הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"הלכה כסתם משנה" ו"הלכה כדברי המכריע"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
סוטה מח ע"ב
משחרב בהמ"ק - בטל השמיר כו'.
ת"ר: שמיר - שבו בנה שלמה את בהמ"ק,
שנא': +מלכים א ו+ והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה, הדברים ככתבן, דברי ר' יהודה;
אמר לו ר' נחמיה: וכי אפשר לומר כן?
והלא כבר נאמר: +מלכים א' ז+ כל אלה אבנים יקרות וגו' מגוררות במגרה!
אם כן, מה ת"ל לא נשמע בבית בהבנותו?
שהיה מתקין מבחוץ ומכניס מבפנים;
אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה - באבני מקדש, ודברי ר' נחמיה - באבני ביתו.
ור' נחמיה, שמיר למאי אתא?
מיבעי ליה לכדתניא:
אבנים הללו אין כותבין אותן בדיו, משום שנאמר: +שמות כח+ פתוחי חותם,
ואין מסרטין עליהם באיזמל, משום שנאמר: במלואותם,
אלא כותב עליהם בדיו,
ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן,
כתאינה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום,
וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסירה כלום.
מבנה הסוגיה:
1.
ציטוט ברייתא בקשר לאמור במשנה:
משחרב בהמ"ק - בטל השמיר כו'.
ת"ר: שמיר - שבו בנה שלמה את בהמ"ק,
שנא': +מלכים א ו+ והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה, הדברים ככתבן, דברי ר' יהודה;
לפי רבי יהודה שלמה בנה את בית המקדש עם אבנים שלמות שסיתת על ידי שמיר [בעל חיים קטן] כי אסור היה לסתת עם ברזל.
2.
אמר לו ר' נחמיה: וכי אפשר לומר כן?
והלא כבר נאמר: +מלכים א' ז+ כל אלה אבנים יקרות וגו' מגוררות במגרה!
מהפסוק משמע שכן סיתתו את אבני המקדש עם כלי ברזל!
3.
אם כן, מה ת"ל לא נשמע בבית בהבנותו?
שהיה מתקין מבחוץ ומכניס מבפנים;
סיתתו את האבנים עם כלי ברזל מחוץ להר הבית - ולכן לא היה רעש בהר הבית - ואחר כך הכניסו את האבנים המסותתות לשטח הר הבית.
4.
אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה - באבני מקדש, ודברי ר' נחמיה - באבני ביתו.
"רבי" פוסק כרבי יהודה לענין אבני בית המקדש וכן פוסק כרבי נחמיה לגבי אבני ביתו הפרטי של שלמה המלך שסיתתו את האבנים - עם ברזל - מחוץ להר הבית.
5.
הגמרא שואלת:
ור' נחמיה, שמיר למאי אתא?
מיבעי ליה לכדתניא:
אבנים הללו אין כותבין אותן בדיו, משום שנאמר: +שמות כח+ פתוחי חותם,
ואין מסרטין עליהם באיזמל, משום שנאמר: במלואותם,
אלא כותב עליהם בדיו,
ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן,
כתאינה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום,
וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסירה כלום.
לפי רבי נחמיה השמיר נועד לכתיבה על אבני האפוד והחושן.
6.
תיאור השמיר:
ת"ר: שמיר זה ברייתו כשעורה,
ומששת ימי בראשית נברא,
ואין כל דבר קשה יכול לעמוד בפניו.
במה משמרין אותו?
כורכין אותו בספוגין של צמר, ומניחין אותו באיטני של אבר מליאה סובי שעורין.
7.
רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א הלכה ח:
כשבונין ההיכל והעזרה בונין באבנים גדולות, ואם לא מצאו אבנים בונין בלבנים
ואין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית אלא מפצלין אותן ומסתתין אותן מבחוץ
ואח"כ מכניסין אותן לבנין,
שנאמר אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית, ואומר ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו.
משמע מהרמב"ם שהוא פוסק כרבי נחמיה, ובניגוד להכרעת "רבי"="רבי יהודה הנשיא".
8.
כסף משנה הלכות בית הבחירה פרק א הלכה ח:
"... וכיון דרבי אמר נראין דברי רבי יהודה באבני המקדש יש לתמוה על רבינו למה הניח דברי רבי יהודה ופסק כרבי נחמיה
ואפשר דמשום סתם מכילתא כרבי נחמיה ותו דפשטא דקרא מסייע ליה מש"ה פסק כוותיה
והכרעת רבי אינה הכרעה מפני שהיא הכרעת דעת שלישית דלאו הכרעה היא כדאיתא בספ"ק דפסחים ועוד דגמרא בפ"ק דתמיד שאכתוב בפרק זה כרבי נחמיה אתי:
8.1
האם גם המשנה במסכת סוטה דף מח - " משחרב בהמ"ק בטל השמיר" - מוגדרת כ"סתם משנה".
