טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות – צבע ירוק
"מתניתין. עד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה מגילתה נגנזת, ומנחתה מתפזרת על הדשן, ואין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת. נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני המים נשפכין, ומנחתה מתפזרת על בית הדשן. נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה. אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת גידין, והם אומרים: הוציאוה, שלא תטמא העזרה" (סוטה, כ ע"א).
פירוש: משנה אם עַד שֶׁלּא נִמְחֲקָה הַמְגִילָּה אָמְרָה "אֵינִי שׁוֹתָה" מְגִילָּתָהּ שכתבו לה נִגְנֶזֶת, וּמִנְחָתָהּ נשרפת ומִתְפַּזֶּרֶת עַל הַדֶּשֶׁן (מקום האפר), וְאֵין מְגִילָּתָהּ כְּשֵׁרָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת. אם נִמְחֲקָה הַמְּגִילָּה וְאחר כך אָמְרָה "טְמֵאָה אֲנִי" הַמַּיִם נִשְׁפָּכִין, וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן. אם כבר נִמְחֲקָה הַמְּגִילָּה וְאָמְרָה "אֵינִי שׁוֹתָה" מְעַרְעְרִין (מכריחים) אוֹתָהּ, וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ. ומוסיפים: אם אכן היתה טמאה אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת (מקבלות צבע ירוק), וְעֵינֶיהָ נהיות בּוֹלְטוֹת, וְהִיא מִתְמַלֵּאת גִּידִין, שגידי הדם שלה בולטים מן הבשר. וְהֵם, האנשים העומדים שם, אוֹמְרִים: הוֹצִיאוּהָ, שֶׁלּא תְּטַמֵּא את הָעֲזָרָה אם תמות מיד שם. (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
הנושא המרכזי: מהו הצבע הירוק במקרא ובספרות חז"ל?
בימינו הצבע הירוק מוגבל לתחום אורכי הגל של 520 - 570 ננומטר בספקטרום הנראה. צבע זה מאפיין את הטבע משום שלמרבית הצמחים צבע ירוק, הנובע מתכונות בליעת האור של מולקולות הכלורופיל הנמצאות בכלורופלסטידות שבעלים. סקירה של אזכורי הצבע הירוק במקרא ובספרות חז"ל מצביעה על האפשרות שבתקופה זו נכללו בצבע הירוק גם גוונים הנקראים בימינו צהוב ואולי אף כתום ווורוד. צהוב הוא הצבע של אור בעל אורך גל של 565 - 590 ננומטר, או צבעו של הערבוב של אור אדום ואור ירוק. הצבע הצהוב כמעט שאיננו מוזכר במקרא ורוב רובם של איזכוריו בספרות חז"ל הם סביב הפסוקים העוסקים בנגעים: "וְרָאָה הַכּהֵן אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמק מִן הָעוֹר וּבוֹ שֵׂעָר צָהב דָּק וכו'" (ויקרא, יג ל'). על מראהו של הצהוב נוכל ללמוד מהפסוק בעזרא (ח כ"ז) המשווה בין צבע זה והזהב: "וּכְפֹרֵי זָהָב עֶשְׂרִים לַאֲדַרְכנִים אָלֶף וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדת כַּזָּהָב". במשנה אנו מוצאים את הצהוב בהקשר שלא מאפשר לקבוע בברור מהו גוונו: "כשר בתורין פסול בבני יונה כשר בבני יונה פסול בתורין תחלת הציהוב בזה ובזה פסול" (חולין, פ"א מ"ה).
הצבע הירוק במקרא
במקרא אנו מוצאים את שם הצבע ירוק כמשמעותו בימינו אך כנראה גם כצהוב. העובדה שעשבים ועלים המשמשים למאכל אדם ובהמה נקראים ירק קשורה לצבעם הירוק. ביום הששי לבריאה אנו נאמר: "וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן" (בראשית, א ל'). הירק או הירוק כשמו של עשב מופיע בפסוקים נוספים. במכת הארבה אנו מוצאים: "... וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות, י ט"ו). בדברי מואב לזקני מדין: "... כִּלְחךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וכו'" (במדבר, כב ד') ועוד פסוקים רבים. השם "ירוק" ככינוי לעשב מופיע בספר איוב (לט ח'): "יְתוּר הָרִים מִרְעֵהוּ וְאַחַר כָּל יָרוֹק יִדְרוֹשׁ".
