14.
נראה לי לומר, שגם בלי קשר לכלל הנ"ל הלכה צריכה להיות בסוגייתנו כ"רב" על סמך מהלך הגמרא שדנה על בבל, ומשמע מכך, ש"עורך הגמרא" פוסק כרב [על פי הכלל "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"]. ולפי זה אין מקום ל"קושי" שהעלינו לעיל בסעיף 13.1.

15.
ממשיך ה"מגיד משנה":

כתב הרשב"א ז"ל דהלכה כדשלח ליה רבי אביתר לרב חסדא גיטין הבאין משם לכאן אין צריכין לומר בפ"נ ובפ"נ, ואפשר שהכל נכלל במ"ש רבינו שהיא כא"י:

כוונתו לסוגיה הבאה:

שלח ליה ר' אביתר לרב חסדא:
גיטין הבאים משם לכאן, אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
לימא, קסבר: לפי שאין בקיאין לשמה, והני גמירי!
ותסברא?
והא רבה אית ליה דרבא!

אלא, דכ"ע בעינן לקיימו,
וכיון דאיכא רבים דסלקי ונחתי, מישכח שכיחי.

רב אביתר קובע דין, שהמביא גט מבבל לארץ ישראל אין צריך לומר "בפני נכתב..."

15.1
טוען ה"מגיד משנה" לעיל בסעיף 14, שהרמב"ם פוסק באופן סתמי וכללי "ובבל כארץ ישראל לגיטין", וכוונתו גם לגבי המביא גט ממדינה למדינה בתוך בבל - הסוגיה הקודמת, וגם לגבי המביא גט מבבל לארץ ישראל - אינם צריכים לומר "בפני נכתב...".

16.
הרמב"ם קובע ככלל:

רמב"ם הלכות גירושין פרק ז הלכה ח:

ומפני מה הצריכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם בחוצה לארץ, כדי שלא תהיה האשה צריכה ב לקיימו אם יבוא הבעל ויערער מפני שאין העדים מצויין לקיימו ממקום למקום בחוצה לארץ.

17.
מגיד משנה הלכות גירושין פרק ז הלכה ח:

[ח] ומפני מה הצריכו וכו'. זה כרבא דאמר דטעמא לפי שאין עדים מצויין לקיימו וכבר כתבתי זה הרבה פעמים:

18.
הגהות מיימוניות הלכות גירושין פרק ז הלכה ח:

[ב] ואין חלוק בין מקומות הרחוקים זה מזה או קרובים זה לזה כרבא דאמר אפילו באותה שכונה
וכן פר"ת
ודלא כאמוראי דפליגי התם ופריך התם (דף ו') הא רבא הוא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו פירוש ובאותה שכונה מצויין לקיימו ולמה מצריך באותה שכונה לומר ומשני שאני בני מחוזא דניידי פי' שאין משתהין בבתיהם ואין מכירין חתימות שכיניהם
ומתוך כך פסק ר"ת שצריך עכשיו בכ"מ לומר בפ"נ ובפ"נ דכ"ע ניידי שאין להן קרקעות ונחלות כמקדם:

שיטת רבנו תם [כמובא בתוס'] שבימינו צריך בכל מקום לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".

19.
סיכום כללי אמירת "בפני נכתב..."

שולחן ערוך אבן העזר הלכות גיטין סימן קמב סעיף א:

א] שליח שהביא גט א <א>
ממקום למקום בחוצה לארץ,
או מארץ ישראל לחוצה לארץ,
או מחוצה לארץ לארץ ישראל,
אם היה השליח עומד בשעת כתיבת הגט וחתימתו, ב ה"ז אומר בפני שנים: בפני נכתב {א} ובפני נחתם, ב] ואחר כך יתן לה בפניהם ותתגרש בו; ג] ואף על פי שאין עדיו ידועים אצלנו.
ואפילו היו שמות עדיו כשמות העובדי כוכבים, אין חוששין להם. ד]
ואם בא הבעל ועמד {ב} וערער, אין משגיחין בו. {ג} <ב>
לפיכך אף הנשים שאינן נאמנות לומר: מת בעלה, נאמנות להביא גט זה ולומר: בפני נכתב ובפני נחתם.
ג וכן שליח שהביא גט מארץ ישראל ואמר: בפני נכתב ובפני נחתם, אף ע"פ שאינו צריך, אם יבא הבעל ויערער, אין משגיחין בו.

ה] ואם אין השליח עומד בשעת כתיבה וחתימה, אל ינתן לה אלא אם כן נתקיים בחותמיו.
ויש לשליח להיות מכלל הג' שקיימו אותו;
ו] ואם לא נתקיים, ונתן לה, ד הרי זה פסול, עד שיתקיים.
ז] ואם בא הבעל וערער, ולא נתקיים, ה אינה מגורשת.
<ג> אבד הגט, הרי זו ספק מגורשת.

ח] ומפני מה הצריכו לומר: בפני נכתב ובפני נחתם, בחוצה לארץ, כדי שלא תהיה האשה צריכה לקיימו אם יבא הבעל ויערער, מפני שאין עדים מצויים לקיימו ט] ממקום למקום בחוצה לארץ.

הוא לא מתייחס לעניין ה"לשמה", וממילא כשיטת רבא ולא כשיטת רבה - וכפסק הרמב"ם.

י] ונ"ל דהאידנא, אפילו בארץ ישראל צריך לומר: בפני נכתב ובפני נחתם.

הגה: יא] {ד} ובזמן הזה, המביא גט, אפילו מבית לבית בעיר אחת, צריך לומר: בפני נכתב ובפני נחתם (תוספות ריש גיטין).

כבסעיף 18 לעיל.

ועיין לעייל סימן קמ"א סעיף נ"ה ו דאין ליתנו בזמן שהבעל בעיר. יב] יש אומרים דאם יש לשליח הרשאה וכתב בה מי הם עדי הגט, דזה מקרי נתקיים בחותמיו, ואם כן אין השליח צריך לומר: בפני נכתב ובפני נחתם (רשב"א סימן תקס"א ומרדכי ריש המקבל). יג] {ה} ויש חולקים ואומרים {ו} דהרשאה לא מקרי קיום (ריב"ש סימן שי"ח ובסדרים). וכן נוהגין דשליח אומר: בפני נכתב ובפני נחתם, אף כשיש לו הרשאה, ואין לשנות.
 

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)