9.
ראה מה שכתבנו על מסכת תמיד דף כו: שם שיניתי קצת
בגמרא:
מוקף רובדין של אבן. רובדין מאי ניהו? גזרתא דאצטבתא, דסלקי בהו לאצטבתא. ומי הוו מיפלגי אבנים? והכתיב: +מלכים א' ו'+ והבית בהבנותו אבן שלמה וגו'! אמר אביי: דמתקני ומייתי מעיקרא אבני זוטרתא ואבני רברבתא, כדכתיב +מלכים א' ז'+ אבני עשר אמות ואבני שמונה אמות
הגמרא הבינה בתחילה שהיו חותכים את האבנים ומסתתים אותם בצורת איצטבאות. ועל כך מקשה הגמרא: הרי נלמד מהפסוק שלבניין בית המקדש שלמה הביא אבנים שלמות. ועל כך עונה אביי: מלכתחילה הביאו לבית המקדש אבנים בגדלים שונים.
10.
אמנם מרש"י [המפרש] משמע אחרת:
רש"י מסכת תמיד דף כו עמוד ב:
אמר אביי דמתקנן ומייתן מעיקרא - קודם שיביאו האבנים בעזרה היו מתוקנות ע"י ברזל ומייתי אבנים גדולות ואבנים דקות כדכתיב בקרא (מלכים א' ז) דהכי היו עושים אבני עשר אמות ואבני ח' אמות ואבני י' אמות אותן שתי אמות שבולטות לצורך איצטוואות הן בולטות וחוץ לעזרה מותר לחותכן ולהשוותן בברזל
אבל משבאו לעזרה אסור להניף עליהם ברזל והא דכתיב (שם /מלכים א/ ו) ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל לא נשמע [בבית] בהבנותו היינו בעזרה אבל חוץ לעזרה לא היינו דקמתרץ דמתקני ומייתי מעיקרא
כן מוכח במכילתא דאמרי התם לא תבנה אתהן גזית בו אי אתה בונה גזית אבל אתה בונה גזית בהיכל ובבית קדשי קדשים הא מה אני מקיים ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל וכו' בבית אינו נשמע אבל בחוץ נשמע כי חרבך הנפת עליה ותחלליה ר' שמעון בן אלעזר אומר המזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצרם אינו דין שיבא מקצר על המאריך.
מרש"י משמע שמחוץ למקדש מותר היה לחתוך האבנים ולסתתם.
11.
רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א הלכה ח:
כשבונין ההיכל והעזרה בונין באבנים גדולות, ואם לא מצאו אבנים בונין בלבנים ואין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית אלא מפצלין אותן ומסתתין אותן מבחוץ ואח"כ מכניסין אותן לבנין, שנאמר אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית, ואומר ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו.
הרמב"ם פוסק כסוגייתנו וכפרוש רש"י.
12.
כסף משנה הלכות בית הבחירה פרק א הלכה ח:
כשבונים ההיכל והעזרה וכו'. במלכים כתוב אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית ובמכילתא פרשת מזבח אדמה ואם מזבח אבנים רצה של אבנים עושה רצה של לבנים עושה וילפינן מיניה לבנין הבית:
ואין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית וכו' ואח"כ מכניסין אותם לבנין. ג"ז במכילתא פרשת מזבח אדמה אבל בפרק עגלה ערופה (סוטה דף מח / מ"ח:)
תנו רבנן שמיר שבו בנה שלמה את בהמ"ק שנאמר והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה הדברים ככתבן דברי רבי יהודה
אמר לו רבי נחמיה וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר כל אלה אבנים יקרות וגו' מגוררות במגרה
א"כ מה תלמוד לומר לא נשמע בבית בהבנותו שהיה מתקן מבחוץ ומכניס מפנים
משמע, ששיטת רבי נחמיה היא כסוגייתנו וכדברי הרמב"ם.
אמר רבי נראין דברי רבי יהודה באבני מקדש ודברי רבי נחמיה באבני ביתו
רבי יהודה הנשיא מכריע [שם, בגמרא במסכת סוטה] כרבי יהודה שאסור היה לשבור את האבנים ולסתתם אפלו מחוץ למקדש [ויש אומרים: להר הבית]
ופירש"י דברים ככתבן כמשמען אבן שלמה מסע כמה שהסיעה מן ההר ולא סיתתוה שוב בכלי ברזל
וכיון דרבי אמר נראין דברי רבי יהודה באבני המקדש יש לתמוה על רבינו למה הניח דברי רבי יהודה ופסק כרבי נחמיה
מקשה ה"כסף משנה" מדוע הרמב"ם פסק כרבי נחמיה ובניגוד להכרעת רבי יהודה הנשיא.
