הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה
נזיר נט ע"א
בשיעור זה ברצוני לעסוק בפרטי הלכות מתוך האיסור 'לא ילבש'. הפסוק בתורה אומר שהאיסור הוא גם על גברים וגם על נשים – שלא יתלבשו כבני המין השני:
1. דברים פרק כב פסוק ה
לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה
הגמרא הבינה שעניין הלבוש הוא רק דוגמא, ובעצם הכוונה היא לכל התקשטות שאינה מאפיינת את בני אותו המין. השאלה היא מה מוגדר כחלק מהאיסור המקורי, שהוא מדאורייתא, ומה הן ההרחבות שהן מדרבנן? הגמרא מביאה מחלוקת תנאים האם הסרת שיער בבית השחי ובבית הערוה הן איסור תורה או איסור דרבנן:
2. תלמוד בבלי מסכת נזיר דף נט עמוד א
אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: המעביר בית השחי ובית הערוה - לוקה משום "לא ילבש גבר שמלת אשה". מיתיבי: העברת שיער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים! הוא דאמר כי האי תנא, דתניא: המעביר בית השחי ובית הערוה - הרי זה עובר משום "לא ילבש גבר שמלת אשה"! ותנא קמא, האי לא ילבש גבר מאי דריש ביה? מיבעי ליה לכדתניא: "לא יהיה כלי גבר על אשה" - מאי תלמוד לומר? אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש, הרי כבר נאמר "תועבה היא", ואין כאן תועבה! אלא, שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים, ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים; רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה? ת"ל: "לא יהיה כלי גבר על אשה". "ולא ילבש גבר שמלת אשה" - שלא יתקן איש בתיקוני אשה.
לפי דעת הברייתא הראשונה העברת השיער היא רק איסור מדרבנן, ואילו האיסור המקורי עוסק באדם שרוצה לשבת בית הנשים או באשה שרוצה לשבת בין הגברים. לפי דעת הברייתא השניה גם העברת שיער כלולה באיסור של 'לא ילבש'. ר' אליעזר בן יעקב אומר שאיסור התורה כולל גם אשה שיוצאת בכלי מלחמה ואין שמתקשט בקישוטי אשה. זהו, כמובן, אחד המקורות לכך שרבים טוענים שלבנות אסור להתגייס לצבא. החולקים עליהם יטענו, כנראה, שהגדרת 'כלי גבר' או 'כלי אשה' הוא תלוי זמן, מקום ותרבות, ואם אנחנו נמצאים במדינה שבה גם גברים וגם נשים מתגייסים לצבא, אי אפשר להגדיר את המדים או את הנשק ככלי גבר.
השולחן ערוך פסק שהעברת השיער היא איסור מדרבנן ולא איסור תורה, ומשמע שאיסור התורה הוא רק כאשר הדברים מגיעים לידי זימה ותועבה. כמו כן פסק השו"ע שישנם מקרים חריגים שבהם יהיה מותר להעביר את השיער מבית השחי ומבית הערוה:
3. שולחן ערוך יורה דעה סימן קפב
המעביר שער בית שחי ובית הערוה, אפילו במספרים כעין תער, היו מכין אותו מכת מרדות. במה דברים אמורים? -במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים, כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים. אבל במקום שמעבירין אותו גם האנשים, אם העביר אין מכין אותו. הגה: ואפילו לכתחלה שרי. רק החברים נמנעים בכל מקום. ומותר להעביר שיער איברים במספרים בכל מקום.
מי שמגלח כל שיער שבו, מראשו ועד רגליו, י"א שמותר לו לגלח גם של בית השחי ובית הערוה.
... מי שיש לו חטטין בבית השחי ובבית הערוה, ומצטער מצד השיער, מותר להעבירו.
לא תעדה אשה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו (ממלבושי האיש לפי מנהג המקום ההוא), או שתגלח ראשה כאיש. ולא יעדה איש עדי אשה, כגון שילבש בגדי צבעונים וחלי זהב במקום שאין לובשין אותם הכלים ואין משימין אותו החלי אלא נשים. הגה: ואפילו באחד מן הבגדים אסור, אף על פי שניכרים בשאר בגדיהם שהוא איש או אשה. טומטום ואנדרוגינוס אסורים להתעטף כאשה.
