גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקצ"א, מדור "עלי הדף"
מסכת סוטה
דף מח ע"ב
למה לא חידשו משה רבינו ושלמה המלך את חכמת מלאכת הדפוס?
ישנה מחלוקת ידועה באחרונים לגבי ספרי קודש שנדפסו בדפוס הקדום, לאחר המצאת הדפוס, אם קדושתם שוה לקדושת ספרים הנכתבים. צורת ההדפסה במכונת הדפוס של פעם היתה, שהעמידו אותיות של עופרת על גבי תבנית, מושחים אותן בדיו, ואחר כך שמים נייר על התבנית, והדיו של האותיות היה נדבק בנייר, וכך היו נראות בו האותיות כצורתן. כמובן שהיו מסדרים את אותיות העופרת כפי צורך ההדפסה שרצו להדפיס. ודנו הפוסקים האם נחשב הדבר ככתיבה מעליא, ונביא את השיטות בס"ד בקצרה.
הרבה אחרונים (עי' שו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' קפד; ב"ח או"ח סי' תרצא ופר"ח שם סק"ב; שו"ת חות יאיר סי' קפד) סברו שצורת הדפסה זו לא חשיבא כתיבה, בין כשׁשׂמים את הנייר על התבנית, ובין כאשר כובשים את הדפוס על גבי הדף. לדעה זו, ספר תורה, תפלין ומזוזה שנדפסו, פסולים, וכן מגילה שנדפסה, אין יוצאים בה ידי חובת מקרא מגילה בפורים, וכן כתבו אחרונים שכתבי הקודש הנדפסים קדושתם קלה מכתבי הקודש הנכתבים. הסברא בזה, יש שכתבו (ראה 'בני יונה' סו"ס רעא), משום ש'כתיבה' היינו ציור האותיות בכוונה מכוונת, והדפוס אין בו כוונה, ואינו אלא כמעשה קוף שנעשה בלא כוונה. ויש שכתבו (ראה 'גידולי הקדש' סי' רעא סקי"ח) שיש בזה חסרון בעיקר מעשה הכתיבה, כי כתיבה האמורה בתורה היא דרך משיכת הדיו והולכתו, ולא בדרך של הדבקת אות על נייר.
לעומתם, אחרונים רבים (עי' שו"ת רמ"ע מפאנו סי' צג; משאת בנימין סי' צט; ט"ז או"ח סי' רפד סק"ב ויו"ד סי' רעא סק"ח; מג"א או"ח שם בהקדמה וסי' לב ס"ק נז; בית שמואל אהע"ז סי' קכה סק"ג; גט פשוט שם סקט"ו, ועוד) חולקים וסוברים שהדפסה נחשבת כתיבה, ואינה גרועה מחקיקה ורשימה דחשיבא כתיבה, ומה לי מדבק דיו בנייר על ידי הקולמוס או מדבקו על ידי דפוס. לדעה זו כתבי הקדש הנדפסים, קדושתם שוה לקדושת ספרים הנכתבים, וכן גט שנדפס כשר הוא, וכמו כן סת"ם שנדפסו, יתכן שכשרים הם. [כלפי כתיבת סת"ם ישנם צדדים נוספים בפוסקים, אכן, אלו אינם בגדרי כתיבה, כי אם לגבי דינים שונים שנאמרו בכתיבת סת"ם, ולא על כך מוסבים דברינו].
ויצויין שמחלוקת זו אינה כי אם באופן ההדפסה של פעם, אכן, כהיום נשתנו פני הדברים, הן מפאת עצם אופן ההדפסה, והן מצד שמכונות הדפוס שהיו בשעתם היו מופעלות בידי אדם, ולא כמו של היום המופעלות בלא כח אדם, על ידי חשמל וכדומה, ויתכן, שכהיום לכו"ע אין הדפסה נחשבת ככתיבה (ראה בספר 'החשמל לאור ההלכה' סי' ג פ"ט).
