הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"ופליגא ד..."; כללי פסיקה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
סוטה מא ע"ב
דרש ר' יהודה בר מערבא, ואיתימא ר' שמעון בן פזי: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה,
שנאמר: +ישעיהו לב+ לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע, מכלל דבעולם הזה שרי.
ר' שמעון בן לקיש אמר, מהכא: +בראשית לג+ כראות פני אלהים ותרצני.
ופליגא דרבי לוי, דאמר רבי לוי: משל של יעקב ועשו, למה הדבר דומה? לאדם שזימן את חבירו והכיר בו שמבקש להורגו, אמר לו: טעם תבשיל זה שאני טועם כתבשיל שטעמתי בבית המלך,
אמר: ידע ליה מלכא, מיסתפי ולא קטיל ליה.
אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה - מביא אף לעולם, שנא': +איוב לו+ וחנפי לב ישימו אף;
ולא עוד, אלא שאין תפלתו נשמעת, שנאמר: +איוב לו+ לא ישועו כי אסרם.
(סימן: א"ף עוב"ר גיהנ"ם ביד"ו ניד"ה גול"ה)
ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה - אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, שנא': +משלי כד+ אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים,
ואין קוב אלא קללה, שנא': +במדבר כג+ לא קבה אל,
ואין לאום אלא עוברין, שנא': +בראשית כה+ ולאום מלאום יאמץ.
ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה - נופל בגיהנם,
שנא': +ישעיהו ה+ הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע וגו',
מה כתיב אחריו? לכן כאכל קש לשון אש וחשש להבה ירפה וגו'.
ואמר רבי אלעזר: כל המחניף לחבירו - סוף נופל בידו,
מבנה הסוגיה:
1.
דרש ר' יהודה בר מערבא, ואיתימא ר' שמעון בן פזי: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה,
שנאמר: +ישעיהו לב+ לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע, מכלל דבעולם הזה שרי.
דינו של רבי יהודה בר מערבא או של רבי שמעון בן פזי, "מותר להחניף לרשעים בעולם הזה".
ראה:
תנאים ואמוראים - ביוגרפיות: תולדותיו של רבי שמעון בן פזי
אמורא ארץ ישראלי בדור השני. תלמידו המובהק של רבי יהושע בן לוי (ברכות דף י' ע"א) מסר גם בשם בר קפרא (זבחים דף ס"א ע"ב) רבין מסר משמו: "כי אתא רבין אמר ר"ש בן פזי וכו'". הניח אחריו בן חכם ושמו רב יהודה (ברכות דף ט' ע"ב).
ויש להניח שגם רבי יהודה בר מערבא היה אמורא בדור השני.
2.
ר' שמעון בן לקיש אמר, מהכא: +בראשית לג+ כראות פני אלהים ותרצני.
ריש לקיש מביא מקור אחר/נוסף לדין שבסעיף 1.
3.
ופליגא דרבי לוי, דאמר רבי לוי: משל של יעקב ועשו, למה הדבר דומה? לאדם שזימן את חבירו והכיר בו שמבקש להורגו, אמר לו: טעם תבשיל זה שאני טועם כתבשיל שטעמתי בבית המלך,
אמר: ידע ליה מלכא, מיסתפי ולא קטיל ליה.
גם האמורא "לוי" חי בדור השלישי. והוא סובר שחל איסור להחניף לרשעים [גם בשעת סכנה!] ולא סותר לפסוק שציטט ריש לקיש לעיל בסעיף 2.
4.
גם רבי אלעזר - כרבי לוי - דורש כמה דרשות לאיסור גורף על חנופה:
אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה - מביא אף לעולם, שנא': +איוב לו+ וחנפי לב ישימו אף;
ולא עוד, אלא שאין תפלתו נשמעת, שנאמר: +איוב לו+ לא ישועו כי אסרם.
(סימן: א"ף עוב"ר גיהנ"ם ביד"ו ניד"ה גול"ה)
ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה - אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, שנא': +משלי כד+ אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים,
ואין קוב אלא קללה, שנא': +במדבר כג+ לא קבה אל,
ואין לאום אלא עוברין, שנא': +בראשית כה+ ולאום מלאום יאמץ.
ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה - נופל בגיהנם,
שנא': +ישעיהו ה+ הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע וגו',
מה כתיב אחריו? לכן כאכל קש לשון אש וחשש להבה ירפה וגו'.
ואמר רבי אלעזר: כל המחניף לחבירו - סוף נופל בידו,
5.
יוצא, ששני האמוראים - בסעיף 1 ובסעיף 2 - חולקים על שני האמוראים בסעיף 3 ובסעיף 4.
5.1
מכיוון שבסעיף 3 נאמר "ופליגא דרבי לוי, דאמר רבי לוי..." אומר הרב קאפח, "כתבים" ב, עמוד 575, שהלכה כרבי לוי. והוא מנמק זאת בכך שבסוגייתנו לעיל בסעיפים 1-2 ובסעיף 4 - יש כמה אמוראים שסוברים כרבי לוי.
