הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
על כשפים ומכשפים
סוטה כב ע"א
במסגרת המשנה, שאותה למדנו בשבוע שעבר, שעוסקת במלמד את בתו תורה, אומר ר' יהושע שנשים אוהבות תפלות, ובהקשר לכך מביאה הגמרא את הברייתא הבאה:
1. תלמוד בבלי מסכת סוטה דף כב עמוד א
ת"ר: בתולה צליינית, ואלמנה שובבית, וקטן שלא כלו לו חדשיו - הרי אלו מבלי עולם. איני? והאמר רבי יוחנן: למדנו יראת חטא מבתולה, וקיבול שכר מאלמנה; יראת חטא מבתולה, דר' יוחנן שמעה לההיא בתולה דנפלה אאפה, וקאמרה: רבש"ע, בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים, יהי רצון מלפניך שלא יכשלו בי בני אדם; קיבול שכר מאלמנה, דההיא אלמנה דהואי בי כנישתא בשיבבותה, כל יומא הות אתיא ומצלה בי מדרשיה דר' יוחנן, אמר לה: בתי, לא בית הכנסת בשיבבותך? אמרה ליה: רבי, ולא שכר פסיעות יש לי? כי קאמר - כגון יוחני בת רטיבי.
באופן רגיל בתולה שמתפללת אינה דבר רע, ולהיפך: ממנה אפשר ללמוד תפילה מה היא, אבל הדוגמא של יוחני בת רטיבי היא הדוגמא לבתולה שמתפללת ומכלה את העולם. ומה היא אותה דוגמא? מסביר רש"י:
2. רש"י מסכת סוטה דף כב עמוד א
כגון יוחני בת רטיבי - אלמנה מכשפה היתה וכשמגיע עת לידת אשה היתה עוצרת רחמה במכשפות ולאחר שמצטערת הרבה היתה אומרת אלך ואבקש רחמים אולי תשמע תפלתי והולכת וסותרת כשפיה והולד יוצא פעם אחת היה לה שכיר יום בביתה והיא הלכה לבית האשה היולדת ושמע השכיר קול הכשפים מתקשקשין בכלי כמו שהולד מקשקש במעי האם ובא ופתח את מגופת הכלי והכשפים יצאו והוולד נולד וידעו כי בעלת כשפים היא.
אותה אשה היתה מכשפה, אשר היתה ידועה, מן הסתם, כצדיקה. גם בימינו, כידוע, לא חסרים שרלטנים שמתפרסמים בזכות יכולתם לעשות ישועות. אלא שאותה אשה דאגה לפרסם את עצמה לא כמכשפה - שאת זה יכלה לעשות בלי בעיה, שכן היו לה הכוחות האלה - אלא דוקא כצדיקה שיש כוחות בתפילתה לקב"ה. אינני יודע מה גרם לה להעלים את הכוחות הטבעיים שלה ולייחס אותם לקב"ה, אבל סביר להניח שהחברה לא היתה נותנת לה לחיות אם היו יודעים שהיא מכשפה משום האיסור 'מכשפה לא תחיה', ולכן היא בחרה להצטייר כצדיקה בעלת תפילות מאשר כמכשפה. בכל אופן, כאשר היא היתה מגיעה לבית היולדת ו'מתפללת עליה', היא בעצם היתה מסירה את הכשפים שהיא עצמה הטילה עליה.
כשפים על יולדת היו, כנראה, דבר מוכר, אם עצם העובדה שהוא פתח את הכלי ויצאו הכשפים גרמו לו להבין שאלו כשפים. בדומה לכשפים על יולדת, היה כישוף אחר, מוכר לא פחות, והוא כישוף על זוגות נשואים. עולה שעלה מבוכרה וערכתי לו חופה וקידושין סיפר לי שבבוכרה ישנו מנהג שלפני החופה כל הציבור מרימים את ידיהם להראות שהידיים שלהם ריקות! ישנו גם מנהג (מובא בספר 'יהדות בוכרה - גדוליה ומנהגיה' של גיורא פוזיילוב, בעמ' 227) בוכרי עתיק להעביר חוט ומחט בשמלת הכלה ובבגדי החתן, כדי למנוע את 'קשירתם'. לחשש הזה, של קשירת חתן וכלה בעת החתונה, יש מקורות עתיקים מאוד, ואחד ממקורותיו נמצא בפירוש של פסוק מעניין בתורה:
בפרשת כי תצא ישנן, כידוע, הרבה מצוות שלא קשורות באופן ברור אחת לשניה. אבל ישנן גם מצוות שיש קשר ביניהן, והם - ע"פ רוב - יהיו בפרשיות נפרדות. שני פסוקים, שמהווים פרשיה בפני עצמם, אבל לכאורה אינם קשורים כלל, מצויים בפרשת כי תצא:
3. דברים פרק כד פסוקים ה - ו
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח: לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל:
הפסוק הראשון עוסק בפטור שיש לחתן מיציאה למלחמה, והפסוק השני עוסק באדם שהלווה כסף לחבירו ועליו לקחת משכון. התורה אומרת שאסור לקחת כמשכון חפץ שמשמש לצורך הכנת אוכל נפש. כך גם נפסק להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן צז סעיף ח). המלים 'לא יחבול', לפי זה, דומים למלים 'אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי' (דברים כב, כה-כו), וכן: 'וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה' (דברים כד, יז), שמשמעם משכון.