אסור לאיש ללקט אפילו שער אחד לבן מתוך השחורות, משום לא ילבש גבר וכן אסור לאיש לצבוע שערות לבנות שיהיו שחורות, אפילו שערה אחת. וכן אסור לאיש להסתכל במראה.
המהר"י מינץ מתאר את שמחת הפורים שנהגו במקומו, והוא – אגב – אחד המקורות הקדומים ביותר למנהג ההתחפשות בפורים. הוא דן בשאלה האם מותר לגבר להתחפש לאשה או להיפך בפורים, וכותב שכך נהגו במקומו:
4. שו"ת מהר"י מינץ (ר' יהודה מינץ, המאה ה-15, גרמניה ואיטליה) סימן טו
על דבר לבישת הפרצופים שנוהגין ללבוש בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים בפורים. הנה ראיתי שכבר פסק להתיר אהובי ועמיתי מחותני כרכא דכולא ביה אבקת הרוכלים ריש כלה וריש גולה האשל הגדול מהר"ר אליקים סג"ל יצ"ו והוציא כאור משפטו כאשר נמוקו עמו. וראיותיו מוכיחין עליו כאלו יצאו מפי הגבורה ע"כ המהרהר אחריו כמהרהר אחר השכינה אף אני אמרתי להביא ראיה להתיר לא כמהרהר אחרי הרב הגדול יצ"ו ולא כמחזיק דבריו כי אינו צריך ועוד כי ראיותיו דידיה אלימי מראיות דידי. אבל באתי לטול שכר שיבא מכשורא דמצוה ליתן טעם ולהביא ראיה מה ראו על ככה גדולים וחסידי עולם ז"ל שנתגדלתי אצלם אשר ראו בניהם ובנותיהם חתניהם וכלותיהם לובשין אותן פרצופים ושינוי בגדיהם מבגדי איש לבגדי אשה וכן להיפך. ואם היה ח"ו נדנוד עבירה חלילה וחס להם לשתוק ולא ימחו וכ"ש וק"ו באיסור לאו אלא ודאי היה להם ראיה וסמך שהיתר גמור הוא ואין בלבוש זו הרהור עבירה.
ואולם, פוסקים רבים חלקו על דברים אלו ואסרו לגבר להתחפש לאשה אפילו אם מדובר בתחפושת פורימית או בשמחת חתן וכלה, כפי שכתב בעל ספר היראים, שאם דבר מסוים הוא אסור, הרי שהוא אסור גם אם עושים את זה באופן חד-פעמי:
5. ספר יראים (ר' אליעזר ממיץ, המאה ה-12, צרפת) סימן שפה
הלכך יזהר אדם שלא יתקן בתקוני נשים והכל כמנהג המקום בתקונים ומלבושים שרגילות נשי המקום להתקן ולהיות מלבושיהם חלוקים ממלבושי אנשים מכולם יהא מוזהר שלא להתקן ואשה במלבושי האיש שאין כיוצא בהם במלבושי אשה. וללבוש אפי' עראי ודרך שחוק אסור שהרי לא חלק הכתוב בין קבע לעראי. ולפי שראיתי בני אדם שלובשים מלבושי נשים עראי לשחוק והוקשה בעיני כתבתי כן. ויוצרנו יתן בלבנו יראתו ואהבתו ויעמידנו על אמתת דרכי תורתו.
ואולם, נראה שכוונתו של המהר"י מינץ לא היתה רק לחלק בין קבע לבין עראי, אלא בין מי שמטרתו להידמות לבן המין השני לבין מי שעושה כן רק כדי להרבות בשמחה. הרמ"א בהלכות פורים אכן פסק כדברי המהר"י מינץ:
6. רמ"א (ר' משה איסרליש, המאה ה-16, פולין) אורח חיים סימן תרצו סעיף ח
ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא; וכן בלבישת כלאים דרבנן. וי"א דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה.
גם בלבישת כלאיים ישנה משמעות לכוונה, כי כתוב שמוכרי כסות יכולים לענוד על גופם בגדים גם אם הם כלאיים, כי כל כוונתם לשמש כקולב ולא ליהנות מהבגדים הללו. כלומר שאיסור לבישת שעטנז הוא רק כאשר אדם מכוין ללבוש את הבגדים, ולכן אם כוונתו של האדם לא ליהנות מהבגדים אלא להרבות בשמחה, אין הדבר אסור.
