הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רבי מאיר ורבותיו
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
סוטה כ ע"א
גמ'. א"ר יהודה אמר שמואל משום ר"מ: כשהייתי למד תורה אצל ר"ע,
הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו, ולא אמר לי דבר;
כשבאתי אצל ר' ישמעאל, א"ל: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני,
אמר לי: בני, הוי זהיר, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא תחסיר אות אחת או תתיר אות אחת, נמצאת אתה מחריב את כל העולם כלו;
אמרתי לו: דבר אחד יש לי שאני מטיל לתוך הדיו וקנקנתום שמו,
אמר לי: וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו?
התורה אמרה: ומחה, כתב שיוכל למחות.
מבנה הסוגיה:
הערה: כמה מההערות להלן לא מובאות - לענ"ד - על ידי הפרשנים.
1.
גמ'. א"ר יהודה אמר שמואל משום ר"מ:
האמורא רב יהודה אמר בשם רבו שמואל שאמר בשם רבי מאיר. כלומר, אמורא אמר בשם תנא.
תמיד במצב כזה המונח הוא "משום" [גם בגלל שלא היו באותו דור, וממילא לא שמע את הדברים ממנו באופן אישי [שמואל מרבי מאיר].
2.
רבי מאיר העיד:
כשהייתי למד תורה אצל ר"ע,
הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו, ולא אמר לי דבר;
משמע שרבי עקיבא היה רבו המובהק של רבי מאיר.
רבי עקיבא כנראה ראה את מעשיו של רבי מאיר ולא הגיב. לא מדובר שרבי מאיר שאל את רבי עקיבא שאלה בדבר כשרות הדיו כשהטילו בו קנקנתום.
3.
רבי מאיר ממשיך לספר על מפגש אחר [ראה הערות בהמשך]:
כשבאתי אצל ר' ישמעאל, א"ל: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני,
משמע לכאורה שזה היה מפגש ראשון בין רבי מאיר ורבי ישמעאל [?!]
גם כאן רבי מאיר לא שאל את רבי ישמעאל שאלה בדבר כשרות הדיו כשהטילו בו קנקנתום. והדיון ביניהם התנהל כבדרך אגב.
4.
אמר לי: בני, הוי זהיר, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא תחסיר אות אחת או תתיר אות אחת, נמצאת אתה מחריב את כל העולם כלו;
רבי ישמעאל הסביר לרבי מאיר כמה צריך להיזהר בכתיבת ספר תורה. מסבירים הפרשנים שכל אות בספר תורה היא "בריאת עולם", ואילו רש"י מסביר שמדובר באותיות מסויימות במלים מסויימות שהשמטת האות תיצור ביטוי של כפירה.
5.
אמרתי לו: דבר אחד יש לי שאני מטיל לתוך הדיו וקנקנתום שמו,
רבי מאיר מסביר לרבו רבי ישמעאל שהוא כותב בדיו מיוחד שלא נמחק, ועל כן אין חשש למחיקת אותיות.
6.
אמר לי: וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו?
התורה אמרה: ומחה, כתב שיוכל למחות.
רבי ישמעאל ענה לו, שאין לעשות כך, כי מגילת סוטה [שכתובה גם בגוף כל ספר תורה] צריכה להיכתב באופן שתוכל להימחק.
7.
הגמרא שואלת
מאי קא"ל ומאי קא מהדר ליה?
מה הקשר בין האמור לעיל בסעיף 4 לאמור בסעיף 5.
8.
עונה הגמרא:
הכי קא"ל: לא מבעיא בחסירות ויתירות דבקי אנא,
אלא אפילו למיחש לזבוב דדילמא אתי ויתיב אתגיה דדלי"ת ומחיק ליה ומשוי ליה רי"ש,
דבר אחד יש לי שאני מטיל לתוך הדיו וקנקנתום שמו.
רבי מאיר ענה לרבי ישמעאל שהוא מקפיד כל כך שלא "תתקלקל" אות בספר תורה אפילו על ידי מעשה של זבוב, בכך שהוא מוסיף לדיו קנקנתום שלא נמחק.
9.
עד כאן הגמרא הסבירה את דברי רבי מאיר לרבי ישמעאל, אבל בסופו של דבר רבי ישמעאל אסר על רבי מאיר לעשות כך בגלל פרשת סוטה.
10.
ולא ידוע מה היתה תגובתו של רבי מאיר על דברי רבי ישמעאל.
11.
הגמרא מקשה:
אם לעיל זו היתה "מימרא", כאן מדובר בברייתא:
איני? והא תניא, אמר רבי מאיר: כשהייתי למד תורה אצל ר' ישמעאל, הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו, ולא אמר לי דבר,
כשבאתי אצל ר"ע אסרה עלי;
הגמרא מביאה ברייתא קצרה שגם בה מעיד רבי מאיר. בה רבי ישמעאל התייחס לרבי מאיר כמו במימרא הראשונה לגבי רבי עקיבא - לעיל בסעיף 2. ואילו רבי עקיבא אסר עליו.
12.
הגמרא מגדירה את תוכן הקושיה:
סתירה ראשונה:
קשיא שמוש אשמוש!
