סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 955

"תניא א"ר אלעזר אמרנו לו למאיר והלא זכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחרות"

גיטין יב ע"ב

ממשיכה הברייתא: אמר לנו חוב הוא לו שאם היה עבד כהן פוסלו מן התרומה, ובהמשך הברייתא טוען רבי מאיר שעבד של כהן כשמשתחרר חוב הוא לו ולא זכות, שהרי הדין הוא שעבד של כהן מותר לו לאכול בתרומה, שנא' "קנין כספו... הם יאכלו בלחמו" ויכול העבד הכנעני לקבל תרומה בחינם משא"כ כאשר ישתחרר יאסר בתרומה ויצטרך לעמול עבור פרנסתו. ואם תרצו לומר, טוען רבי מאיר, שיש בכוחו של האדון הכהן לתת בע"כ של העבד גט שחרור בידו ולפסלו מן התרומה, ולכן אין להתייחס למעשה השחרור כאל חוב כאשר הוא ניתן בידי אחר כחוב, שהרי האדון יכול תמיד לפסול את העבד מתרומה ע"י נתינת גט שחרור לו עצמו, עדיין יש לעבד הכנעני עצה, הוא יכול לברוח מרבו ולמנוע מרבו את האפשרות של נתינת שטר שחרור לידו ממש, ומעתה הוא ימשיך לאכול בתרומה כל עוד רבו לא ישחרר אותו. מכאן ששחרור חוב הוא לעבד.

שואלת הגמ' בדף י"ג. "שפיר קאמר להו" (טענה טובה טוען ר"מ), אמר רבא עדיין אין השחרור נחשב לחוב, משום שע"י השחרור נמנעת מן העבד אפשרות של אכילת תרומה, יש בידו של האדון הכהן לפסול את העבד מאכילת תרומה גם כאשר העבד של הכהן ברח ממנו, יכול האדון למכור את העבד הבורח לבעלים אחרים וברגע שהוא מוכר את העבד הכנעני לישראל או לגוי נפסל העבד מאכילת תרומה בכל מקום שהוא, נמצא שוב שמעשה השחרור לא יכול להחשב למעשה של חובה משום שהוא פוסל את העבד מאכילת תרומה, היות ולאדון יש אפשרות נוספת לפסול את העבד מתרומה גם בלעדי השחרור. ומסקנת הגמ' שבעצם טעמו של ר"מ הוא כפי שנא' לעיל משום שעבדא בהפקירא ניחא ליה, זילא ליה, שכיחא ליה, פריצא ליה.

הגאון הרש"ש מקשה על דברי הגמ' קוש' מענינת מגמ' מפורסמת בכמה מקומות בש"ס. הגמ' במס' ב"מ ו. אומ' א"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. מדובר באדם שגזל מהבעלים כסף והבעלים בפרוש לא התיאשו, אילו היו הבעלים מתיאשים היה הגנב קונה את החפץ בקנין יאוש למאן דאמר שיאוש בכדי קני, וגם למאן דאמר שיאוש בכדי לא קני יוכל הגנב לקנות את החפץ או בשינוי רשות או בשינוי מעשה או בשינוי השם, אבל במקרה שלנו מדובר כשהבעלים במפורש לא התייאשו והם משתדלים להשיב את החפץ לעצמם, מעתה מה יהיה אם הבעלים של החפץ יקדישו את החפץ, או לחלופין אם הגזלן יקדיש את החפץ. אם הגזלן מקדיש את החפץ הרי זה פשוט וברור שהחפץ אינו קדוש, שהרי אין אדם יכול להקדיש חפץ שאינו שלו, מה יקרה אבל, אם הבעלים יקדישו את החפץ בכל מקום שהוא האם תחול הקדושה על החפץ או לא.