אבל מהו הקשר בין זה לבין הפסוק שלפני כן? יתרה מזו: המלים 'לא יחבול' חסרים את הנושא, ומשמע שהנושא הוא האיש שעליו דובר בפסוק הקודם!
החזקוני מסביר שאדם שאינו יוצא לצבא מן הסתם יתן הלוואות לנשים שבעליהן יצאו לצבא, ולכן כאשר הוא לוקח משכון על אותן הלוואות, אסור לו לקחת ריחיים ורכב. אבל הפירוש הזה קצת קשה, כי עצם ההלוואה לא כתובה.
האברבנאל טוען ש'לא תחבול' זה מלשון חבלה, והכוונה שהחיילים במלחמה לא יהרסו ריחיים ורכב של האויב (דומה למצוות 'בל תשחית'). אבל גם הפירוש הזה אינו פשוט, שהרי הפסוק הקודם אמר שהוא לא יצא למלחמה, וכיצד הוא יחבול ריחיים ורכב?
פירוש קדום ומקורי (שע"פ הקראים הוא הפירוש היחיד לפסוק זה) מתייחס לריחיים ולרכב כמטאפורה לחתן ולכלה. לחבול ריחיים ורכב אינו מתפרש מלשון חבלה, וגם לא מלשון משכון, אלא מלשון חֶבֶל. פירוש זה מופיע כאחד האפשרויות בתרגום המתקרא 'יונתן בן עוזיאל', (שלא נכתב ע"י יונתן בן עוזיאל, כידוע) המודפס בחלק ממהדורות המקראות גדולות:
4. תרגום יונתן דברים פרק כד פסוקים ה - ו
אֲרוּם יִסַּב גְּבַר אִיתָא חַדְתָּא בְּתוּלְתָּא לָא יִפּוֹק בְּחֵילָא דְּלָא יֶאֱרַע עֲלוֹי כָּל מִדַּעַם בִּישׁ פָּנֵי יְהֵי בְּבֵיתֵיהּ שַׁתָּא חֲדָא וְיִחְדֵי עִם אִנְתְּתֵיהּ דְּנָסִיב:
לָא יְמַשְׁכַּן גְּבַר רֵיחַיָא וְרִיכְבָא אֲרוּם צוֹרְכֵי דִבְהוֹן מִתְעֲבֵיד מָזוֹן לְכָל נַפְשָׁא הוּא מְמַשְׁכַּן וְלָא יֶהֱוֵי גְבַר אֲסַר חַתְנִין וְכַלִּין בְּחַרְשִׁין אֲרוּם נַפְשָׁא דְעָתִיד לְמֵיפַק מִנְהוֹן הוּא מְחַבֵּל:
לפי הפירוש השני, ישנו איסור לקשור חתנים וכלות בכישוף, כי זה גורם לחבלה בכל הנפשות העתידות לצאת מהם. מה הכוונה? לצורך העניין הזה מעניין לקרוא את דברי פירוש יונתן (ר' חיים פייבל ב"ר דוד זכריה, חתנו של השל"ה, חי במאה ה-17 בפולין), המודפס מתחת לתרגום יונתן:
5. פירוש יונתן (ר' חיים פייבל ב"ר דוד זכריה, המאה ה-17, פולין) דברים כד, ו
ולא יהוי גבר אסר חתנין וכלין בחרשין - פירוש שלא יהא קושר חתנים וכלות בכישוף שימנעהו מבוא עליה, ודרש סמיכות הפסוק לדלעיל מיניה 'כי יקח איש אשה חדשה ושמח את אשתו אשר לקח' דהיינו מצוות עונה, וסמיך ליה 'לא יחבול ריחיים ורכב' ללמד אזהרה שלא ימנע את עונתו במעשה כשפים שלא יוכל לבוא עליה כדרך אנשים, ודברה תורה בלשון נקיה שלא יקשור הריחיים - רמז לאשה, ורכב - רמז לאיש, וגם מצינו לשון טחינה באשה כמו שאמר 'תטחן לאחר אשתי' ו'יחבול' לפי זה לשון חבלה שמחבל הנפש העתיד לצאת מחלציה אילו לא קשרם.
