הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"חינוך" לנזירות [ועוד]
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נזיר כט ע"א-ע"ב
כמה עקרונות הנלמדים מתוך הסוגיה:
1.
במשנה נקבע שרק איש - ולא אשה - יכול להזיר את בנו:
גמ'. איש אין, אבל אשה לא, מאי טעמא?
מחלוקת אמוראים:
2.
ר' יוחנן אמר: הלכה היא בנזיר,
רבי יוחנן סובר שכך קבעה ההלכה - "הלכה למשה מסיני" [ולכן אין לשאול "מאי טעמא"].
כבר כתבנו בדף הקודם:
"הלכה היא בנזיר" - הלכה למשה מסיני שרק האיש יכול להזיר את בנו ולא האשה, ואין זה דומה להלכה למשה מסיני שנאמרה לעיל בנזיר דף כו שם "הלכה היא בנזיר" מתייחסת למקרה שנזיר הכין מעות לקרבנותיו ומת, המעות - "סתומין" - ילכו לנדבה.
וקצת קשה, שריש לקיש אומר שאין הלכה למשה סיני בעניין זה, כלומר, יש מחלוקת אמוראים אם היתה הלכה למשה מסיני בעניין זה!
2.1
ואולי אפשר לחדש ["חידוש"]: כשהגמרא אומרת במפורש "הלכה למשה מסיני" - אין מחלוקת באותה הלכה, אבל בהלכה שנפתחת ב"הלכה..." - גם אם היא ניתנה למשה בסיני - יש מחלוקת!
3.
ורבי יוסי ברבי חנינא
תלמוד בבלי מסכת נזיר דף כט עמוד א
אמר ריש לקיש: כדי לחנכו במצות.
משמע שרבי יוסי ברבי חנינא היה תלמידו של ריש לקיש.
4.
תוספות מסכת נזיר דף כט עמוד א:
ה"ג - וסבר רבי יוסי בר' חנינא הכי והתניא א"ר יוסי בר' חנינא וכו'
בהמשך הסוגיא נאמר "והתניא אמר רבי יוסי ברבי חנינא...", כלומר שהוא תנא, ואילו מכאן - לעיל בסעיף 3 - ברור שהוא אמורא.
4.1
ולא גריס ר"ח דרבי יוסי ברבי חנינא אמורא הוא ולא תנא ...
לכן ר"ח לא גורס בהמשך הגמרא "והתניא..."
4.2
ורבינו תם מפרש דאין לשבש הספרים דהא רבי יוסי בר' חנינא דשמעתין על כרחך תנא היה ואינו אותו שבש"ס שמוזכר באמורא
רבנו תם סובר שהיה גם חכם בשם "רבי יוסי ברבי חנינא" שהיה תנא והוא זה שמוזכר בהמשך סוגייתנו.
4.3
שהרי אמר רשב"ל משום ר' יוסי בר' חנינא דשמעתין על כרחך תנא היה
משמע מדברי תוס' שגורס בסוגייתנו להיפך: "אמר רשב"ל משום רבי יוסי ברבי חנינא" [ולא: "רבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש:...".
4.4
ואינו אותו שבש"ס שמוזכר באמורא שהרי אמר רשב"ל משום ר' יוסי בר' חנינא ור' יוסי בר' חנינא היה תלמיד דרבי יוחנן דאמר בפרק שלישי דסנהדרין דף ל:) דרבי יוחנן סמכיה ואמר ליה אמור מה ששמעת ואיך אמר רשב"ל משמו
4.5
מסקנת תוס':
אלא ודאי תרין הוו.
מדברי תוס' הנ"ל ניתן ללמוד כמה דברים:
1. היה רבי יוסי ברבי חנינא – שהיה תנא, והיה "רבי יוסי ברבי חנינא" שהיה אמורא. כאמורא - מדובר על תלמידו של רבי יוחנן.
2. מהביטוי "אמר רבי שמעון בן לוי משום רבי יוסי ברבי חנינא" משמע שלא היה בדורו, ואם מדובר בתלמיד של רבי יוחנן הרי שריש לקיש היה מבוגר ממנו ולא היה אומר "משום". כלומר הביטוי "אמר רב ... משום רב ..." מתאים רק לתלמיד שאומר משום רבו ולא בשם חכם צעיר ממנו.
4.6
הערה: מדוע בכל הסוגיה מוזכר "ריש לקיש" כבעל מחלוקתו של רבי יוחנן ולא מוזכר כלל רבי יוסי ברבי חנינא [לפי שתי הגירסאות - לעיל בסעיף 4.3.]
ראה "שוטנשטיין", הערה 8.
4.7
באופן כללי ראה ב"שוטנשטיין", הערה 1, וב"מתיבתא", הערות א; ז.
