סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 950
"מעוברת ומינקת עצמו או שותה או לא נוטלת כתובתה"
סוטה כו ע"א
מעוברת עצמו לפי רש"י והרמב"ם, שותה עכשיו ולא ממתינים ללידת הוולד, ואילו תוס' מקשים שרק בחייבי מיתות ב"ד היות ויש גזירת הכתוב "ומתו גם שניכם". משמע שלא ממתינים, אבל בסוטה שאין פסוק, מעוברת עצמו ממתינה ולא הורגים את הוולד. ולפי רש"י החדוש במעברת עצמו זה גופא שלא ממתינים ללידתה והורגים את הוולד, ולפי תוס' היינו צריכים לחכות מסברה משום שהוולד שהיא מעוברת ממנו לא שייך לאשה, וזה ממון הבעל שנלמד מהפסוק "כאשר ישית עליו בעל האשה", אז איך אפשר להרוג את הוולד שהוא ממון הבעל ולא שייך לאשה, ורק כשיש גזירת הכתוב לא מחכים שתלד, אבל בסוטה שאין גזירת הכתוב סוברים תוס' שצריך לחכות עד שתלד, ולא משקים אותה כשהיא עדיין מעוברת, כדי לא לקטול את הוולד. הרמב"ם בפ"ב מהל' סוטה הל' ז' אומר שהיא שותה כמות שהיא. מסביר המל"מ שכוונת הרמב"ם "כמות שהיא" לומר כשהיא עדיין מעוברת ולא חוששים לקטילת הוולד. ולפי תוס' החדוש של הברייתא לומר את המקביל לדין שנאמר ברישא, שמעוברת חברו ומינקת חברו לא שותות ולא נוטלות כתובה, על זה באה הברייתא לומר שבאמת במעוברת חברו לפי ר"מ שסובר שלא שותה, אז אפ' אם היא תפיל את הוולד ג"כ לא תשתה מן המים, כיוון שהקנוי שהוא קינא לה כשהיתה מעוברת חברו, הקנוי לא הועיל, כיוון שהיא נחשבת אשה שאינה ראויה לקיימה, כפי שנלמד מהפסוק "כי תשטה אשתו" אשתו הראויה לקיימה, אבל זו מעוברת עצמו הקנוי הוא קנוי רגיל שע"י הקנוי הזה אם היא נסתרה היא תשתה רק לאחד שתלד. מת' המל"מ שם בפ"ב הל' ז' את קושית התוס' על שיטת רש"י שזה בעצם גם קושיה על הרמב"ם, שהפשט הוא כך:
בשלמא כשאשה מתחייבת מיתה והבעל הרי לא חטא שום חטא, אז בלי גזירת הכתוב הייתי אומר שצריך לחכות שתלד ולא נפסיד לבעל את הוולד ששיך לו שהרי הוא לא חטא, מה שאין כן בסוטה שהבעל הוא זה שמשקה אותה, הרי בידו ג"כ לא להשקות אותה, אז אם הוא בעצמו רוצה להשקות אותה כשהיא עדיין מעוברת, לא נחשוש יותר לסיבת הבעל שיפסיד את הוולד כשהיא מעוברת, שהרי הוא בעצמו בא להשקות אותה, לכן לא מחכים עד שהוולד יוולד אלא משקים אותה עכשיו כשהיא מעוברת לשיטת רש"י ולשיטת הרמב"ם, מה שאין כן בכל חייבי מיתה, בלי גזירת הכתוב הייתי אומר שלא נפסיד את הבעל, אבל כאן הבעל עצמו משקה אותה. אומר המל"מ שיש נ"מ גדולה לדינא, שזה רק במעוברת עצמו שהבעל הוא זה שמשקה אותה והוא גם הבעלים של הוולד, מה שאין כן מעוברת חבירו כיוון שקימ"ל כחכמים שגם מעוברת חברו ומינקת חברו ג"כ שותה, מתי ישקו אותה מהמים גם רש"י והרמב"ם יודו לתוס' שלא ישקו אותה רק לאחר שתלד, שהרי הבעל הזה שמשקה אותה הוא לא הבעלים של הוולד, היא הרי מעוברת מחברו מהבעל הקודם, וגזירת הכתוב "ומתו גם שניהם", אז רש"י והרמב"ם יודו שלא נפסיד את חברו – הבעלים של הוולד אלא נחכה למעוברת הזאת רק אחרי שתלד.
יוצא לדינא כפי שהמל"מ ביאר שמעוברת חברו ומינקת חברו שקימ"ל כחכמים שהיא שותה מן המים, תשתה לאחר שתלד לדעת כל הראשונים, ומעוברת עצמו – מחלוקת הראשונים לדעת רש"י והרמב"ם תשתה עכשיו, לדעת התוס' תשתה רק לאחר שתלד.
[הרה"ג מיכל זילבר שליט"א]
