הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"מאי דוחקיה לאוקמיה כרבי... לוקמה..."; "לשון נזיר משונה"

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

נזיר יח ע"ב

ורב חסדא, מאי דוחקיה לאוקמיה כר' יוסי ברבי יהודה? לוקמה כגון דנטמא דחזיא בליל שמיני, ורבי היא! מדלא מוקים לה כרבי, לימא קסבר: ליליא לאו מחוסר זמן הוא!  

הביטוי הנ"ל - 10 מופעים בש"ס. [כששם החכם במקומות שונים במשפט]

2.1
הוא מובא על יד אמוראים שונים: "רב"; רבי אושעיא; רב חסדא; רבי זירא; ריש לקיש; רבי אלעזר; רבי יוסי ברבי חנינא; רב יהודה.
ולכן אין להסיק משמות החכמים שום מסקנה.

2.2
בחלק מהמקרים מדובר בהעמדה כ"רבי" או כרבנן". מסקנה: יש להעדיף הסבר משנה שתהיה לפי כללי ההלכה - כמו הלכה כרבי מחברו וכן כמו הלכה כרבנן על פי הכלל "יחיד ורבים הלכה כרבים".

2.3
בחלק מהמקרים מדובר לא בהעמדה כשיטה מסויימת - וכלעיל בסעיף 2.2 - אלא במקרה מסויים ["אוקימתא"] שמתאים יותר לפשט.

2.4
אבל הדבר המעניין הוא שב 7 מופעים התרוץ הוא "אמר רבא מתניתין קשיתיה...".
פעם 1 - "מתניתין כוותיה"
פעם 1 - "רב מתניתין קשיתיה"

2.5
ובסוגייתנו - המופע ה 10 - התרוץ - או ההנחה - הוא "לימא קסבר רב חסדא...". לא רבא מיישב אלא ה"סתמא דגמרא", ולא מדובר ב"מתניתין קשיתיה"!

2.6
מסקנה: "לשון נזיר משונה". [לא מצאתי בפרשנים!]

3.
ראה מה שכתבנו על מסכת פסחים דף עח:

מאי דוחקיה דרב דמוקים לה מתניתין לכתחלה, ורבי נתן? נוקמה כרבנן, ואפילו דיעבד נמי לא! -

הגמרא שואלת מדוע רב לא מסביר את משנתנו כחכמים, ומעדיף להסביר את משנתנו דווקא כשיטת רבי נתן בברייתא.
תוספת הסבר: הגמרא לא שואלת מדוע רב פוסק כרבי נתן ולא כחכמים שהם רבים נגד יחיד. וזה, מפני שלאמורא יש רשות וסמכות לפסוק כדעת יחיד במשנה או בברייתא, ובדרך כלל הגמרא לא שואלת בכל מקום בש"ס כשיש תופעה כזאת מדוע האמורא פסק כיחיד ולא כחכמים.
כנראה שההסבר הוא, שכאן שאלת הגמרא היא על העובדה שרב מפרש את משנתנו באופן מיוחד, ונראה לגמרא שהסברו של רב "חורג" מהפשט, ולכן היא שואלת מדוע רב מפרש את משנתנו באופן חריג שמתאים רק לשיטת רבי נתן, ומדוע הוא לא מפרש כפשוטו ולפי חכמים.

רב מתניתין קשיתיה, אמאי (תני) +מסורת הש"ס: [תנן]+ אין זורק את הדם, ליתני פסול!
אלא שמע מינה: אין זורק - לכתחלה, אבל דיעבד - שפיר דמי.
ולרבי נתן, איש לפי אכלו למה לי? - דבעינן גברא דחזי לאכילה.

הגמרא מסבירה שרב סובר, שלשון המשנה מעידה שמדובר רק בדין של לכתחילה, ולא בדין שחל גם בדיעבד כי לא כתוב במשנה "פסול". משמע מסוגייתנו, שהביטוי "פסול" משמעו שכך הדין גם בדיעבד.

מכל מהלך סוגייתנו שהגמרא דנה בדברי רב נראה, שהלכה צריכה להיות כמותו בגלל מעמדו של רב ובגלל שלשון המשנה יותר מובנת לפי שיטתו. וכל זה למרות שיוצא שרב פוסק כרבי נתן ולא כחכמים. והערה: ואין פה הכרעה כיחיד - רבי נתן - נגד רבים - חכמים - בברייתא, שהרי לפי הסברו של רב במשנתנו יוצא שגם המשנה עצמה סוברת כרבי נתן וממילא יש כאן גם "רבים" נגד חכמים בברייתא של רבי נתן.