עונה רבי יוחנן: שכשם שהגזלן לא יכול להקדיש משום שהחפץ אינו שלו למרות שהוא בידו, כך גם הבעלים למרות שהחפץ הוא שלהם, מבחינה ממונית החפץ קנוי להם, אבל הוא אינו נמצא ברשותם, וכדי להקדיש החפץ צריך להימצא ברשותו, ודבר זה נלמד ממה שנא' ואיש כי יקדיש את ביתו קודש, מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, ולכן גזל ולא נתייאשו הבעלים לא יכולים הבעלים להקדיש משום שהחפץ שלהם אינו ברשותם. הראשונים ובראשם הרמב"ם כותבים שם במס' ב"מ שכשם שהבעלים לא יכולים במצב הזה להקדיש, כך הם לא יכולים במצב הזה למכור, ולכן אם מכרו הבעלים את החפץ הנגזל המכירה לא תקפה. וכך גם נפסק להלכה בשו"ע חו"מ בסי' ר"ח, מעתה שואל הגאון הרש"ש קוש' עצומה, אנו דנים באדון כהן שיש לו עבד כנעני שברח, והאדון הכהן מעונין לפסול את עבדו מאכילת תרומה נא' בגמ' שיש ביד האדון לעשות זאת בצורה פשוטה, הוא יכול למכור את עבדו הכנעני שברח לישראל בקנין כסף, וברגע שהאדון ימכור את העבד בקנין כסף לישראל, יהפך הישראל לבעלים של העבד ושוב לא יוכל העבד לאכול בתרומה, והרי לכאורה טוען הרש"ש יש כאן מציאות של גזל ולא נתייאשו הבעלים. העבד הכנעני לא נמצא כרגע ברשותו של האדון הוא הרי ברח מהאדון, והרי זה ממש כגזל חפץ ולא נתייאשו הבעלים, וא"א למכור חפץ שנגזל אם הבעלים לא נתייאשו. מדוע א"כ נאמר אצלנו בגמ' שהמכירה תקיפה.

הגאון הרש"ש עונה תשובה גאונית: הגמ' במס' ב"מ מבחינה בהבדל בין גזל מטלטלים ולא התיאשו הבעלים לבין גזל קרקע ולא נתיאשו הבעלים, זאת משום שהקרקע לעולם ברשות בעליה עומדת, קרקע א"א להעביר ממקום למקום, וכיון שהבעלים לא התייאשו מהקרקע, והגוזל קרקע ולא התייאשו הבעלים, אין שום סיבה שבעלי הקרקע לא יוכלו להקדיש, שהרי לא השתנה כלום, שכשם שהקרקע היתה ברשות הבעלים קודם הגזלה, כך היא ברשותם אחר הגזלה, ולכן בקרקע אין את הדין של גזל ולא התייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש, משא"כ בחפץ המטלטל, בזה יש הבדל גדול בין המציאות של קודם הגזלה, לבין המציאות של אחר הגזלה, קודם הגזלה היה החפץ ברשותם, ומעתה כאשר החפץ ביד הנגזל שוב אין החפץ ברשות הבעלים למרות שהוא שלהם. ומכאן נובע החילוק בו מבחינה הגמ' במ' ב"מ: הגוזל מטלטלים ולא נתייאשו הבעלים, לא יכול הבעלים להקדיש אליבא דרבי יוחנן, אבל הגוזל קרקע ולא נתייאשו הבעלים יכול הבעלים להקדיש, מעתה טוען הרש"ש מובנת לנו להפליא המח' בין ר"מ לחכמים, אנו יודעים שיש מח' גדולה לגבי עבדים כנעניים, האם יש להם דין של קרקע או דין של מטלטלים. במס' ב"ק צ"ו: מתבאר שהחולקים בדבר הם חכמים ור"מ, ר"מ סבור שעבדא כמטלטלין דמי, ואילו חכמים סבורים עבדא כמקרקעי דמי. א"כ הדברים מתיישבים להפליא, חכמים אצלנו שאומרים שהאדון הכהן יכול לפסול את העבד מאכילת תרומה ע"י מכירה לישראל, למרות שהעבד ברח ונמצא במצב של גזל ולא התייאשו הבעלים, זאת משום שחכמים סבורים שעבד כמקרקעי דמי, והרי בקרקעות הדין שגם בגזל ולא התייאשו הבעלים יכולים הבעלים להקדיש, וה"ה למכור. ר"מ שטען שברגע שהעבד בורח אין אפשרות לאדון לפוסלו מן התרומה זאת משום שר"מ לשיטתו הסבור שעבדא כמטלטלי דמי, וכיון שהוא ברח הרי הוא בגדר של גזל ולא נתיאשו הבעלים, כשם שהבעלים לא יכולים להקדיש כך הם גם לא יכולים למכור, נמצאו הדברים תואמים להפליא.

