סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי

סוטה לה ע"א

 

מובא בבבלי (סוטה לה, א) ביחס למרגלים ששלח משה:

"אמר רב משרשיא: מרגלים שקרי הוו (-שקרנים היו), בשלמא 'ונהי בעינינו כחגבים' (במדבר יג, לג) לחיי, אלא 'וכן היינו בעיניהם' מנא הוה ידעי?! (-ראשית הפסוק 'ונהי בעינינו כחגבים' מובנת, אולם המשך הפסוק 'וכן היינו בעיניהם' לא ברורה – מהיכן ידעו המרגלים מה תושבי המקום חושבים עליהם. ולא היא, כי הוו מברי אבילי תותי ארזי הוו מברי, וכי חזינהו סלקו יתבי באילני שמעי דקאמרי: קחזינן אינשי דדמו לקמצי באילני" (-זה לא נכון שהם שקרנים, שכן בשעה שהכנענים היו מברים את מתיהם, היו מברים אותם מתחת לעצי ארז. כשראו אותם המרגלים עלו והתחבאו בתוך האילן ושמעו אותם אומרים שהם רואים באילן אנשים הדומים לחגבים).

שואל בעל 'תורה תמימה' (במדבר יג, לג) מדוע הגמרא דחקה להעמיד שהמרגלים לא שיקרו, והלא אדרבא ראוי לתלות את הקלקלה בהם אחרי שבכלל העניין דיברו שקר ותרמית?

עונה בעל 'תורה תמימה' שהסיבה שאילצה את הגמרא לומר שאין כאן שקר היא הסברא הפשוטה שהמרגלים, כדי להשפיע על הציבור בדבריהם, אסור היה להם להיתפס בשקר. אם המרגלים היו אומרים ללא ביסוס שהם היו כחגבים בעיני הכנענים, הרי השומעים יכולים היו לשאול אותם מהיכן הם יודעים זאת, ואז היתה מזימתם נוחלת כשלון חרוץ. המרגלים העזו לומר שהם נחשבים כחגבים בעיני הכנענים רק משום שהם שמעו את הדבר באזניהם.

בתחילת הדף (לה, א) ישנה סוגיה מעניינת נוספת. הגמרא מתייחסת לשאלה מי היו אלו שאמרו: "וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. אפס כי עז העם..." (במדבר יג, כז). "א"ר יוחנן משום ר' מאיר: כל לשון הרע שאין בו דבר אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו", או בלשונו של רש"י שם: "כל דבר שקר, שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו".

לדעת הבבלי, כל המרגלים דברו בשבח פירות הארץ. המהלך של הבבלי הוא המהלך אותו מצייר בעל 'תורה תמימה'. כל אדם שבא במטרה לשכנע את הזולת דואג לומר בדבריו גם אמת כדי שיחשב לאדם נאמן. המרגלים עושים את כל המאמצים לשכנע את הציבור בצדקת טענתם. קודם כל הם אומרים שהארץ טובה ואז כאשר הן נתפשים כאובייקטיבים הם יכולים לדבר בגנות הארץ – אפס כי עז העם וכו'.

וראה זה פלא, למרות ההיגיון הרב של התלמוד הבבלי בהצגת דמותם של המרגלים התלמוד הירושלמי לא מקבל את הדברים. וכך אומר הירושלמי (סוטה ט, ו):

"כיוצא בדבר אתה אומר: 'ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה' – עד כאן אמר יהושע. 'אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאוד וגם ילידי הענק ראינו שם' (במדבר יג, כח) – עד כאן אמרו המרגלים".

מדוע מתעקש הירושלמי על כך שלא כל המרגלים דיברו בשבח הארץ?

גם בסוגיה של ו'נהי בעינינו כחגבים' התלמוד הירושלמי (תענית ד, ה) לא דוחים את הבנתו של רב משרשיא כמו שעושה התלמוד הבבלי, לכאורה בצדק רב, אלא תוקפים את המרגלים כשקרנים (משאירים את דברי רב משרשיא. יש לשים לב שבתלמוד הירושלמי אין מדובר במאמר של רב משרשיא, אלא בסתמא דגמרא).

"אמרין ליה [שם יג לב] ארץ אכלת ישביה הוא כל קירייא דהוינן עלין תמן הוינן משכחין מתין. אמר להן הקדוש ברוך הוא בטובה שעשיתי לכם אמרתם ארץ אוכלת יושביה היא. כל קירייא דהוון עלן בה הוה טב קרתא מיית עד דהוון מיטפלין ביה הוון מיללין קרתא ונפקין לון ובר נש לא ידע בהון. ולא עוד אלא דאמרתון [שם לג] ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם ידעין הויתון מה דהוינא עבד לכון באפיהון?!". ומניין ידעתם איך הייתם בעיניהם (קרבן העדה שם).

הסבר הדברים:
הירושלמי מציג שיטה אחידה גם במסכת תעניות וגם במסכת סוטה. החידוש בגישת הירושלמי בנוי על ההנחה שעם ישראל הוא עם בעל סגולה מיוחדת. ערכיו, הכוללים את הקשר המיוחד אל בוראו, אל תורתו, אל עמו ואל ארצו, הם חזקים כל כך, עד כדי כך שאדם המתנתק תודעתית מערכים אלו מאבד את האיזון הבסיסי המוסרי של אישיותו. אדם המתנכר לאישיותו נעשה קהה חושים, וממילא אינו חושב בהיגיון. הקשר לארץ ישראל הוא קשר נשמתי, והתנכרות לקשר זה מביאה לטמטום חושים. מעתה ברורה דעתו של הירושלמי במסכת תענית לפיה המרגלים כלל וכלל לא חיפשו אמתלא לדבריהם, הם באמת פעלו בצורה לא הגיונית. יסוד דומה מופיע גם בירושלמי בסוטה – מי שמתנכר לארץ ישראל לא יתכן שידבר עליה טובות, אפילו שדבר זה עשוי לשרת את דעתו, וזאת מפני שהוא נמצא במצב מתמיד של סמיות עיניים.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר