הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
נזיר - נאה וחוטא?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נזיר ג ע"א
אהא נאה - נזיר.
...
נזירא מילתא דעבירה, ואמרי' ליה נאה?
תלמוד בבלי מסכת נזיר דף ג עמוד א
אין, דאפילו לרבי אלעזר הקפר, דאמר: נזיר חוטא, הני מילי גבי נזיר טמא, דאיידי דבעי מיסתר, דאמ' רחמנא: +במדבר ו+ והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו, התם הוא דלמא אתי למיעבר על נזירותיה,
אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי ביה.
1.
משמע בגמרא שלפי רבי אלעזר הקפר רק נזיר שנטמא נקרא "חוטא", כיון שיהיה לו קשה לקיים את תשלום ימי הנזירות אחרי שנטמא. החטא הוא בכך שהוא עלול להיכשל יותר ממה שנכשל כבר בכך שנטמא.
2.
תוספות מסכת נזיר דף ב עמוד ב:
ואמאי נאה הא מילתא דעבירה היא ואמרי' ליה נאה - פירוש הנודר בנזיר עושה עבירה וקרינן ליה נאה וי"ג מלתא עבידא וכי מעשה הגון וכשר לעשות כן הא עבירה היא ומשני אפילו לר' אלעזר הקפר כו' דילמא אתי למיעבר על נזירותו לשתות ביין כי ארכו לו הימים אבל טהור לא חוטא קרי ליה
וקשה דבעלמא אייתי לר' אלעזר אפילו אנזיר טהור על שם שציער עצמו מן היין קרי ליה חוטא
וי"ל דטהור נמי קצת קרי ליה חוטא ומכל מקום המצוה רבה על החטא ולכך קרי ליה נאה
מידי דהוה מתענה תענית חלום בשבת דיש לו מצוה לבטל החלום וקצת עבירה עשה שהתענה בשבת שהרי צריך לישב בתענית למחרת השבת לכפר על שהתענה בשבת
אבל נזיר טמא רחמנא קרייה חוטא לפי שהוא סותר את נזרו וצריך לחזור לנזירתו וכבד בעיניו המעשה ותוהה על הראשונות.
תוס' מסביר את הגמרא שגם נזיר "טהור" הוא גם קצת "חוטא", אבל בגלל שהמצוה יותר גדולה מהעבירה לכן הוא נקרא "נאה"!
רמב"ם הלכות נזירות פרק י הלכה יד:
האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך או אם לא אעשה וכיוצא בזה הרי זה רשע ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא,
אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח ועל זה נאמר נזר אלהיו על ראשו קדש הוא לה',
ושקלו הכתוב כנביא (שנאמר) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים. סליקו להו הלכות נזירות בס"ד.
וראה מה שכתבנו על כל העניין על מסכת תענית דף יא:
הערה: המיספור מתאים לדברים שכתבנו על מסכת תענית דף יא, ולכן יש כפילות של 1-3
בגמרא:
אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא.
סבר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר +במדבר ו'+ וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה.
רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר +במדבר ו'+ קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה.
ולשמואל, הא איקרי קדוש! - ההוא אגידול פרע קאי. -
ולרבי אלעזר, הא נקרא חוטא! - ההוא דסאיב נפשיה. -
ומי אמר רבי אלעזר הכי? והאמר רבי אלעזר: לעולם ימוד אדם עצמו
תלמוד בבלי מסכת תענית דף יא עמוד ב
כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר +הושע י"א+ בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר! -
לא קשיא, הא - דמצי לצעורי נפשיה, הא - דלא מצי לצעורי נפשיה.
ריש לקיש אמר: נקרא חסיד, שנאמר +משלי י"א+ גמל נפשו איש +(חסיד)+ [חסד] ועכר שארו וגו'.
אמר רב ששת: האי בר בי רב דיתיב בתעניתא - ליכול כלבא לשירותיה.
(אמר) +מסורת הש"ס: ואמר+ רבי ירמיה בר אבא: אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב בלבד.
אמר רבי ירמיה בר אבא אמר ריש לקיש: אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית, מפני שממעט במלאכת שמים.
1.
בפשטות יש 3 שיטות בגמרא לגבי מי שיושב בתענית [כשלא מחוייב על פי דין]:
שמואל - נקרא חוטא
רבי אלעזר - נקרא קדוש
ריש לקיש - נקרא חסיד
2.
רמב"ם הלכות דעות פרק ג הלכה א:
שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא,
שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש,
אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.
בפשטות הרמב"ם פוסק בסוגייתנו כשמואל!
3.
לחם משנה הלכות דעות פרק ג הלכה א:
[א] שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו וכו'. בפ"ק דתעניות (דף י"א) נקרא חוטא ואמרו שם כי האי תנא דתניא ר"א הקפר ברבי אומר מה ת"ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חטא וכו' והלא דברים ק"ו ומה זה שציער עצמו מן היין וכו' ריש לקיש אמר נקרא חסיד וכו'.
ובדברי ר"ל יש שני פירושים שרש"י פי' נקרא חסיד המתענה.
והתוס' פירשו נקרא חסיד מי שאינו מתענה.
ורבינו סבר כפירוש התוס'
ולפי זה הסוגיא שבכאן בין לשמואל בין לר"ל אין ראוי להתענות ולכך פסק רבינו כן
הוא מסביר שלפי תוס' ריש לקיש סובר כשמואל ודעת ריש לקיש היא, שמי שלא מתענה לא רק שאז לא נקרא חוטא אלא שנקרא חסיד!
וממילא יש כאן "יחיד ורבים", יחיד - רבי אלעזר, ורבים - שמואל וריש לקיש. והלכה כרבים. לכן יוצא שהרמב"ם פוסק כשמואל וריש לקיש.
3.1
ולא מובן מדוע ה"לחם משנה" לא מסתמך גם על כך שהגמרא אומרת ששמואל מסתמך על דברי התנא רבי אלעזר הקפר בברייתא: סבר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר...
אמנם בהמשך הוא כמובן מתייחס גם לרבי אלעזר הקפר.
3.2
אף על גב דבפ"ק דנדרים דף י') אמר אביי שמעון הצדיק ור"ש ור"א הקפר כולם שיטה אחת הן וקי"ל בכל דוכתא דאין הלכה כשיטה,
הגמרא במסכת נדרים דף י:
אמר אביי: שמעון הצדיק ורבי שמעון ור' אלעזר הקפר, כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי. שמעון הצדיק ורבי שמעון - הא דאמרן; ורבי אלעזר הקפר ברבי - דתניא, ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש - וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! מכאן, כל היושב בתענית נקרא חוטא. והדין קרא בנזיר טמא כתיב! משום דשנה בחטא הוא.
ה"לחם משנה" טוען שבמסכת נדרים מפורש שיש 3 תנאים שסוברים "שיטה אחת" ש"נזיר חוטא הוי". אחד מהתנאים שמוזכרים שם הוא רבי אלעזר הקפר שמובא גם בברייתא בסוגייתנו. והכלל בש"ס הוא ש"אין הלכה כשיטה", כלומר, כאשר הגמרא עצמה מגדירה את שיטת התנאים כ"שיטה" הרי זה מלמדנו דווקא שאין כך ההלכה! כלומר, זוהי הכרעת "עורך הגמרא".
לפי הנ"ל יוצא שדברי הברייתא - רבי אלעזר הקפר - לא צריכים להיפסק להלכה, וממילא גם צריך לפסוק שלא כשמואל שסובר כרבי אלעזר הקפר, וממילא קשה על הרמב"ם שפוסק כשמואל - לעיל בסעיף 3.