ויען כי העוון פלילי הוא רגיל בדורות הללו, אעורר להעתיק הירושלמי בזה: 'כל דעבד אילין ככפר בחיי עלמא', פירוש רשע העושה אלה אין לו כפרה עולמית ואין לו חלק לעולם הבא, לפי שכפר בו בזה, והטעם הוא כיון דאסר החתנים כפר בביאת המשיח שנקרא גם כן חי עלמא וביאת המשיח תלוי בכילוי הנשמות שבגוף כדאמרז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבחדר הנקרא גוף, וזה מעכב הגאולה במעשה זה שלא נלקח נשמה מהחדר הזה, וק"ל.
ומצאתי בספר חרדים והוא חיבור קודש מארץ ישראל מפליג בעוון זה מאוד בפרק ה במצוה מב וסיום דבריו וז"ל "ושמעתי מפי חכם אחד ר' עובדיה בן ר' זכריה שמעשה באדם אחד שקשר יהודי אחר ונכרת בתוך שנתו ולא היה אדם יודע בו שהוא חטא בזה רק הרשע הזה הגיד בשעת מיתתו אני קשרתי את פלוני החתן והנה לפניי מלאך המוות וחרבו שלופה בידו ואמר לי שהעוון הזה גרם מיתתי, וגם אין לי חלק לעולם הבא ומיד פרחה נשמתו עכ"ל, והשומע יברך.
למנהג הזה, של כשפים בעת החתונה, יש גם מקורות במנהגים שונים שמופיעים ב'ספר חסידים' לר' יהודה החסיד שנכתב בראשית המאה ה-13:
6. ספר חסידים (ר' יהודה החסיד, המאה ה-12, גרמניה) סימן שצא
איש שלקח אשה וכישפו אותם שאין יכולים ליזקק יחדיו, ועסקו בשביל רפואה שנה או שנתיים או שלוש ולא הועיל להם, עוון להם שיחיו יחדיו.
7. ספר חסידים (ר' יהודה החסיד, המאה ה-12, גרמניה) סימן תמז
אם בחלום אמרו בשורה טובה לאדם או אמר אליהו או מלאך, לא יגלה לאשתו שמא תגיד לאחרים, ואין רגילים לעשות נסים בגלוי, ולכך הוצרך פעם שנית לומר 'ולשרה בן'. אל יגיד אדם חלומו לשאינו אוהבו אלא לירא חטא וחכם, וכן אל ישאל עצה משונאו ואל יאמר חלום ראובן לשמעון כשאינו אוהבו, משום 'ואהבת לרעך כמוך'. צדיק אחד היה נוטה למות, ובא אחד שנעשה לו כשפים לו ולאשתו שלא תהיה הרה, וביקש כשילך לפני הקב"ה תחילה שיבקש לו שתהר ונדר לו ומת, ובאותה שנה התירה הכשפים לו והרתה.
גם בתלמוד הירושלמי מוצאים אנו כישוף שמנע מאשה ללדת ילדים:
8. תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק ז הלכה יג
רבי ליעזר ור' יהושע ורבן גמליאל סלקון לרומי עלון לחד אתר ואשכחון מיינוקיא עבדין גבשושין ואמרין הכין בני ארעא דישראל עבדין ואמרין ההן תרומה וההן מעשר. אמרין מסתברא דאית הכא יהודאין. עלון לחד אתר ואקבלון בחד כיי יתבון למיכל והוה כל תבשיל דהוה עליל קומיהון אי לא הוון מעלין ליה בחד קיטון לא הוה מייתי ליה קומיהון וחשון דילמא דאינון אכלין זבחי מתים. אמרין ליה: מה עיסקך דכל תבשיל דאת מייתי קומינן אין לית את מעיל להן קיטונ' לית את מייתי לון קומינן? אמר לון חד אבא גבר סב אית לי וגזר על נפשיה דלא נפק מן הדא קיטונא כלום עד דייחמי לחכמי ישר' אמרין ליה: עול ואמור ליה פוק הכא לגביהון, דאינון הכא. נפק לגבון אמרין ליה מה עיסקך? אמר לון צלון על ברי דלא מוליד אמר רבי ליעזר לרבי יהושע מה יהושע בן חנניה חמי מה דאת עביד אמר לון אייתון לי זרע דכיתן, ואייתון ליה זרע דכיתן איתחמי ליה זרע ליה על גבי טבלה, איתחמי מרבץ ליה, איתחמי דסלקת, איתחמי מיתלש בה, עד דאסק חדא איתא בקלעיתא דשערה. אמר לה: שריי מה דעבדתין אמרה ליה: לי נא שרייה. אמר לה: דלא כן אנא מפרסם ליך אמרה ליה לי נא יכלה דאינון מטלקין בימא וגזר רבי יהושע על שריא דימא ופלטון וצלון עלוי וזכה למיקמה לרבי יודה בן בתירה אמרו אילו לא עלינו לכאן אלא להעמיד הצדיק הזה דיינו.
ר' אליעזר ור' יהושע ורבן גמליאל עלו לרומא. באו למקום אחד ומצאו תינוקות עושים בגבשושין ואומרים: כך בני ארץ ישראל עושים ואומרים: 'זו תרומה וזה מעשר'. אמרו: מסתבר שיש כאן יהודים. נכנסו למקום אחר ונתארחו אצל אדם אחד. ישבו לאכול. והנה, כל תבשיל שבא לפניהם הוכנס תחילה לקיטון אחד. היו חוששים שמא הם אוכלים זבחי מתים. אמרו לו לבעל הבית: מה הדבר, שכל תבשיל אין אתה מביא לפנינו עד שאתה מכניסו תחילה לקיטון? אמר להם: אב זקן יש לי וגזר על עצמו שלא יצא מאותו קיטון עד שיראה את חכמי ישראל. אמרו לו: לך ואמור לו: צא אליהם, שהם כאן. יצא אליהם. אמרו לו: מה הדבר? אמר להם: התפללו על בני שאינו מוליד.
אמר ר' אליעזר לר' יהושע: יהושע בן חנניה, ראה מה שאתה עושה. אמר להם: הביאו לי זרע פשתן. הביאו לו זרע פשתן. נראה להם זורעו על גבי השולחן. נראה להם משקהו, נראה להם צומח ועולה, נראה להם תולש, עד שהעלה אשה אחת בקלעי שערה. אמר לה: התירי מה שעשית. אמרה לו: איני מתרת. אמר לה: אם אין את מתרת אני מפרסמך. אמרה לו: איני יכולה שזרקתים לים. גזר ר' יהושע על שר של ים ופלטם. והתפללו עליו וזכה להעמיד את ר' יהודה בן בתירה. אמרו: אילו לא עלינו לכאן אלא להעמיד הצדיק הזה, דיינו.
אבל, כמובן שצריך להדגיש שגם הפירוש המקורי הזה לפסוק 'לא יחבול ריחיים ורכב' לא יכול להוציא את הפסוק מפשטו, כפי שניסו לעשות הקראים, אלא רק נותן לו נופך נוסף. כנגד הפירוש הקראי כתב הראב"ע דברים אלו:
9. אבן עזרא (ר' אברהם אבן עזרא, המאה ה-12, ספרד) דברים פרק כד
לא יחבול רחים ורכב - אמרו המכחישים, כי נדבקה זאת הפרשה עם 'ושמח את אשתו', כי רמז למשכב, כי אסור שימנע מן המשכב, וזה הבל וריק. והביאו ראיה 'תטחן לאחר אשתי' (איוב לא, י), וכבר פירשתיו. והאמת שהוא כמשמעו, שאסור לאדם שיחבול רחים. ותחסר מלת 'חובל', כמו ויאמר ליוסף (בראשית מח, א); אשר ילדה אותה ללוי (במדבר כו, נט); ורבים כן, כי טעמם: ויאמר לו האומר; ילדה לו היולדת.