12.1
ואפשר דמשום סתם מכילתא כרבי נחמיה
תרוץ ראשון: כיון שיש "סתם מכילתא" כרבי נחמיה – הלכה כמותו. ומשמע מה"כסף משנה" שכלל זה גובר על הכלל שהלכה כרבי יהודה הנשיא.
12.2
ותו דפשטא דקרא מסייע ליה מש"ה פסק כוותיה
תרוץ שני: מהפסוק משמע יותר כרבי נחמיה.
12.3
תרוץ זה קצת קשה לקבלו: הרי יש כלל שהלכה כרבי יהודה הנשיא ומה מועיל "פשט" הפסוק?
12.4
והכרעת רבי אינה הכרעה מפני שהיא הכרעת דעת שלישית דלאו הכרעה היא כדאיתא בספ"ק דפסחים
בשלב זה ה"כסף משנה" קובע שהכרעת רבי יהודה הנשיא "נראין דברי רבי יהודה..." איננה הכרעה ממש. ואולי כוונתו שאין הלכה כ"מכריע" אם הוא מהווה דעה שלישית [כבסוגייתנו שהוא קובע הלכה כרבי יהודה באבני המקדש והלכה כרבי נחמיה באבני ביתו]. ה"משנה למלך" דן בהרחבה בעניין זה.
12.5
ועוד דגמרא בפ"ק דתמיד שאכתוב בפרק זה כרבי נחמיה אתי ["סוגיא כוותיה"]:
וה"כסף משנה" מוכיח מסוגייתנו שהיא סוברת כרבי נחמיה. וזה נכון לפי פירושו של רש"י בסוגייתנו – כפי שהוסבר לעיל.
13.
משנה למלך הלכות בית הבחירה פרק א הלכה ח:
... ודברי מרן תמוהים הם בעיני במ"ש והכרעת רבי אינה הכרעה כו' כנראה דהוקשה לו דאמאי לא פסק כרבי דהוי מכריע וקי"ל דהלכה כדברי המכריע ותמהני דהא כלל זה לא נאמר כי אם במשנה ולא בברייתא וכדאיתא בפ"ג דשבת עלה מ' ואע"ג דבדרך ספק נאמר חילוק זה דקאמר דילמא ה"מ במתניתין אבל בברייתא לא וא"כ אפשר דלפי האמת אף בברייתא קי"ל דהלכה כדברי המכריע ויעיד על זה שהרי לפי האמת ר' יוחנן פסק בפירוש דהלכה כר' יהודה בההיא דשבת ואע"ג דסתם מתני' הוי דלא כר' יהודה ור' יוחנן אית ליה דהלכה כסתם משנה וא"כ ע"כ לומר דטעמיה דר' יוחנן דפסק כר' יהודה הוא משום דס"ל דהלכה כדברי המכריע אף בברייתא וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה אמר יע"ש.
הוא מסביר מה היה קשה ל"כסף משנה" על הרמב"ם. מדוע הוא לא פסק כרבי יהודה ש"רבי" הכריע כמותו, אפילו שמדובר בברייתא ולא במשנה.
13.1
זאת ועוד שראיתי לתוס' שכתבו שם דילמא ה"מ במתניתין אבל בברייתא לא אע"ג דלא קאמר במשנתנו הכא משמע דאין הלכה כמותו משום דסתם מתניתין דלא כוותיה ע"כ.
והנה מדברי התוס' הללו מוכח דאפילו כפי הס"ד הוה ס"ל דמאי דקי"ל דהלכה כדברי המכריע הוא אף בברייתא מדלא קאמר הלכה כדברי המכריע במשנתנו אלא דשאני הכא דאין הלכה כדברי המכריע משום דסתם מתני' דלא כוותיה,
הכלל של "הלכה כסתם משנה" גובר על הכלל של "הלכה כמכריע".