ואולם, פוסקים רבים לא קיבלו את דברי הרמ"א, כגון המשנה ברורה, שכתב כך:
7. משנה ברורה (ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, המאה ה-19, ליטא) סימן תרצו ס"ק ל
עיין ביו"ד סימן קפ"ב שכתב שם הט"ז בשם הב"ח שיש לבטל מנהג זה הן בפורים או בשמחת נישואין וכ"כ באר הגולה שם. ואם כל המלבושים של איש רק מלבוש אחד של אשה וניכרים הם, אפשר שאין למחות בהם. ועיין בכנה"ג ובשל"ה שהזהירו להרחיק מזה.
עניין נוסף שנאסר ע"י חז"ל מתוקף האיסור של 'לא ילבש גבר שמלת אשה' הוא האיסור להסתכל במראה. אך הרמ"א כתב שגם זה תלוי חברה ומקום, ואם המנהג המקובל הוא שגם גברים נוהגים להסתכל במראה, אין בכך איסור:
8. שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קנו סעיף ב
אסור לאיש להסתכל במראה, משום "לא ילבש גבר", אלא אם כן משום רפואה, כגון שחושש בעיניו, או שמספר עצמו, או אם מסתפר מן העובד כוכבים בינו לבינו. וכדי ליראות אדם חשוב, מותר לראות במראה. הגה: וי"א הא דאסור לראות במראה היינו דוקא במקום דאין דרך לראות במראה רק נשים, ואית ביה משום "לא ילבש גבר" אבל במקום שדרך האנשים לראות ג"כ במראה, מותר. ואפילו במקום שנהגו להחמיר, אם עושה לרפואה שמאיר עיניו, או שעושה להסיר הכתמים מפניו או נוצות מראשו, שרי. וכן נהגו.
הרב זילבר נשאל האם מותר לגבר להשתמש במשחה להסרת פצעי בגרות שגם מעדנת את העור, או שיש בזה איסור של 'לא ילבש'. ראשית, הוא קובע כי כל מה שנעשה לרפואה או לנקיון אין בו איסור. שנית, מבדיל בין דבר שנעשה לשם נוי, לבין דבר שנעשה כדי שלא יהא מכוער. באופן דומה חילקו האחרונים בעניין צביעת שערות בין מי שיש לו כמה שערות שיבה, שאסור לו לצבוע אותם בשחור, לבין מי שמפאת מחלה או מום כלשהו נצבע חלק משערותיו בלבן (כגון חצי זקנו) שאז יהיה מותר לצבוע אותו, כי אין המטרה להתייפות כמו הנשים, אלא רק להסיר את המום ממנו:
9. אז נדברו (הרב בנימין יהושע זילבר, המאה ה-20, בני ברק) חלק רביעי סימן לז
זה עתה קניתי משחה (נוזלית) נגד פצעי בגרות, שזה גורם דרך אגב ליפוי העור וכו'. והעירו לי על זה כי יש חשש של 'לא ילבש', כיון שבדרך כלל רק נשים משתמשות בזה, ואם כן שפיר הוי מלבושי נשים כמו בסבון עם ריח חזק מאוד, ויש מחמירים. ואבקש מכת"ר לכתוב לי הצדדים בזה וגם בסבון עצמו לאלה שמפונקים מאוד האם שייך מלבושי נשים.
תשובה: כל דבר שעושים משום נקיון או רפואה אין בזה משום לא ילבש, ומדינא מותר לרחוץ בסבון שנותן ריח כשמכוין לנקיון, ועיקר עשוי לזה ולא לקישוט. אבל עדיין אינו ברור לי המציאות מה שמעבירים פצעי הפנים אם זה נקרא רפואה או לייפות את עצמו.
ושוב ראיתי ביורה דעה סימן קנו ובסימן קפב לענין הסתכלות במראה אם דרך המקום שגם אנשים משתמשים בזה אין בזה משום לא ילבש אלא שהחברים נמנעים מזה, לכן סבון שמריח המנהג שגם אנשים משתמשים בזה, ואין כאן מקום להחמיר, שהרי עיקר אינו לשם קישוט אלא לנקיון. כלומר בצירוף ב' הטעמים מותר גם לחברים. וגם לצורך אין בו משום לא ילבש כמבואר שם. ועד כתב רמ"א בסימן קנו וזה לשונו: "או שעושה להסיר הכתמים מפניו או נוצות מראשו מותר להסתכל במראה". הרי ההיתר ברור להעביר פצעי בגרות אף שגם נשים עושות כן שבעיקר זה לא לשם נוי, רק שלא יהא מכוער.