ירוק במשמעות צהוב מופיע כנראה בפרשת הנגעים: "וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְכָל כְּלִי עוֹר נֶגַע צָרַעַת הוּא וְהָרְאָה אֶת הַכּהֵן" (ויקרא, יג מ"ט). קשה להניח שקיים נגע ירוק באדם או בעור וכנראה הכוונה לצהוב. אם בפסוק זה הצעתנו בגדר השערה בלבד הרי שבפסוק בתהילים (סח י"ד) היא מבוססת יותר: "אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ". רש"י מבחין בין "כנפי יונה" במשמעות של נוצות ("פלומ"א בלעז") ובין "אברותיה" ("כנפיה שעופפת בהן") שהן הכנפים. לגבי הצבע ירקרק כתב: "בירקרק חרוץ - פתר דונש בן לברט: החרוץ הוא זהב ולכך נתנו המשורר אצל הכסף, וירקרק החרוץ הוא הזהב אשר יובא מארץ החוילה ומארץ כוש זהב טוב מאד מאד. לא הוא ירוק ולא הוא אדום ולכך קראו ירקרק, כמו לבן אדמדם שאינו לא לבן ולא אדום לכך נכפל ירקרק אדמדם". לאור העובדה שצבעו של הזהב הוא צהוב עם נטייה לצבע אדום הרי שירקרק הוא גוון כלשהו של צהוב.
אבן עזרא (שם) מפרש: "בירקרק - עין הזהב וכמו ונהפכו כל פנים לירקון והטעם מהרה תתנער מן השחרות ויראה הלובן". אבן עזרא משווה בין צבע הזהב לבין פני אדם חולה דבר המחזק את ההשערה שהירקרק הוא גוון צהוב: "שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם ילֵד זָכָר מַדּוּעַ רָאִיתִי כָל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה וְנֶהֶפְכוּ כָל פָּנִים לְיֵרָקוֹן" (ירמיהו, ל ו'). הרד"ק מייחס את את דימוי גוון אברות היונה לזהב לצבען הריאלי: "... ואברותיה בירקרק חרוץ, שיש בכנפי היונה נוצה שמזהרת כזהב. והזהב נקרא חרוץ, וכן: וחרוץ כטיט חוצות (זכריה ט, ג), ירפד חרוץ עלי טיט (איוב מא, כב). והזהב המשובח הוא ירוק. ואמר התואר במקום המתואר ומשפטו בהיפך, כי היה לו לומר: ואברותיה בחרוץ ירקרק. וכמוהו: עב טיט (חבקוק ב, ו), היה לו לומר: טיט עב. כל רבים עמים (מזמור פט, נא), היה לו לומר: כל עמים רבים". בספר השורשים (ערך "ירק") כתב הרד"ק: "... או ירקרק שם לגוון המכורכם. ושם במשקל אחר ונהפכו כל פנים לירקון והוא כי בהבהל האדם ובבא אליו הצרה פתאום ישובו פניו ירוקות.
פסוקים נוספים על אלו שציטט הרד"ק מצביעים על כך ש"חרוץ" הוא זהב. במשלי (ג י"ד) אנו מוצאים: "כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ". מפרש רש"י: "חרוץ - מין זהב הוא". בפרק ח' (י'): "קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר" ובפסוק י"ט: "טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר" ועוד. למילה "חרוץ" יש משמעות נוספת הקשורה לכלי מלאכה חקלאי: "כִּי לא בֶחָרוּץ יוּדַשׁ קֶצַח וְאוֹפַן עֲגָלָה עַל כַּמּן יוּסָּב כִּי בַמַּטֶּה יֵחָבֶט קֶצַח וְכַמּן בַּשָּׁבֶט" (ישעיהו, כח כ"ז). מפרש רש"י: "בחרוץ - הוא עץ עשוי חריצים חריצים ושמו מורג ומחתך בו הקשין להיות תבן". באותה משמעות מוזכר המורג בהמשך הספר (מא ט"ו): "הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים". מפרוש רש"י לפסוק זה ניתן ללמוד על פרטי מבנה נוספים של ה"חרוץ": "למורג חרוץ - כלי הוא של עץ וכבד ועשוי חריצים חריצים כעין כלי נפחים של ברזל שקורין לימ"א בלע"ז וגוררין על הקשין של שבלין ומחתכן עד שנעשו תבן דק".