אחת ההוכחות שהביא ה'טורי זהב' (יו"ד סי' רעא סק"ח) לנידון זה היא מן הברייתא המובאת במכילתין (מח ע"ב) לגבי אבני האפוד והחושן, שהיו חקוקים בהם שמות שבטי בני ישראל, והרי דברי הט"ז במילואם: "וחקיקה הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא, לפי ששמעתי אומרים שאין בספרים הנדפסים קדושה כמו הנכתבים בכתב, ולי נראה שאין חילוק בזה, דאפילו אם נאמר דהוה חקיקה, מ"מ הוה כמו כתב... ועוד נראה לי ראיה ברורה מפרק עגלה ערופה דף מ"ח 'אבנים הללו של אפוד וחושן אין כותבין אותם בדיו, שנאמר (שמות כח, יא) 'פתוחי חותם', משמע חקיקה, ואין מסרטין עליהן באיזמל, שנאמר (שם, כ) 'במלואתם', שיהיו שלמות שלא יחסרו מהם כלום (רש"י), אלא כותב עליהם בדיו ומראה להם שמיר מבחוץ על פני הדיו בחריץ האות והן נבקעות מאליהם'. ואם איתא דמעשה הדפוס הוה חקיקה, קשה מנא לן דהיה על ידי שמיר, שהוא דבר שאינו מצוי, דילמא היה על ידי הדפוס ובדיו, כדפוס שלנו, ונמצא שפיר מתקיים 'פתוחי חותם'. אלא ברור הוא דמעשה הדפוס מקרי כתיבה ממש, ולא חקיקה כלל".
את ראייתו של הט"ז שלל ה'חות יאיר' (בתשו' סי' קפד) בזה"ל: "לע"ד אין הוכחתו כלום, מפני שלא ידעו לפני שי"ן שנה מענין הדפוס", ומה שייך לומר דילמא עשאם החכמי לב במעשה הדפוס שעוד לא היה אז. (ראה שם בדבריו השתלשלות חכמת הדפוס המודרני, אותה המציא יוהאן גוטנבערג שגר בגרמניא. הרעיון שלו היה להפריד כל אות לגוף בודד, ולצרפן יחדיו לבניית שורות של 'טקסט', וכך לעמד את העמוד השלם, עד להמצאה זו הכינו את לוחות ההדפסה של העמוד השלם, מיחידה אחת, מעץ או מאבן, ולוחות ההדפסה היו חד פעמיים שנחצבו לאותו ספר שהביאו לדפוס. עי"ש).
אולם לעומתו השיב הג"ר יחזקאל קאצנלנבויגן זצ"ל, ותשובתו נדפסה בשו"ת 'שבות יעקב' (ח"ג סי' יא), וז"ל: "וראיתי בתשובת חות יאיר שדי נרגא, כי מלאכת הדפוס חדשים מקרוב באו, וכן האמת, כי נתחדשו בשנת קפ"ח לאלף הששי, אלף וד' מאות וכ"ה למספרם בעיר מענץ על ידי חכם מאומות - 'גוטן בערג', אמנם כבוד ה'חות יאיר' במקומו מונח, כי לא הועיל כלום, דהרי משה רבינו ע"ה שדבר פנים אל פנים, ושלמה המלך ע"ה שנאמר בו (מ"א ה, יא) 'ויחכם מכל האדם', [וכי] לא היו יודעים לחדש הדפוס עד שקם חכם אומות העולם. אלא ודאי לא צריכי להא, כי דברים שבעל פה היו אסורים בכתב כי האי גוונא, דברים שבכתב היו כותבין על הקלף לקיים מצוה זו לכתוב ספר תורה לעצמו, ורבינו הקדוש שהתיר לכתוב בעל פה בכתב משום שבימיו תקפו עליהם צרות גלות המר, אמנם אם היה מותר באבני אפוד דפוס, למה רץ שלמה המע"ה להביא את אשמדאי ותרנגול ברא, היה לו לתקון הדפוס", והיינו, כי בוודאי משה רבינו וגם שלמה המלך היו יכולים לחדש בחכמתם מלאכת הדפוס, אלא שלא היה להם צורך בכתב, כי לא היה להם מה להדפיס, שהרי "דברים שבע"פ אסורים לכתבם" עד תקופת רבינו הקדוש, ואם לא היה נחשב ככתב היה להם לחדש הדפוס בשעת עשיית האפוד, וא"כ צודק הט"ז בהוכחתו, שדפוס נחשב ככתב, ולא היה מועיל לאבני האפוד והחושן (ע"ע שו"ת 'הר צבי' ח"א סי' קמג).