אבל דברי הרש"ש לכאורה צע"ג, במס' קדושין כ"ב: מתבאר שעבד כנעני נקנה במשיכה, זאת למרות שעבד כנעני לכל דיניו הוא כקרקע, וקרקע אינה נקנית במשיכה. עמד כל כך "הפני יהושע" והסביר את הדברים בטוב טעם ודעת. עבד הוקש בדיניו לקרקע, אבל עבד אינו מציאות של קרקע, לא יעלה על הדעת שמשום ההקש של עבד לקרקע ניתן יהיה לחרוש ולזרוע את העבד. העבד נשאר במציאות שונה מקרקע, יש לו רק את דיני הקרקע, אם אין חיוב כפל על גניבת קרקע אין גם חיוב כפל על גניבת עבד, אבל דינים כאלה שנגזרים משום המציאות של קרקע, אותם לא ניתן להקיש לעבד, שהרי העבד הוא סו"ס לא מציאות של קרקע, זה שקרקע אינה נקנית במשיכה, זה משום שבמציאות לא ניתן למשוך קרקע. מעתה עבד כנעני למרות שדינו כקרקע, כיוון שבמציאות ניתן למשוך אותו אין שום סיבה מדוע שלא יקנה במשיכה.

הרש"ש רוצה לדמות עבד כנעני לקרקע, לפי אותו מ"ד הסבור שעבד כנעני הריהו כקרקע. ומכאן הסיק הרש"ש שהגוזל עבד ולא נתייאשו הבעלים יוכל הבעלים להקדיש, כשם שהגוזל קרקע ולא נתייאשו הבעלים יכול הבעלים להקדיש. אבל הדברים תמוהים, זה שניתן להקדיש קרקע, הרי"ז משום המציאות של קרקע, שהיא תמיד ברשות בעליה. משא"כ בדבר המטלטל, כאן יש חסרון של רשותו, מעתה הגוזל עבד כנעני הניתן לטילטול אין שום סברה בעולם שהבעלים יוכלו להקדיש, הרי העבד אינו ברשותו של האדם, מה בכך שהעבד הוקש לקרקע, הרי כאן צריכים שלעבד תהיה מציאות של קרקע, ומציאות של קרקע לא ניתן לתת לעבד, סו"ס העבד מטלטל, סו"ס העבד אינו ברשותו של האדם, כך שלא מסתבר לומר שלמ"ד עבדא כמקרקעי דמי ניתן יהיה להקדיש או למכור את העבד אם מישהו אחר יגזול אותו. ואם כנים אנו בזה תחזור שוב קוש' הרש"ש למקומה, כיצד יכול האדון הכהן למכור את עבדו שברח לישראל הרי זה גדר של גזל ולא נתייאשו הבעלים.
ניתן אולי ליישב את קושייתו באופן פשוט. כאשר העבד ברח מרבו, אין בזה מעשה שיגדיר את מצבו כגזל ולא נתייאשו הבעלים, עצם הליכתו למקום מרוחק אין בה בכדי להגדיר את המעשה כמעשה גזל. בכל מקום בו הוא נמצא הוא ברשות הבעלים ולכן במקרה שלנו לא צודק הרש"ש בקושייתו כלל, אין כאן גזל ולא נתייאשו הבעלים, חסר לנו המעשה גזלה, לכן שפיר יכול האדון למכור את העבד לישראל ולפוסלו מן התרומה.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)