במימרא מסופר שרבי מאיר הלך ללמוד תורה אצל רבי עקיבא ואחר כך אצל רבי ישמעאל.
ואילו בברייתא מסופר שרבי מאיר הלך קודם לרבי ישמעאל ואחר כך לרבי עקיבא.
12.1
סתירה שניה:
קשיא אסרה אאסרה!
רבי עקיבא - במימרא הראשונה - "לא אמר לי דבר" - משמע שהסכים למעשהו של רבי מאיר. ואילו לפי הברייתא רבי עקיבא אסר על רבי מאיר להטיל קנקנתום לתוך הדיו. [ולכאורה להיפך, לגבי רבי ישמעאל]
13.
הגמרא מיישבת את הסתירה הראשונה:
בשלמא שמוש אשמוש לא קשיא,
מעיקרא אתא לקמיה דר' עקיבא, כיון דלא מצי קם אליביה, אתא לקמיה דר"י וגמר גמרא,
הדר אתא לקמיה דר"ע סבר סברא,
רבי מאיר הלך קודם לרבי עקיבא ו"לא מצי קם אליביה" - לא יכול היה להסיק מדבריו דברים ברורים, ואחר כך הלך לרבי ישמעאל וממנו הוא קיבל מסורת של משניות, ואחר כך שב לרבי עקיבא כדי שיסביר לו את המשניות - קושיות ותרוצים [ראה ברש"י].
14.
אלא אסרה אאסרה קשיא!
קשיא.
ולגבי הסתירה השניה - לעיל בסעיף 12.1 - באמת קשה.
14.1
אומרים הפרשנים שאין כאן "תיובתא" כי בכל אופן גם המימרא הראשונה היא בשם התנא רבי מאיר, שה"קשיא" בסוגייתנו מבטאת סתירה ביו שני מקורות תנאיים. "קשיא" כזה הוא מיוחד במינו.
15.
לגבי האמור בסעיף 13 משמע מהפרשנים שכך נהג תמיד רבי מאיר בסדר לימודו - ובלי קשר לנושא בסוגייתנו - כתיבת ספר תורה עם דיו שיש בו קנקנתום.
16.
אבל נראה לי שכוונת הגמרא לומר, שהברייתא היא המשך המימרא. כלומר, העדות שאמר רבי מאיר היא "התחלת" העניין. אחרי שרבי מאיר שמע את דברי רבי ישמעאל - לעיל סעיף 6 - הוא הבין שרבי ישמעאל מקשה עליו - על רבי מאיר - אבל לא ממש אוסר עליו - אולי כי בדיעבד מותר [וכך ההלכה] - ועל כך אומרת הברייתא ש"לא אמר לי דבר" - כלומר, רבי ישמעאל לא פסל את מעשיו של רבי מאיר.
ועל כן רבי מאיר חזר לרבי עקיבא - כעדותו של רבי מאיר בברייתא - ורבי עקיבא כן אסר עליו.
ועל כך הגמרא נשארת ב"קשיא", שהרי בתחילה רבי עקיבא "לא אמר לי דבר" ובברייתא רבי עקיבא כן אסר עליו.
17.
ובדברינו ניתן ליישב את ה"קשיא" [מקובל אצל האחרונים ליישב קושיות בגמרא שמסתיימות ב"קשיא"!]: כשרבי עקיבא שמע מרבי מאיר מה אמר לו רבי ישמעאל הרי שרבי עקיבא פסק לו לאיסור ולא כמו שרבי מאיר עצמו הבין כנראה מרבי ישמעאל - לעיל בסעיף 10 ובסעיף 16.
18.
אולם קשה מאד: לא מצינו מפגשים כאלה בין רבי מאיר לרבותיו אלא בנושא שבסוגייתנו - של הטלת קנקנתום בדיו.
19.
אולי המיוחד בסוגייתנו הוא בכך שמדובר בהלכה שמבוססת על דרשת הכתוב - "התורה אמרה: ומחה, כתב שיוכל למחות" מצד אחד - ועל הרחקה [גזירה] - "שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא תחסיר אות אחת או תתיר אות אחת, נמצאת אתה מחריב את כל העולם כלו" - מצד שני.
20.
אולי לכן כך התחילה הסוגיה שרבי מאיר לא הבין את רבי עקיבא - "לא מצי למיקם אליביה". רבי עקיבא התכוון שיש שתי אפשרויות לאסור על דיו כזה - כדברי רש"י:
לא מצי למיקם אליביה, על עיקרי טעמיה שהיה אומר על טמא טהור ומראה לו פנים ועל טהור טמא ומראה לו פנים.
[ויכול להיות שרבי עקיבא ורבי ישמעאל התכוונו כל אחד לאחת הסיבות לעיל], אבל אולי מבחינת הגזירה היה אפשר להתיר לרבי מאיר כי היה נזהר שלא תימחק אף אות:
21.
כנראה שהדרשה מהפסוק והגזירה היו חידושו של רבי עקיבא, ולכן רבי מאיר רצה לבדוק אם יש לרבי ישמעאל מסורת לעניין זה, ואחר כך חזר לשמוע את רבי עקיבא.