13.2
הן אמת שדברי התוס' הללו בעיני קשים הם וצריכים תלמוד דא"כ לאיזה תכלית חלקו בגמ' בין מתניתין לברייתא והכי הוה להו למימר דלמא ה"מ היכא דליכא סתם נגד המכריע אבל היכא דאיכא סתם שלא כדברי המכריע אז לא קי"ל כדברי המכריע וכי תימא דס"ל לסתמא דתלמודא דבמתני' אף דהוי מחלוקת ואח"כ סתם דבעלמא קי"ל כסתם מ"מ קי"ל כדברי המכריע כיון שהוא במשנה אבל בברייתא כיון דאיכא סתם במתניתין לא קי"ל כדברי המכריע בברייתא מש"ה חלק בין מתניתין לברייתא
הוא מעלה סברא ש"הלכה כדברי המכריע" נגד "סתם משנה" אם מדובר ש"המכריע" הוא במשנה.
13.3
הא ליתא דהא בפ"ק דפסחים דף י"ג) הקשו בגמרא ונימא מר הלכה כר' מאיר דסתם לן תנא כוותיה ואע"ג דהתם רבן גמליאל הוא מכריע וכמו שהקשו שם בתר הכי ונימא מר הלכה כר"ג דהוה ליה מכריע הרי מבואר דס"ל דאף דר"ג הוא מכריע מ"מ היה לו לפסוק כסתם מתניתין וא"כ ע"כ כי אמרינן ה"מ במתני' הוא היכא דליכא סתם דאי איכא סתם קי"ל כסתם וא"כ כי אמרינן אבל בברייתא לא הוא אף דליכא סתם נגד המכריע דאי איכא סתם אף במתני' לא קי"ל כדברי המכריע וכדמוכח הסוגיא דפסחים [הבדל בין "משנה" ל"ברייתא"].
ועוד יקשה בדברי התוס' הללו דא"כ נמצאו סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה מסברת הס"ד לסברת המסקנא שהרי לפי המסקנא קי"ל דהלכה כדברי המכריע בברייתא אף דאיכא סתם מתני' דלא כוותיה והיכא דהמכריע הוא במתני' ואיכא סתם דלא כותיה קי"ל כסתם וכמו שכל זה הוא מבואר בדברי התוס' ולפי הס"ד דהיכא דהמכריע הוא בברייתא ואיכא סתם במתני' דלא כותיה קי"ל כסתם אבל היכא דהמכריע הוא במתני' אף דאיכא סתם במתני' דלא כותיה קי"ל כדברי המכריע וזה הוא דוחק גדול בעיני.
מ"מ העולה ממ"ש הוא דס"ל לתוס' דאליבא דכ"ע אף בברייתא נאמר כלל זה דהלכה כדברי המכריע וא"כ אפשר דמרן בשיטת התוס' אזיל ומש"ה הקשה לרבינו דאמאי לא פסק כרבי דהוא מכריע.
מסקנתו היא: גם אם "המכריע" הוא ב"ברייתא" - הלכה כמותו גם נגד "סתם משנה". וזה היה הקושי של ה"כסף משנה" בסוגייתנו.
13.4
ומיהו אכתי קשה דאי מרן אזיל בשיטת התוס' מהו זה שכתב בסוף דבריו ועוד דגמרא דפ"ק דתמיד כר' נחמיה אתי והנה סוגיא זו דתמיד דאתי כר' נחמיה היא ליישב סתמא דמתני' דתמיד דקתני דבית המוקד היה מוקף רובדין וכדאיתא התם וא"כ מה ראיה יש מכאן דהתלמוד ס"ל כר' נחמיה
הוא מסביר שבסוגייתנו שהולכת כרבי נחמיה נועדה ליישב את ה"סתם משנה" בסוגייתנו.
13.5
ואם כוונת מרן היא דכיון דהסוגיא מוכחת דמתני' דתמיד אתי כר' נחמיה מש"ה פסקינן כוותיה הא ליתא שהרי אליבא דתוס' קי"ל כדברי המכריע אף דאיכא סתם מתני' דלא כוותיה וכמו שכתבנו לעיל.
בכל אופן לפי שיטת תוס' הלכה כדברי המכריע אפילו נגד "סתם משנה" [התנגשות בין כללי פסיקה] וחוזרת קושיית ה"כסף משנה".
13.6
ומיהו לזה היה אפשר ליישב דמרן ז"ל לאו אהאי טעמא לחוד קא סמיך אלא שהביא ג"כ טעם זה לעשותו סניף לטעמים הקודמים שכתב א"נ דשאני הכא שרבי עצמו המכריע סתם כר' נחמיה וא"כ אפשר דכל כי האי לא קי"ל כדברי המכריע מאחר דהמכריע עצמו סתם כבר פלוגתיה
הוא מסביר, שמכיון שהסבר זה קשה, לכן ה"כסף משנה" הביא הסבר נוסף לדברי הרמב"ם שפסק כרבי נחמיה.