הצבע הירוק בספרות חז"ל
גם בספרות חז"ל יש לצבע הירוק משמעות רחבה יותר מאשר בשפתנו והוא כולל גם גווני צהוב. הגוון של פני אדם חיוורים בגלל מחלה או בהלה נקרא ירוק. על אסתר נאמר "ירקרוקת היתה" (מגילה, יג ע"א) כביטוי המנוגד ליופי. אמנם רש"י פירש "ירקרוקת היתה - כהדסה זו" כלומר כהדס אך בבני אדם לא קיים גוון ירוק(1). באופן זה נוכל להבין גם את הספור שמספר נתן הבבלי: "ושוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא, באתה אשה לפני שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני. ראיתיו שהיה ירוק, הצצתי בו ולא היה בו דם ברית, אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיפול בו דמו. המתינה לו ומלה אותו וחיה והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי" (שבת, קלד ע"א, חולין, מז ע"ב). כנראה שהכוונה לצהבת הילודים הגורמת לדחיית המילה גם בימינו. על הקשר בין מחלת הצהבת והגוון "ירוק" אנו לומדים בגמרא בברכות (כה ע"א): "... סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון". מפרש שם רש"י: "ירקון - חולי ששמו גלניצ"ה". בצרפתית עתיקה jaloncie היא מחלת הצהבת (2).
על פנים "ירוקות" אנו לומדים בגמרא ביבמות (ס ע"ב) העוסקת ב"מבחן הציץ": "העבירום לפני הציץ, כל שפניה מוריקות בידוע שהיא ראויה ליבעל, כל שאין פניה מוריקות בידוע שאינה ראויה ליבעל". על הסוטה ששתתה מהמים המאררים נאמר: "... אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת גידין וכו'" (סוטה, כ ע"א). פנים "ירוקות" מעידות על פחד משום שכמות הדם המגיעה אליהן קטנה. בימינו נקרא מצב זה חיוורון וניתן לשער שהגוון של הפנים נוטה לצבע הצהוב ולא הירוק. אמנם רש"י ביבמות (שם) מייחס את התופעה לנס ("פניה מוריקות - נס היה") אך מוצאים אנו גם מי שראה בו תופעה פיסיולוגית טבעית המלווה פחד. ראו את דברי "מלא הרועים" ב"הרחבה".
מקור נוסף בו אנו מוצאים מובא בגמרא בחולין (מז ע"ב): "אמר רב כהנא: ככבדא כשרה, כבשרא טרפה. וסימניך, ובשר בשדה טרפה. אמר רב סמא בריה דרבא: האי ריאה דדמיא ככשותא, וכמוריקא, וכגון ביעתא, טרפה. אלא ירוקה דכשרה היכי דמיא? ככרתי"(3) (על צבע הכרתי ראו "הירוק ככרתי, רבי מאיר מכשיר"). ממהלך סוגיה זו ניתן להוכיח שהירוק הוא למעשה צהוב ואולי כתום. רב סמא אומר שריאה שצבעה ככשות, מוריקא או כעין ביצה הרי היא טרפה. משערים שהכשות הוא צמח בסוג Cuscuta הנקרא כך גם היום (תמונה 1) והמוריקא הוא הכרכום (תמונה 2). על צבע הכשות נוכל ללמוד מפירוש הערוך (ערך "כשות") שציטט את דברי רבי האי גאון: "... והגאון רב היי אמר כמו כן נקרא בלשון ישמעאל כשות והוא כמין חוטין ירקרוקין כגון של ברקת ... ועוד פירש צמח כדמות זהב נמשך בחוטין למעלה מהקוצים וכו'". בפסוק בעזרא (לעיל) מצאנו שבלשון המקרא צבע הזהב נקרא צהוב.