הפסוק שאותו הם מביאים כראיה אכן משתמש בטחינה כמשל ליחסים שבין איש לאשה:
10. איוב פרק לא פסוקים ט - י
אִם נִפְתָּה לִבִּי עַל אִשָּׁה וְעַל פֶּתַח רֵעִי אָרָבְתִּי:
תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין:
הרב עמוס גאולה (חוברת מגדים כא) טוען שאולי צריך להבין הפוך: האמת היא שהפשט הוא כמו שהראב"ע טוען, שאסור למלווה לקחת ריחיים ורכב כמשכון. אבל הסמיכות לפסוק שלפני כן היא בגלל הדמיון שהיה קיים בין ריחיים וחתן וכלה, במשלים ידועים מאותה תקופה, אשר ניתן לראותם גם בפסוק הידוע בירמיהו:
11. ירמיהו פרק כה פסוק י
וְהַאֲבַדְתִּי מֵהֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל רֵחַיִם וְאוֹר נֵר
גם כאן רואים אנו שהריחיים מסמלים שמחה, והוא אף טוען במאמרו שגם הנר (החיבור בין הפתילה לבין האש) הם משל לחתן ולכלה. בכל אופן רואים אנו שאפילו במאה ה-17 היה זה נפוץ מאוד לחשוש לאותם כשפים. האם יש אמת במעשה הכשפים הללו? ידועה המחלוקת הגדולה בין הפוסקים בעניין זה. הרמב"ם כותב כך:
12. רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק יא הלכה טז
ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן. והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל", ונאמר "כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן" וגו'. כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים "תמים תהיה עם ה' א-לוקיך".
לפי הרמב"ם כל העניין של הכשפים הוא שקר שאין בו ממש, וזו בדיוק הסיבה שהתורה אוסרת אותם, מכיון שמדובר בשקר. הרמב"ם, כמובן, הושפע מהגישה הפילוסופית ולפיה מה שאינו מוכח במדע אינו קיים. אבל פוסקים רבים חלקו על הרמב"ם בזה וטענו שהכשפים אינם דבר של מה בכך, ואי אפשר להתכחש למה שרואים - שלא כל דבר ניתן להסביר בכלים רציונליים פשוטים, ולכן הם כתבו שהכשפים הם דבר אמיתי, ובכל זאת התורה אסרה אותם. כך, למשל, כותב הרמב"ן על התורה:
13. רמב"ן (ר' משה בןנחמן, המאה ה-13, ספרד) דברים פרק יח פסוק ט
ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים. ורבותינו גם כן יודו בהם, כמו שאמרו בואלה שמות רבה (ויק"ר לב ב, קהלת רבה י כג), כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י כ), זה העורב וחכמת הטיארין. העופות בלשון ערב טאי"ר, וחכמי העופות יקראו טיארין. ועוד מוזכר מזה הענין בגמרא (גיטין מה א)...
מהשולחן ערוך משמע שהוא פוסק כרמב"ם:
14. שולחן ערוך יורה דעה סימן קעט סעיף ו
מי שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו, ואפילו בשבת, ואף על פי שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו, כדי שלא תטרף דעתו עליו.
והעיר על כך הגר"א:
15. ביאור הגר"א (ר' אליהו מוילנא, המאה ה-18, ליטא) יו"ד קעט ס"ק יג
ואע"פ כו'. הרמב"ם וכ"כ בפי' המשנה לפ"ד דעבודת כוכבים. אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא. והוא נמשך אחר הפלוסופיא ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר אבל כבר הכו אותן על קדקדו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ' ע"פ שמות וכשפים... וכן קמיעין בהרבה מקומות ולחשים רבו מלספר. והפלסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא שהם חצוניות אלא של בעלי האמת:
מישהו פעם אמר שבאמת בזמן הגמרא היו שדים ורוחות, ואי אפשר להתכחש לכל מה שחז"ל כתבו על הדברים הללו, אבל מרגע שהרמב"ם והשו"ע פסקו שהם לא קיימים הם נאלצו לקבל עליהם את פסק ההלכה, ונעלמו מן העולם...
ובכל זאת, את הכישוף של החתנים והכלות רואים גם בכתביו של ר' חיים ויטאל (חי בצפת במאה ה-16) שמספר על עצמו ביומנו את הדברים הבאים:
16. ספר החזיונות (ר' חיים ויטאל, המאה ה-16, צפת) חלק ד', סי' ו'
שנת שכ"ו. ליל שבת ח' לטבת, אמרתי קדוש ואשב על השולחן לאכול. והיו עיני זולגות דמעה, נאנח ונעצב על כי בעשרה לחשוון שעבר נשאתי אשתי חנה הנ"ל וקשרו אותי בכשפים. ואמרתי אל השם-יתברך: הנה, על-ידי שאלת חלום החזרתיה, כנ"ל, ואיך נזדמן לי צרה גדולה כזו? ובפרט שיש עון קרי לבטלה כשאני בודק עצמי עמה. גם בכיתי על בטול עסק התורה בשתי שנים ההם, ככתוב אצלי בקונטריס ענייני נשמתי בסימן ב, ומרוב דאגתי לא אכלתי כלל ואשכב במיטתי על פני בוכה, עד שנרדמתי מרוב הבכיה.