4.8
נראה שתוס' לא מבדיל בין הביטוי "אמר רב... אמר רב..." לבין הביטוי "אמר רב... משום רב..."
5.
בכל אופן ריש לקיש אומר שהטעם שאב יכול להזיר את בנו הוא מטעם גדרי חינוך - להסתפק במועט, ל"צניעות".
6.
אי הכי, אפי' אשה נמי!
7.
קסבר: איש חייב לחנך בנו במצות, ואין האשה חייבת לחנך את בנה.
אשה אינה חייבת ב"מצות חינוך" לבנה!
8.
בשלמא לרבי יוחנן, דאמר הלכה היא בנזיר, אמטו להכי בנו אין, בתו לא,
אלא לריש לקיש, אפילו בתו!
קסבר: בנו חייב לחנכו, בתו אינו חייב לחנכה.
אין מצוה לחנך את הבת
[אבל אולי האשה כן חייבת לחנך את בתה]
9.
בשלמא לרבי יוחנן, דאמר הלכה היא בנזיר, אהכי בנזירות אין, בנדרים לא,
אלא לריש לקיש, אפילו נדרים נמי!
לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא בנדרים דלית ליה ניוול, אלא אפילו בנזירות דאית ליה ניוול,
אפילו הכי חייב לחנכו.
"לא מיבעיא"
"לא מיבעיא" מתייחס למקרה שלא כתוב במשנה שבו הדין יותר פשוט, ובמקרה שמוזכר במשנה יש חידוש "אלא אפילו....". ודומה למושג "לא זו אף זו" שמתייחס לשני מקרים כששניהם מוזכרים במשנה.
10.
בשלמא לרבי יוחנן, דאמר הלכה היא בנזיר, היינו דקתני מיחה או שמיחוהו קרוביו,
אלא לרבי יוסי בר' חנינא אמר ריש לקיש, כל כמיניהון קרובים דאמרין ליה לא תיגמריה מצות?
קסבר: כל חינוך דלא חשיב לא ניחא ליה.
גם קרובי משפחה יכולים להתערב בחינוך הבן. [רק לגבי חינוך בנזירות]
11.
בשלמא לרבי יוחנן, דאמר הלכה היא בנזיר, משום הכי מגלח ועביד הקפה,
מצות עשה של "הלכה למשה מסיני" דוחה "לא תעשה" של דאורייתא.
ראה בפרשנים שמכאן מוכח - שיטת הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם - ש"הלכה למשה מסיני" היא ממש "מצות עשה דאורייתא" [ואז "עשה דוחה לא תעשה"].
12.
אלא לר' יוסי בר' חנינא אמר ר"ל כדי לחנכו במצות, הא קעביד הקפה!
קסבר: הקפת כל הראש מדרבנן, וחינוך מדרבנן, ואתי חינוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן.
אולי הכוונה לכך שגם לגבי שתי מצוות דרבנן תקף הכלל [הכללי] של "עשה דוחה לא תעשה", כלומר, "עשה" דרבנן דוחה "לא תעשה" דרבנן. ואין בנושא שבסוגייתנו תקנה מיוחדת - לפי ריש לקיש. [דומה אולי גם לחיוב מדרבנן מוציא ידי חובה חיוב מדרבנן"]
13.
בשלמא לרבי יוחנן, דאמר הלכה היא בנזיר, אהכי מגלח מייתי קרבן,
14.
אלא לרבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש כדי לחנכו במצות, הא קא מייתי חולין לעזרה!
קסבר: חולין בעזרה לאו דאורייתא.
משמע אותו עיקרון - הבחנה בין "דאורייתא" ל"דרבנן" - כלעיל בסעיף 12.
15.
בשלמא לרבי יוחנן, דאמר הלכה היא בנזיר, אהכי כי מיטמא מייתי קרבן ציפרין ואכיל כהן מליקה,
16.
אלא לרבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש, הא קאכיל נבילה!
קסבר כרבי יוסי בר' יהודה: דאין שחיטה לעוף מן התורה, וחולין בעזרה לאו דאורייתא.
גם כאן משמע אותו עיקרון - הבחנה בין "דאורייתא" ל"דרבנן" - כלעיל בסעיף 12 ובסעיף 13-14.
17.
יש אומרים שבסוגייתנו מדובר במצוות חינוך מיוחדת ולא במצוות חינוך ה"רגילה" שבכל התורה.
18.
רמב"ם הלכות נזירות פרק ב הלכה יג:
קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר הרי זה נזיר ומביא קרבנותיו, ואף על פי שעדיין לא הביא שתי שערות כשאר הנדרים, והאיש מדיר את בנו קטן בנזיר אף על פי שלא בא לעונת נדרים,
ואין האשה מדרת את בנה בנזיר,
ודבר זה הלכה מפי הקבלה הוא ואינו נוהג בשאר נדרים.
משמע מהרמב"ם שפוסק בסוגייתנו כרבי יוחנן.
18.1
ומשמע ש"הלכה היא בנזיר" אינה ממש "הלכה למשה מסיני" אלא "הלכה מפי הקבלה" - אולי ממשה רבנו עצמו כראש הסנהדרין.
ואם כוונתו ש"הלכה מפי הקבלה"="הלכה למשה מסיני" הרי שתוקף של "הלכה למשה מסיני" - לדעתו - אינו כתוקף דאורייתא, אלא מדרבנן.
18.2
יד מלאכי כללי הפוסקים כללי הרמב"ם והראב"ד והסמ"ג:
מ כשכותב הרמב"ם ודבר זה הלכה מפי הקבלה כונתו הרצויה היא שלכל דברי הנביאים קרי להו מפי הקבלה, שו"ת זרע אברהם חי"ד סי' ל"א דף קי"ח ג'
ונ"ל דבזה ניחא מאי דכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות אישות דין ו' ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה וכו' משום דבפ"ק דיבמות דף כ"א א' רב יהודה ורב אושעיא גמרי שניות מכתובים שגם הם קבלה מיקרו עיין בסוטה דף ל"ז א' ע"ש ורמזו הלחם משנה שם וסרה תמיהת הכ"מ שתמה על רבינו דכיון דמגזירת חכמים הן לא יצדק לומר בהן לשון קבלה ולי הדיוט ניחא בזה
ומיהו מדברי הכ"מ פ"ג מהלכות נזירות הלכה י"ב לא משמע הכי ע"ש וכן בסוף פ"ו מהלכות ק"ש להל"מ קרי ליה מפי הקבלה ע"ש בכ"מ וכן בפ"י מהלכות שגגות דין ה' ועיין כ"מ פ"ג מהלכות מעילה וע"ע הרמב"ם סוף פ"ד מהלכות ממרים ופ"ג מהלכות אבל דין ח' ובפ"י מהלכות מלכים דין ו' ולחם יהודה שם ועיין חוות יאיר דף ק"ף ב' וריח שדה דף ז"ן ד' בארוכה ומגילת ספר לאוין ק"י:
הוא מביא את שני ההסברים למשמעות הביטוי ברמב"ם "מפי הקבלה".
+/השגת הראב"ד/ קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר ה"ז נזיר ומביא קרבנותיו. א"א דבר זה אינו מחוור למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן היכי מייתי חטאת שהיא חולין לעזרה
ואפשר דהלכתא כמ"ד דאורייתא דרב כהנא ור' יוחנן ורשב"ל פליגי ור' יוחנן ורשב"ל סבירא להו דאורייתא פ' יוצא דופן.+
18.3
לעיל בדברי הרמב"ם ובראב"ד יש דיון לגבי "עונת נדרים" בסוגייתנו.
ראה גם "שוטנשטיין" על דף כט עמוד ב, הערה 8.
19.
לגבי דין חינוך:
תוספות מסכת נזיר דף כח עמוד ב:
בנו אין בתו לא - דכך הלכה היא בנו דשייך במצות לכשיגדל מוטל על האב לחנכו אבל בתו לא
תימה הא דאמר בעלמא (יבמות דף קיד.) קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו והאמר [ריב"ח] אף לחנכו לעשות מצוה מוטל על האב
וי"ל דחינוך לא שייך אלא להזהירו לעשות ולקיים מצוה
אבל להזהיר מלעבור אין זה חינוך
הוא מבדיל בין חינוך ל"עשה" ובין חינוך ל"לא תעשה" שבזה דנה סוגייתנו - בעניין נזירות.
19.1
וההוא דפרק בתרא דיומא דף פב.) היינו קיום מצוה ועניתם
חינוך ילדים להתענות היא "מצות עשה" מפני שכך הוא הניסוח בתורה "ועניתם..." - למרות שבפועל המצוה היא "לא תעשה" - לא לאכול וכו'.
[הניסוח קובע ולא אופן הביצוע]
19.2
עוד אומר ר"י דחינוך לא שייך אלא באב אבל באיניש אחרינא לא שייך והכא אמרינן בתו לא והתם אמרינן אחד תינוק ואחד תינוקת מחנכין אותם להתענות ביוה"כ וצריך לחלק בדבר.
הוא נשאר בקושי על כך שבסוגייתנו יש הבדל בין בן ובת - אין מצוה לחנך בת - ואילו לגבי יום הכיפורים אין הבדל בין "תינוק" ו"תינוקות" לגבי חינוך להתענות.
19.3
לגבי דיני חינוך בסוגייתנו ובאופן כללי ראה בהרחבה בסוגייתנו, "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים נו-סב.