גם אם קיים ספק בידינו לגבי זהות הכשות והמוריקא (על זהות המוריקא ראו במאמר "האי ריאה דדמיא ככשותא, וכמוריקא" ועל הכשות "האי ריאה דדמיא ככשותא, וכמוריקא") הרי שצבע הביצה ידוע לנו ורומז על כך שהרשימה כוללת גווני צהוב. כתגובה לדוגמאות שהביא רב סמא שואלת הגמרא: "אלא ירוקה דכשרה היכי דמיא?" שאלת הגמרא מתייחסת לדברי רבי חנינא האומר (שם): "ירוקה כשרה מדרבי נתן". אם הצבע הירוק הוא אכן כמשמעותו היום השאלה איננה במקומה שהרי מה הקשר בין האיסור של גווני הצהוב לכשרות הצבע הירוק? על פי הצעתנו שהירוק כולל גם את גווני הצהוב הרי לאחר שנמנו גווני ה"ירוק" (צהוב) האסורים שואלת הגמרא מהו הירוק הכשר? מעניין לציין שהכרכום נקרא מוריקא כלומר ירוק, למרות שבארמית וערבית הוא נקרא "זעפראן" כנראה הטייה של המילה אספר (Asffar) שתרגומה לערבית הוא צהוב. הצבע הצהוב קשור לאבקה המיוצרת על ידי שחיקת הצלקות אם כי הן עצמן בצבע ארגמני.
ראיות משמעותיות להצעה שצבע ירוק הוא גם צהוב נוכל למצוא בסוגיות נוספות: במשנה ביומא (מג ע"ב): "משנה ... בכל יום היה חותה בשל כסף ומערה בתוך של זהב, והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס ... בכל יום היתה זהבה ירוק והיום אדום, דברי רבי מנחם וכו'". אכן לצבע הזהב גוונים בדרגת כהות משתנה, כתלות בריכוז מתכות נוספות המעורבות בו (ראו כאן), ולכן ניתן להניח ש"זהבה ירוק" הוא גוון צהוב בהיר ואדום הוא גוון כהה. מקור נוסף: "גמ'. חלב למאי ניחוש לה? אי משום איחלופי, טהור - חיור, טמא – ירוק? ואי משום איערובי, ניקום, דאמר מר: חלב טהור עומד, חלב טמא אינו עומד וכו'"(4) (עבודה זרה, לה ע"ב). הגוונים השולטים בחלב ממקורות שונים הם בצבעים בין לבן לצהבהב.
"אמר רבי מאיר: אם אינו מטמא משום כתם כו'. אמר רבי יוחנן: ירד רבי מאיר לשיטת עקביא בן מהללאל וטימא, והכי קאמר להו לרבנן: נהי דהיכא דקא משכחת כתם ירוק אמנא לא מטמאיתו, היכא דקחזיא דם ירוק מגופה – תטמא וכו'" (נדה, יט ע"ב). בתוספתא (נגעים, צוקרמאנדל, פ"א ה"ה) אנו מוצאים מחלוקת מהו "ירקרק שבירוקין" כאשר הטווח בין החולקים הוא שעווה (צהוב) מחד גיסא לכנפי טווס (ירוק) מאידך גיסא: "הבגדים והעורות מטמאין בירקרק שבירוקין ובאדמדם שבאדומים ואיזה הוא הירקרק שבירוקין ר' אליעזר אומר כשעוה וכקורמל סומכס אומר ככנף טואס וכחוץ של דקל וכו'". בנדה (סז ע"א) "אמר מר עוקבא: "לפלוף שבעין, לח אינו חוצץ, יבש חוצץ. אימתי נקרא יבש? משעה שמתחיל לירק". מפרש שם רש"י: "לפלוף - קציד"א". ד"ר משה קטן מתרגם (ב"אוצר לעזי רש"י") ליחת העין. אין ספק שצבעה של ליחת העין המתייבשת איננו ירוק אלא צהוב.
בניגוד לדברי רב סמא שכלל את הכשות, המוריקא והביצה בקבוצה משותפת של עצמים בעלי צבע ירוק הרי שהרמב"ם חילק אותם לשתי קבוצות (צהוב וירוק) אך לא באופן המקובל היום. לענ"ד אין בדבריו נפק"מ להלכה אלא אבחנה מדוייקת יותר בין גווני הירוק. פירש הרמב"ם במשנה (חולין, פ"ג מ"ב): "... דע שהריאה השחורה כמראה הדיו, והאדומה כמראה הבשר וכצורתו, והצהובה כמראה החריע (תמונה 4) או כמראה חלמון ביצה, והירוקה כמראה הכישות אסורה, וכל חמש מראות אלו במשהו. אבל התכולה כמראה הכחול ה"את'מד", או הירוקה כמראה הכרישין, או הצהובה צהיבות פתוכה כפני אדם חולה, הרי זו כשרה וכו'".