אגב, יש לציין שאותה מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן אינה מסתיימת רק בספרי ההלכה שלפני חמש מאות שנה. השאלה הזו רלוונטית ביותר אפילו בספר החוקים של מדינת ישראל. למרבה ההפתעה, בתוך חוק העונשין של מדינת ישראל, בין העבירות של קבלת דבר במרמה ותחבולה, לבין העבירה של הזיוף, נמצאת עבירה מפורשת שהכותרת שלה הוא כישוף. האם במדינת ישראל אסור לכשף? הדבר הזה תלוי באופן שבו מבינים את הסעיף הזה. וזה לשון המחוקק הישראלי:
17. חוק העונשין התשל"ז-1977
417. כישוף
(א) המתחזה לעשות מעשה כישוף בכוונה לקבל דבר, דינו - מאסר שנתיים; קיבל דבר בעד מעשה הכישוף או על פיו, דינו - מאסר שלוש שנים; לענין סעיף זה, "כישוף" - לרבות מעשה קוסם והגדת עתידות.
(ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על מעשה קוסם או הגדת עתידות שאינם חורגים מגדר שעשוע או בידור, והשעשוע או הבידור ניתנים ללא תמורה, או שתמורתם היא מחיר הכניסה בלבד למקום עריכתם.
מה הכוונה 'המתחזה לעשות מעשה כישוף'? האם זה אומר שמי שעושה כן בלא התחזות אינו עובר על העבירה? לכאורה זו יכולה להיות טענת הגנה של אדם שמואשם בעבירה זו, שהוא לא רק מתחזה אלא באמת מכשף. (אגב, בעבר טענה כזו היתה מוליכה אותו ישירות לגרדום...) אבל הפסיקה בישראל אינה מכירה בקיומו של כישוף כלל, וממילא כל מי שעושה כישוף יואשם בעבירה זו.
יש שרצו להבין כך גם ברמב"ם, שלכאורה סותר את עצמו. כפי שראינו, הרמב"ם טוען שאין דבר כזה כישוף והכל אחיזת עיניים, ובכל זאת בהלכה שלפני כן כותב הרמב"ם כך:
18. רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק יא הלכה טו
המכשף חייב סקילה - והוא שעשה מעשה כשפים, אבל האוחז את העינים והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות.
כלומר שמי שרק עושה אחיזת עיניים לוקה מדרבנן, אבל מי שבאמת מכשף חייב סקילה. אבל אמרנו שלפי הרמב"ם אין דבר כזה כישוף אמיתי! מהי כוונתו של הרמב"ם?
התשובה היא, כמובן, פשוטה: הרמב"ם אינו מתכוון להבדיל בין מי שמרמה לבין מי שבאמת מכשף, אלא בין מי שמכשף ע"י שהוא עושה מעשה (שאז ניתן לחייב אותו) לבין מי שאינו עושה מעשה בפועל, אלא רק נותן הרגשה שהוא עושה מעשה, וממילא מכיון שאין הוא עושה מעשה בפועל אי אפשר לחייב אותו מיתה, כי זה לאו שאין בו מעשה. (לעניין הסיפא של הסעיף הזה ברמב"ם: "מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ואין לוקין עליו שנאמר מכשפה לא תחיה" - שיש שהבינו שבכך מסביר הרמב"ם מדוע המאחז את העיניים אינו לוקה, עיין בפירוש יד פשוטה שמסביר את הדברים באופן פשוט שזה בא להסביר מדוע המכשף נסקל ואינו לוקה, ולא מדוע המאחז את העיניים אינו לוקה).
כלומר שלדעת הרמב"ם אין שום אמת בכשפים אלו, אבל זה לא סותר את העובדה שמי שיעשה כשפים ילקה - בדיוק כמו שהסבירו השופטים את החוק במדינת ישראל. לפי ההסבר הזה, זאת הסיבה שהמחוקק כותב 'המתחזה לעשות מעשה כישוף' - כדי ללמד אותנו שאין דבר כזה כישוף בכלל, וכל מי שעושה זאת נקרא מתחזה...