הרב שלמה זלמן אויערבך נשאל האם מותר לגבר לעשות ניתוח פלסטי, או שיש בזה משום התייפות המתאימה לנשים, וגם הוא מביא את החילוק בין תיקון נוי להסרת מום:
10. שו"ת מנחת שלמה (ר' שלמה זלמן אויערבך, המאה ה-20, ירושלים) תנינא (ב - ג) סימן פו
נתוח פלסטי
הנני משיב לו בקיצור את אשר נלענ"ד, דכה"ג דלא קעביד משום יפוי אלא משום צער וכגון שחוטמו משונה מאד משל כל אדם והוא מתבייש בו אפשר להקל וכמ"ש ר"ת בתוס' יבמות מ"ח ע"א ד"ה לא, והגמ' בנזיר נ"ט ע"ב עיין שם, ומטעם זה גם נוהגים להקל לצבוע או ללקט לבנות מתוך שחורות למי שהוא צעיר ובכה"ג שלפי הגיל שלו הוא כעין מום וכוונתו רק להסיר ממנו את המום ולהיות ככל אדם ואין זה דומה לתיקוני נשים, וה"נ גם כאן אפשר דיש להקל, אבל בכה"ג שכוונתו ממש ליפוי נראה דאסור. אולם האיסור של חובל בגופו נראה דלא שייך הכא כיון דתיקון הוא אצלו.
מכאן נעבור לדון בעניין השאלה האם מותר לבנות ללבוש מכנסיים. הרב וייס, גאב"ד העדה החרדית, ראה במכנסיים איסור מוחלט, וממילא אסר גם לנשים שרצו ללבוש מכנסי סקי, כשהמסקנה שלו היא שלנשים בכלל אסור לעשות סקי, כי זה יאלץ אותן ללבוש מכנסיים. הוא ראה במכנסיים איסור מוחלט, למרות שיש נשים רבות שהולכות עם מכנסיים, ויש מכנסיים שנועדו רק לנשים:
11. שו"ת מנחת יצחק (הרב יצחק יעקב וייס, המאה ה-20, ירושלים) חלק ב סימן קח
בדבר אם מותרת ללבוש מכנסים לצורך גלישה, דקשה לגלוש בלא מכנסים, וגם אם תפול, הוי לה למעליותא מבלא זה כמובן.
הנה לא אכניס עצמי בנוגע להגלישה בעצמה דבודאי לא הוי מדת הנשים הצנועות, רק במה דנוגע ללבישת המכנסים הנ"ל, די"ל לכאורה דדבר זה תלוי בפלוגתת הפוסקים, אם היכא דלובשין כדי להגן מפני החמה והצינה שרי, דלהש"ך (שם) שרי, ובס' יד הקטנה חולק עליו ואוסר אף בכה"ג, וי"ל דהוא הדין בנידון דידן, ודוקא במלבוש א' לבד, אבל היכא שלובשת כל המלבושים כאיש, גם להש"ך אסור כמבואר בדבריו, ועי' בת' אבני צדק וערוגת הבושם שם, אבל לאחר העיון נראה דבכעין נד"ד, אף שיהיה רק מלבוש אחד, אסור לכ"ע, דבודאי גם הש"ך מתיר רק כמו חמה וצינה, דאינו תלוי ברצונו למנוע מזה, משא"כ כה"ג דמי התיר לה לילך לגלוש, ולהלביש עצמה בבגדי אנשים, לא תגלוש ולא תלבוש!
כמדומני שחליפות סקי נעשות כיום באופן אחיד לנשים ולגברים, ואולי רק בצבעים ניתן להבחין ביניהם. לכן נראה לענ"ד שקשה להגדיר חליפת סקי כבגד של איש בלבד, ובעיקר כאשר מדובר בצבעים של נשים.
יתרה מזו: הגמרא מספרת על ר' יהודה שהיה לו ולאשתו חלוק אחד בלבד, והם היו משתמשים בו בתורנות:
12. תלמוד בבלי נדרים דף מט עמוד ב
דביתהו דרבי יהודה נפקת, נקטת עמרא עבדה גלימא דהוטבי, כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה, וכד נפיק רבי יהודה לצלויי הוה מיכסי ומצלי, וכד מיכסי ביה הוה מברך: ברוך שעטני מעיל. זימנא חדא גזר רבן שמעון בן גמליאל תעניתא, ר' יהודה לא אתא לבי תעניתא, אמרין ליה: לא אית ליה כסויא, שדר ליה גלימא ולא קביל. דלי ציפתא ואמר ליה לשלוחא: חזי מאי איכא, מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא.