כעין הדברים שנכתבו בשורות לעיל נכתב בשו"ת חוט המשולש (א, כ"ג) שכתב הרב חיים מוולוזי'ן. לקריאה הקש/י כאן.
תודות לרב דב שחור על ההפנייה למקור זה.
 |
|
 |
|
תמונה 1. כשות - נטפלת לסירה קוצנית |
|
תמונה 2. כרכום - מוריקא |
 |
|
 |
|
תמונה 3. |
|
תמונה 4. קורטם הצבעים - חריע |
על פי דברי הרמב"ם נוכל להבחין בין צבע צהוב כהה או כתום, שבלשון הרמב"ם נקרא צהוב(5), לבין הצבע הנקרא בלשוננו צהוב ובלשון הרמב"ם ירוק. להלכה הרמב"ם מבחין בריאה בשני גווני ירוק: האחד (צהוב) אסור והשני שהוא ירוק ככרישין (גוון ירוק גם בלשוננו) כשר. גוון נוסף שאליו מתייחס הרמב"ם הוא "צהיבות פתוכה" שאותו הוא מכשיר. קרוב לוודאי שכוונת הרמב"ם לגוון שתיאר בראשית דבריו ("כמראה החריע או כמראה חלמון ביצה") כלומר צהוב כהה, או כתום, אלא שהוא "פתוך". "פתוך" הוא גוון המתקבל מתערובת גוונים ובעיקר עם לבן דבר הגורם לו להראות בהיר בהשוואה לגוון המקורי. הדבר נאמר במפורש במשנה בנגעים (פ"א מ"ב): "הפתוך שבשלג כיין המזוג בשלג, הפתוך שבסיד כדם המזוג בחלב דברי רבי ישמעאל וכו'". מפרש הרמב"ם: "פתוך - המראה המעורב מן הלובן והאודם וכו'". תוס' יו"ט מצטט את מקורו של המונח "פתוך" בתרגום יונתן בן עוזיאל: "הפתוך - פי' הר"ב המעורב. וכן בתרגום יונתן בן עוזיאל איוב כ"ה המשל ופחד עמו מיכאל מן ימין וכו'. ופתיכין אשא ומיא וכו'".
לגבי נגעים פירש רש"י (יג י"ט): "או בהרת לבנה אדמדמת - שאין הנגע לבן חלק אלא פתוך ומעורב בשתי מראות לובן ואודם". עירוב של לבן ואדום נותן צבע וורוד: "... הרי מבואר דאף ע"ג דבלשון המקרא גם שושנה אדומה בכלל שושנה הוי מ"מ בלשון חכמים שושנה האדומה קרוי לה וורד משא"כ שושנה הלבינה או פתוכה קרוי לה שושנה" (באר יהודה, הלכות ברכות, פ"ט). פתוכה היא כנראה שושנה וורודה. המונח "פתוך" איננו מתייחס רק לעירוב גוונים אלא לכל עירוב. במדרש תנאים (דברים, כ"ב) מצאנו: "... איסי בן עקביה אומר לא ירכב אדם על גבי פרדה מקל וחומר: ומה אם במקום שהתירה לו התורה ללבוש חלוקין משני מינין הריני אסור בפתוך כאן שאסרה לי תורה לחרוש בשני מינין דין הוא שאהא אסור בפתוך וכו'".
הבהרת המונח "פתוך" עשויה, אולי, לסייע להכריע בויכוח ארוך לגבי דעתו של הרמב"ם לגבי גוון התכלת שבציצית: "תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע וכו'" (הלכות ציצית, פ"ב ה"א). נדמה לי שקרוב לוודאי שכוונתו לצבע הנקרא גם בלשוננו תכלת משום שהוא תערובת ("פתוך") של כחול ולבן.