13.7
א"נ דכוונת מרן היא דמתני' דתמיד היה אפשר לאוקומה כר' יהודה והרובדין היו ע"י שמיר והרב בעל באר שבע בחידושיו לתמיד כתב דמאי דאמרינן בגמרא אמר אביי דמתקני ומייתי מעיקרא היינו דמתקני ע"י שמיר ע"כ
יש מי שמפרש בסוגייתנו [שלא כרש"י] וכוונת הגמרא לומר דווקא כרבי יהודה, שהסיתות נעשה על ידי שמיר ולא על ידי ברזל.
13.8
ומרן אזיל בשיטת המפרש שכתב דמאי דאמרינן מעיקרא היינו שהיו מסתתים אותם בכלי ברזל קודם שיבואו האבנים בבית וכסברת ר' נחמיה וזהו פשטה של סוגיא וא"כ הכרח מרן היא דמדאוקמוה בגמרא למתני' כר' נחמיה ולא אוקמוה כר' יהודה מוכח דסתמא דתלמודא ס"ל כר' נחמיה וזהו שדקדק מרן וכתב דגמרא דפ"ק דתמיד ולא כתב דמתני' דפ"ק דתמיד לפי שכל ההכרח אינו אלא מסוגיית הגמרא דאוקמוה למתני' כר' נחמיה
הוא מסביר, שה"כסף משנה" סובר ש"סתמא דגמרא" היא זו שפוסקת כרבי נחמיה.
ונראה דיש להביא ראיה לזה דמתני' דרובדין אפשר לאוקמה כר"י וע"י שמיר דאי לא תימא הכי תיקשי דהיכי הוה ס"ד דבפ"ק דיומא (יומא דף טז / דף ט"ז) דסתמי דמדות ר' יהודה נינהו ....
13.9
עוד יש לי קושיא בדברי מרן וגדולה היא אלי משום דדברי רבי דאמר נראין דברי ר"י באבני ב"ה כו' לאו הכרעה הם משום דאם היינו אומרים דר"י ס"ל דבין באבני ב"ה בין באבני ביתו היו ע"י שמיר ור"נ היה אומר דבכולם היה מתקן מבחוץ ומכניס מבפנים אז הכרעת רבי היתה הכרעה אבל דבר זה לא ניתן ליאמר דאין רמז בשום מקום דאאבני ביתו לא יניף ברזל ואפילו בפנים לכ"ע היו ע"י ברזל
ואם כן ע"כ אית לן למימר דרבי הכי קאמר נראה כדקאמר ר"י באבני ב"ה משום דקרא דמייתי ר"נ לא מיירי אלא בבנין בית שלמה ואף שדרך זה הוא קצת רחוק מ"מ מוכרחים אנו לאומרו וכן כתב הרב בעל יפה מראה בפ"ט דסוטה וא"כ פשיטא דלא שייך כאן לומר דהלכה כדברי המכריע לפי שרבי לא בא כי אם לתת טעם לדברי ר"י ודברי מרן צל"ע:
לבסוף הוא מסביר שדברי רבי אינם מהווים הכרעה אלא הסבר המחלוקת "לתת טעם לדברי רבי יהודה".
14.
ונראה לי להוסיף הסבר: לעיל הובאו שתי שיטות איזה כלל הכרעתי יותר חזק - "סתם משנה" או "הלכה כמכריע" ובעיקר כש"רבי" הוא הדעה השלישית - המכריע!
14.1
מי שסובר שהכלל ש"הלכה כסתם משנה" חזק יותר מהכלל של "הלכה כמכריע" זה מפני ש"רבי" קבע וניסח משנה מסויימת שתהיה "סתם משנה" כהכרעה סופית שלו ושל בית דינו, וכנראה שהכרעתו כדעה שלישית [ "מכריע" ] היתה לפני שהוא קבע משנה מסויימת שתהיה בצורה של "סתם משנה".
14.2
מי שסובר להיפך, שהכלל של "הלכה כמכריע" גובר על הכלל של "הלכה כסתם משנה" זה מפני שכלל זה נאמר אחרי שרבי סתם את המשנה, ואם דעת ה"מכריע" מובאת בברייתא הרי זה משום שהברייתא "נוצרה" אחרי עריכת/כתיבת המשנה!
15.
הערה: נראה לי לומר הסבר נוסף מדוע הרמב"ם הכריע כרבי נחמיה - בסוגייתנו, מסכת סוטה דף מח, מכיוון שבסוגייתנו - לעיל בסעיפים 5-6 - הגמרא דנה בעניין השמיר לפי רבי נחמיה [ולפי הכלל "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"]!