מלבד מידת ההסתפקות במועט שאפשר ללמוד מהסיפור הזה, אפשר ללמוד גם לעניין לבישת החלוק – שכאשר לא מדובר בחלוק שמוגדר דוקא לגברים או לנשים, אין כל מניעה שילבשו את אותו חלוק גם גבר וגם אשה. חליפת סקי לענ"ד אינה מוגדרת דוקא כבגד של גבר או של אשה ולכן קשה לאסור זאת מטעם זה. מסתבר שדברי הרב וייס מתייחסים לחברה שבה הוא חי, אשר בה אין מציאות של נשים ההולכות עם מכנסיים, ובאותה חברה כל מכנסיים יוגדרו, אולי, כבגד של גבר.
הרב עובדיה יוסף, לעומת זאת, סבור שעדיף שבנות ילבשו מכנסיים מאשר שילכו עם חצאיות שאינן צנועות, והוא סבור שאין במכנסיים משום 'לא ילבש' אלא שהן פחות צנועות מאשר חצאיות ושמלות:
13. שו"ת יביע אומר (הרב עובדיה יוסף זצ"ל) חלק ו - יורה דעה סימן יד
ב"ה. אדר א' תשל"ג. אל תשב פני משיחך, לפ"ק. לכבוד הרב,,, מנהל בית הספר תיכון דתי. הי"ו. - שלום וברכה. אודות בנות המופיעות בבית הספר תיכון דתי בחצאיות קצרות ביותר (מיני), ואין בידו למחות, כי לדאבון לבנו נפרצו גדרי הצניעות, ולא ישמעו לקול מורים, ושאל, אם אין להעדיף מכנסים ארוכות על חצאיות כאלה, ובפרט בימות החורף שיש סיכויים סבירים שיסכימו לקבל עצה להעדפת מכנסים על החצאית.
טרם כל ראיתי לנכון להסביר בקצרה חומרת הדברים בלבישת חצאיות קצרות כאלה...
ומעתה הבוא נבוא לענין בנות הלובשות מכנסים ארוכות אם אין בזה משום איסור לא יהיה כלי גבר על אשה. והנה בנזיר (נט) תניא, לא יהיה כלי גבר על אשה, מה ת"ל, אם שלא ילבש איש שמלת אשה, ואשה שמלת איש, הרי נאמר כי תועבה היא, ואין כאן תועבה, אלא שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים, ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים. ר' אליעזר בן יעקב אומר מנין שלא תצא אשה בכלי זין למלחמה ת"ל לא יהיה כלי גבר על אשה. ולא ילבש גבר שמלת אשה שלא יתקן בתיקוני אשה. ע"כ. נמצא דלת"ק פי' לא יהיה כלי גבר על אשה, באופן שיושבת בזה בין האנשים. ולא ילבש גבר שמלת אשה, באופן שיושב בין הנשים, שע"י כן יבאו לידי ניאוף, הא לאו הכי לא קרינן בהו תועבה היא. ולראב"י גם במלבוש לבד, או בכלי זין לאשה, עוברים על הלאו...
ועינא דשפיר חזי להב"ח ביו"ד (סי' קפב) שכתב, שבאיסור של לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה, יש היתר בשני דברים, האחד, שאין איסור אפי' בדבר שהוא נוי וקישוט אלא באשה הלובשת מלבושי איש כדי להתדמות לאיש, ואיש הלובש בגדי אשה בכדי להתדמות לאשה, אבל אם לובשים להגן מפני החמה או מפני הצנה מותר... והשני שאפי' עושים להתדמות אין איסור אלא בדברים העשויים לנוי ולקישוט... אבל במלבושים לבד אין איסור כל שאינו הולך ויושב בין הנשים והאשה בין האנשים...
אולם המדקדק בדברי הפוסקים ידע בבירור שלא נאסר לאשה אלא מלבוש שמיוחדת צורתו לאיש, וכן אינו אסור לאיש אלא שמלה שמיוחדת צורתה לאשה, אבל מלבוש שצורתו שוה לאיש ולאשה מותר לכולם...