הרחבה
שיטת "מלא הרועים"
הגמרא שואלת מדוע כאשר היה צורך להבחין בין נשים בתולות ובעולות במלחמת השבטים ביושבי יבש גלעד לא השתמשו ב"מבחן ציץ" כפי שנהגו לאחר מלחמת מדין: "כיוצא בדבר אתה אומר: וימצאו מיושבי יבש גלעד ארבע מאות נערה בתולה אשר לא ידעו איש למשכב זכר, מנא ידעי? אמר רב כהנא: הושיבום על פי חבית של יין, בעולה ריחה נודף, בתולה אין ריחה נודף. ונעברינהו לפני ציץ! אמר רב כהנא בריה דרב נתן: לרצון להם כתיב, לרצון ולא לפורענות". מקשה "מלא הרועים" (שם) על שאלת הגמרא:
"... ואם כן אם היו מעבירים לפני הציץ וכל הראויה להיבעל פניה מריקות והיו הורגים אף אלו שלא ניבעלו? ונראה לי דהאמר לעיל כל הראוי להיבעל הוא לפי דשם (במלחמת מדין) גזרה חכמתו יתברך שמו לענוש כל אלו שראויין להיבעל ועל כן הוריקו פניהם מפחד העונש אע"ג דאיהי לא חזי מזליה חזי. ואם כן כאן (ביבש גלעד) דלא היה ראוי לעונש רק אלו שנבעלו ממש לא היה נופל פחד שם הקדוש הנכתב בציץ רק על אלו שנבעלו ממש. וזה ברור בוודאי אין סברא שסיבת ראוייתה לביאה תגרום ההורקה רק סיבת עלילותה לעונש היא גרמה לה ההורקה וכאן לא היתה עלולה לעונש כי אם על ידי ביאה".
ראו עוד בערוך לנר וברש"ש (יבמות, שם).
(1) אחד המחברים ניסה להוכיח שצבע ירוק בלשון חז"ל הוא צהוב על ידי שפירש את התיאור "ירקרוקת היתה" כמתייחס לצבע שערה שהיה זהוב דבר שנחשב כמעלה. כמובן שנשמטו ממנו דברי הגמרא מהם משתמע באופן ברור ש"ירקרוקת" הוא חסרון. לפי דבריו של רבי יהושע בן קרחה הרי שלמרות היותה ירקרוקת מצאה חן בעיני רואיה בגלל "חוט של חסד" שהיה משוך עליה. בהמשך הסוגיה (טו ע"א) העובדה שאסתר "ירקרוקת היתה" היוותה סיבה להוצאתה מרשימת "ארבע נשים יפיפיות".
(2) ד"ר מ. קטן ב"אוצר לעזי רש"י".
(3) פירוש: אמר רב כהנא: ריאה שנראית ככבדא [ככבד] — כשרה, נראית כבשרא [כבשר] — טרפה. וסימניך שלא תחליף: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו", שאם הריאה נראית כבשר — הרי היא טריפה ואין אוכלים אותה. אמר רב סמא בריה [בנו] של רבא: האי ריאה דדמיא ככשותא [ריאה זו שנראית ככשות] שהוא צהבהב, או כמוריקא [ככרכום] שהוא כתום, וכגון ביעתא [חלמון של ביצה] — בכל המראות האלה היא טרפה. ושואלים: אם כן, אלא ירוקה שאמרנו שכשרה היכי דמיא [כיצד היא בדיוק]? ומשיבים: שהיה לה צבע ככרתי, שהוא צבע ירוק נוטה לכחול.
(4) פירוש: גמרא ושואלים: חָלָב לְמַאי נֵיחוּשׁ [למה נחשוש] לָהּ? אִי [אם] מִשּׁוּם אִיחֲלוּפֵי [החלפה], שיחליפו חלב טהור בחלב של בהמה טמאה, הרי חלב טָהוֹר חִיוֵּר [לבן] הוא, טָמֵא יש לו צבע יָרוֹק! וְאִי [ואם] מִשּׁוּם אִיעֲרוּבֵי [תערובת] של חלב טמא בו, נֵיקוּם [נעמיד אותו] כמו שעושים גבינה ונראה, שאָמַר מָר [החכם]: חָלָב טָהוֹר עוֹמֵד (נעשה גבינה), חָלָב טָמֵא אֵינוֹ עוֹמֵד.
(5) בתקופתנו כשייצור הביצים הפך לתעשייתי הדבר לא בולט די הצורך אך יעידו אוכלי ביצים אורגניות על צבע החלמון הכתום כהה. עלי הכותרת של החריע הופכים לכתומים לאחר ייבושם.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