3.3
הוא עונה:
מ"מ הרי כתב בעל הליכות עולם דהיכא דמוכח בגמ' דהוי הלכתא הכי לא נקטינן כי האי כללא, הכא מוכח טפי מסוגיא דתעניות דף י"א) דשמואל ור"ל אית להו כר"א הקפר ולכך פסק רבינו כן.
בעל "הליכות עולם" [שער חמישי, עמוד רנה] קובע שהכלל "אין הלכה כשיטה" לא תמיד תקף - כאשר מהגמרא [מאמוראים] משמע לא כך. ולכן בסוגייתנו ששמואל וריש לקיש סוברים כרבי אלעזר הקפר הרי שהלכה כמותם.
[אולי גם בגלל שריש לקיש הוא "בתראי" לגבי רבי אלעזר [שהיה חברו של רבי יוחנן]
4.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקעא סעיף א:
היושב בתענית, אם יכול לסבול התענית (א) א נקרא קדוש; ואם לאו, כגון שאינו בריא וחזק, (ב) <א> נקרא חוטא.
בפרשנים משמע שה"שולחן ערוך" חולק על הרמב"ם ופוסק שמי שיושב בתענית נקרא קדוש וזה לא כשמואל וריש לקיש ורבי אלעזר הקפר [שהיה תנא] בסוגייתנו, אלא כאמורא רבי אלעזר בסוגייתנו [או גם כריש לקיש לפי הסבר רש"י וההסבר הראשון בתוס' - כמובא לעיל ב"לחם משנה"].
4.1
ולפי מה שכתבנו לעיל בסעיף 3.2 מהגמרא ניתן לומר, שה"שולחן ערוך" פוסק כסוגיה במסכת נדרים שקובעת ששלושה תנאים הם "בשיטה אחת", ולכן - לפי הכלל - אין הלכה כמותם, וממילא לא כרבי שמעון הקפר, ולא כשמואל.
ואולי ה"שולחן ערוך" פוסק שהכלל "אין הלכה כשיטה" תקף תמיד ללא יוצא מהכלל! ולא כהרמב"ם בסעיף 3.3.
4.1.1
ואולי יש לומר, שהמחלוקת היא בעניין הסיבה לקביעת הכלל של "אין הלכה כשיטה", מי קבע כלל זה. כבר "עורך הגמרא" קבע כך וניסח את הביטוי "אמרו דבר אחד" או את הביטוי "כולהו סבירא להו" [ומתאים אולי לשיטת ה"שולחן ערוך" בסוגייתנו], או שהגאונים קבעו כך מכח ההבנה שאם מדובר ב"שיטה" הרי שהם נחשבים כמיעוט לגבי רבים שחולקים על ה"שיטה" [מבלי שידוע לנו זהות החולקים], ומכיוון שמדובר ברבים נגד רבים, אלא שאלה שב"שיטה" הם מועטים יותר הרי שאין זה כלל דומה ממש לכלל היותר ברור ומקובל של "יחיד ורבים הלכה כרבים".
4.2
על המחלוקת לעיל בין הרמב"ם וה"שולחן ערוך" - אם אמנם מדובר במחלוקת, ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד נב.
4.3
במקום אחר דנו האם "אמרו דבר אחד" [ואז "אין הלכה כשיטה"] מדובר שהתנאים שבקבוצה כולם אומרים ממש דברים זהים, או שרק יש כמה "נקודות" זהות ביניהם, אבל בדברים מסויימים באותו עניין הם חלוקים! [ויש שיטה שסוברת, שכאשר באמת כל חכמי הקבוצה אומרים דברים לגמרי זהים אזי כן הלכה כמותם].
4.4
בסוגייה במסכת נדרים דף י - לעיל - הניסוח הוא "כולן שיטה אחת" ואומר על כך "מר קשישא": "ולשון זה זר בש"ס". ואמנם הוא מוזכר בסוגיה במסכת נדרים דף י מופע יחידאי בלבד בש"ס! ["לשון נדרים משונה"].