כוונתו לכך, שבסעיף 4 לעיל יש כמה דרשות של רבי אלעזר וכן דעת רבי ירמיה בדף הבא - סוטה דף מב. וממילא הלכה כרבים.
6.
קשה לי על דבריו של הרב קאפח לעיל. מפני שהוא מסביר לכל אורך המאמר שלו ["כתבים", ב] שהרמב"ם תמיד מכריע בכל הש"ס כאותו חכם שמובא אחרי הביטוי "ופליגא ד..." - ובסוגייתנו "רבי לוי".
וכלל זה של הרמב"ם - לפי הרב קאפח - נובע כנראה מכך, ש"עורך הגמרא" שיבץ את הביטוי "ופליגא ד..." בכוונה כדי להודיענו כמי הוא פוסק, ואין צורך לנימוק של הלכה כרבים.
6.1
אולם מצד שני, בסוגייתנו הוא מוכיח שהלכה כרבי לוי מפני שמשמע כך מהרבה אמוראים - לעיל בסעיף 5.
7.
להלן מובאים בהרחבה כמה כללי פסיקה כדי להוכיח שבסוגייתנו הלכה כלוי בלי קשר להוכחות לעיל:
שו"ת דברי יציב ליקוטים והשמטות סימן קיב:
ובסוף סוטה דגזרו על עטרות חתנים, לרב של הדס ושל וורד מותר ולשמואל רק של קנים וחילת מותר ולוי אוסר אף בקנים וחילת,
והרמב"ם בפ"ה מהל' תענית הט"ו פסק שלא להניחם כלל,
ובכס"מ הביא הטור שתמה דהלכה כרב באיסורי,
כלל 1:
הלכה כרב - נגד שמואל - באיסורים .
וכתב הכס"מ דלא דק דהרמב"ם פסק אף שלא כשמואל,
והטעם דלוי גדול מרב ושמואל עיין שם,
כלל 2:
הלכה כלוי נגד רב ושמואל!
ועיין בש"ע או"ח סי' תק"ס ס"ד שהגר"א כתב משום שסדר הש"ס לוי באחרונה עיין שם,
כלל 3 [סותר לכלל 2?]
הלכה כאמורא ש"עורך הגמרא" - מסדר הש"ס - קבע בסוף הסוגיה.
אך להכס"מ לוי גדול מרב ושמואל לפסוק כמותו נגדם.
וידוע המחלוקת לגבי ר' יוחנן נגד רב ושמואל,
דברא"ש בפכ"ב דשבת ס"ד גבי כבשים שסחטן דאין הלכה כר' יוחנן נגד רב ושמואל דהמה רבים עיין שם,
כלל 4:
אין הלכה כרבי יוחנן נגד רב ושמואל [יחד].
אבל בתוס' חולין דף צ"ז ע"א ד"ה אמר משמיה דר"ת דהלכה כר"י נגד רב ושמואל,
והובאו דבריהם בקרבן נתנאל [שבת שם אות ב'],
ושכן שיטת הרי"ף [כדעת הרא"ש] עיין שם.
כלל 5 [חולק על כלל 4]:
הלכה כרבי יוחנן נגד רב ושמואל [יחיד נגד רבים]
וחידוש שהרא"ש גופא בפרק כירה סי' א' לענין כירה שהסיקוה בגפת ובעצים דלר"י משהין חמין וכו' כתב אף על גב דרב ושמואל פליגי עליה הא קיי"ל כר"י נגד רב ושמואל עיין שם.
וא"כ להרא"ש בחבית שפסקינן כרב ושמואל נגד ר"י,
וכיון שפסקינן הלכה כלוי כנגד רב ושמואל מכלל שהלכה כלוי נגד ר"י,
וכיון שהלכה כר"י נגד רשב"ל לבר מתלת [עיין יבמות ל"ו ועוד]
כלל 6:
הלכה כלוי נגד רבי שמעון בן לקיש =ריש לקיש.
א"כ הלכה כלוי נגד רשב"ל,
ובתוס' חולין שמה האריכו אי הלכה כר' יוחנן נגד ריב"ל עיין שם, ורשב"פ [רבי שמעון בן פזי] תלמיד ריב"ל והלכה כלוי נגד רשב"פ,
ויהיה מקום לפסוק כלוי דפליג על הך דינא דמותר להחניף לרשעים דאין ראיה מיעקב לעשיו ודו"ק.
ואולי לכך השמיטו הרמב"ם, עיין במג"א סוף סי' קנ"ו ודו"ק.
כלל 7:
עד כאן הוא מוכיח בהרחבה שכעיקרון הלכה כלוי נגד רבי שמעון בן פזי.
הגם שהיה מקום לומר דהך ופליגא דר"ל רק על רשב"ל קאי, וכמו שביאר ברש"י בהדיא, אבל לעיקר הדין דרשב"פ מלא יקרא עוד לנבל וכו' מכלל בעוה"ז שרי מודה לוי, מ"מ כיון דרשב"ל אמר מהכא כראות פני אלקים ולא ס"ל כהך דרשב"פ א"כ י"ל דלוי לגמרי פליג, דאם שרי למה ללוי לומר דמשום למסתפי קאמר ודו"ק.