וגדולה מזו מצינו להגאון מהר"י מינץ בתשובה שמותר לאיש ללבוש בגדי אשה, כשעושה כן לשמחת פורים, ואינו מתכוין לשם ניאוף, ושכן מוכח בסמ"ג (סי' ס). ע"ש. וכ' הרמ"א בהגה א"ח (ס"ס תרצו) שכן המנהג להקל. אולם רבינו הב"ח (ס"ס קפב) כתב, שדברי מהר"י מינץ הנ"ל דחויים הם מהלכה, ממ"ש להדיא הר"א ממיץ בס' יראים, שאף במשתה של חתן וכלה אסור לאיש ללבוש בגדי אשה אף על פי שאינו מתכוין אלא לשמחם. אלמא דאף מה שעשה לשמחת מצוה יש איסור בדבר, ולא דמי ללובשת בגד איש להגן מפני הצנה שמותר, דשאני התם שאינה עושה אלא להנצל מן הצער שא"א באופן אחר, אבל לשמחת חתן וכלה, וכן לשמוח בפורים, כבר אפשר בהרבה מיני שמחה, ולא יעברו על לאו זה. ע"כ. וכן מבואר בתשו' הרמב"ם שהובאה במעשה רוקח (דף א ע"א), שיש לבטל המנהג שנהגו שהכלה יוצאת במחול במצנפת או כובע על ראשה, או שהחתן מתקשט בעדי אשה, ולא יעלה על הדעת שהותר להם איסור תורה בשביל שמחת חתן וכלה. ע"ש. וכן הסכימו האחרונים בדין שמחת פורים...
ניהדר אנפין לנ"ד, כי הנה הלובשות מכנסים להגן מפני הצנה או מפני החמה ואינן מתכוונות להדמות לאנשים, בודאי שיש להן ע"מ שיסמוכו, מאחר שרבים וכן שלמים הסכימו לדעת הב"ח והט"ז והש"ך שמתירים בזה. וכנ"ל. ועוד שאפילו אם אינן עושות כן להגן מהצנה והחמה, יש לומר שאין בנ"ד משום לא יהיה כלי גבר על אשה, מכיון שיש הבדל ניכר בין מכנסי גברים למכנסי נשים, שמכנסי הנשים עשויות ממיני צבעונים שאין האנשים לובשים דוגמתן כלל. (ע' בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' קכא). וגם עשויות בצורה שונה משל מכנסי גברים... ומכ"ש שבזה"ז נתפשטה מאד לבישת המכנסים לנשים, אף על פי שהצנועות נזהרות מהן, מ"מ לא שייך בזה איסור של לא יהיה כלי גבר על אשה כיון שאינו בגד המיוחד לאנשים...
ומכל מקום מודה אני שאין להתיר כאן לכתחלה לבישת מכנסים אלה לבנות, כי בגדי שחץ הן, ומעוררות תשומת לב מיוחדת לרואיהן יותר מאשר שמלה או חצאית רגילה, ומביאות לידי הרהורים רעים. ואין לבנות ישראל הכשרות ללכת בהן כלל. ובפרט במכנסים המהודקות ממש על הגוף שגורמות הסתכלות והרהורים רעים ביתר שאת... ומכל מקום אם אין הבנות שומעות לקול הורים ומורים להמנע מלבישת חצאיות קצרות ביותר, והולכות בשוק וירך מגולות, שהיא פריצות יתירה, יש לבחור הרע במיעוטו, ולהורות להן כהוראת שעה ללבוש מכנסים...
מסקנא דדינא, איסור גמור לבנות ישראל ללכת בחצאיות קצרות או שמלות קצרות (הנקראות מיני, למינים ולמלשינים אל תהי תקוה), ואיסור זה יש בו גם לאו מן התורה, שנא' ובחקותיהם לא תלכו. וכן אין להתיר לכתחלה לבנות ישראל ללבוש מכנסים, משום שהן בגדי שחץ ופריצות. ובנות הלובשות חצאיות קצרות או שמלות קצרות למעלה מן הברך, צריך להשתדל להשפיע עליהן בדרכי נועם ללבוש חצאיות או שמלות צנועות, באופן שמכסות את הברכים גם בעת ישיבתן. ובמקום שלא ישמעו לנו הבנות ללבוש חצאיות או שמלות המכסות את הברכים, יש להעדיף מכנסים על חצאיות ושמלות קצרות, עד שיוכלו להשפיע עליהן ללבוש בגדי צניעות ככל בנות ישראל הכשרות.
