גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקע"ה, מדור "עלי הדף"
מסכת נדרים
דף פז ע"א
"תוך כדי דיבור כדיבור דמי" - מן התורה או תקנת חכמים?
מסקינן במכילתין (פז ע"א): "והלכתא תוך כדי דבור כדבור דמי, חוץ ממגדף ועובד עבודת כוכבים ומקדש ומגרש". ומצינו מחלוקת הראשונים האם דין זה הוא מדאורייתא או אינו אלא תקנה מדרבנן.
הר"ן בסוגייתנו מביא: "וראיתי לרבינו משה בר נחמן ז"ל בפרק יש נוחלין שכתב בשם ר"ת ז"ל, דתוך כדי דבור כדבור דמי - תקנתא הוא דתקון רבנן, משום תלמיד הלוקח מקח ופגע בו רבו, שיוכל ליתן לו שלום, והשוו מדותיהן בכל מילי בר מהני". דברי הרמב"ן הם במסכת בבא בתרא (קכט:): "והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי, פירש ר"ת ז"ל, שהטעם מפני שפעמים שהתלמיד מוכר או קונה, ואם עובר רבו עליו אי אפשר שלא יתן לו שלום, ומשום תקנת השוק תקנו שלא יפסיד בכך... והשוו חכמים מדותיהן ותקנו כן בכל דבר, אע"פ שאין הטעם בו, כגון אמרו לו מת אביו וקרע וכו' בפרק בתרא דנדרים". כוונת דבריו היא, כי בנידון דסוגייתנו במס' נדרים, לכאורה לא שייכי סברת ר"ת, דהא מיירי הכא לענין קריעה על המת, ונביא מדברי הגמרא: "ותניא, אמרו לו מת אביו וקרע, ואחר כך נמצא בנו. יצא ידי קריעה וכו', והתניא - לא יצא ידי קריעה וכו', רב אשי אמר, כאן בתוך כדי דבור, כאן לאחר כדי דבור, הא דקאמרת יצא ידי קריעה - שנמצא בנו בתוך כדי דבור, הא דאמרת לא יצא ידי קריעה - לאחר כדי דבור, והתניא, מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף, וכמדומה שמת וקרע, ואח"כ מת לא יצא ידי קריעה, אמר רבי שמעון בן פזי אמר ריב"ל משום בר קפרא, לא שנו אלא שמת לאחר כדי דיבור, אבל בתוך כדי דיבור כדבור דמי", והיינו, כי אם נתוודע לו טעותו תוכ"ד מקריעתו, או אם מת לו מת תוכ"ד מקריעתו, נחשבת הקריעה כמי שקרע על אותו מת ויצא ידי חובתו. ולכאורה סברת ר"ת שייכי רק במקח וממכר, כי אם ימנע ממנו לתת שלום לרבו מיד כשגמר מקחו, אזי שוב לא יוכל לחזור ממקחו, ולכן שפיר תקנו זמן זה לטובתו, אבל כלפי חובת הקריעה מה שייכי סברא זו, אלא, ש"השוו חכמים מדותיהן ותקנו כן בכל דבר, אע"פ שאין הטעם בו", ועשו תקנה שוה בכל הדברים, אף במקום שלא שייך טעם זה.
וכן כתבו התוס' בב"ב (שם ד"ה והלכתא): "פירש ר"ת, דלכך אמר כדבור דמי, כדי שאילת תלמיד לרב היינו שלום עליך רבי, לפי שכשאדם עושה סחורה עם חבירו, ויראה רבו או גדול הימנו בחכמה לא יתן לו שלום, שאם יתן לו שלום לא יוכל לחזור בו ממקחו, לכך תקנו חכמים שכשיעור זה יכול לחזור. וקשה לר"י בפ' בתרא דנדרים תניא, מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף כמדומה לו שמת וקרע ואח"כ מת לא יצא ידי קריעה, ואמר ר"ש בן פזי אמר ר"ש בן לוי לא שנו אלא אחר כדי דבור אבל תוכ"ד אינו חוזר וקורע, והתם לא שייך האי טעמא, וי"ל דלא פלוג רבנן" (ראה גם תוס' ב"ק עג: ד"ה כדי; תוס' בסוגייתנו ד"ה והלכתא; וע"ע חי' הריטב"א כאן).
הרמב"ן (שם) הביא נימוק נוסף בדין זה, וז"ל: "ובשם הרב אב בית דין ז"ל שמעתי, דכיון דאמור רבנן (ברכות יג.) 'הקורא את שמע שואל מפני היראה', תקנו שלא יהא הפסק בשום דבר", גם לפי סברא זו היא תקנת חכמים (עי' שיטמ"ק ב"ב שם), והסברא בזה היא, כי מאחר שלגבי קר"ש - שאילת שלום מתלמיד לרב אינה הפסק, לכן תקנו חכמים שבכל ענין לא יהא הפסק (סברא זו מובאת גם בחי' הר"ן ב"ב שם, וכן בנמוק"י שם - שהוסיף בזה: "נראה מדבריו, דהא דאמרינן 'שואל מפני היראה', לאו דוקא בדבר שיש בו שום פחד סכנה, אלא אף מי שחייב לכבוד שמים כגון רבו, ובלבד שלא יאריך אלא כדי לומר 'שלום עליך רבי' שהוא תוכ"ד הנאמר בכל מקום").
מאידך מצינו בראשונים, שדין זה הוא דין דאורייתא, וכפי שכתב הר"ן בסוגייתנו, שנתקשה בדעת הר"ת: "ולא ניחא לי, וכי בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה לעולם בקום עשה בנדרים", כי הענין כאן הוא כלפי מה ששנינו במשנה: "נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו, בתו וסבור שנדרה אשתו וכו', הרי זה יחזור ויפר", כי כשהפר על דעת בתו והנדר היתה של אשתו, או להיפוך, אין ההפרה מועלת, כי היתה הפרה בטעות, ועליו לחזור ולהפר, ומבואר בגמרא שאם נודע לו בתוכ"ד מהפרתו נדר של מי היתה, מועילה ההפרה ואינה נחשבת הפרה בטעות, ואם דין זה של "תוך כדי דיבור כדיבור דמי" אינו אלא מדרבנן, היאך יועילו דבריהם להתיר הנדר בקום ועשה, "וכי בי"ד מתנין לעקור דבר מן התורה לעולם בקום עשה" (וכיו"ב הקשו התוס' בסוגייתנו, והסיקו: "וצריך לומר דהוי דאורייתא").
ובסברת הדבר שדין זה הוא מדאורייתא כתב הר"ן: "ונראה בעיני, דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי, כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה, אלא דעתו שיכול לחזור בו תוך כדי דבור, אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה, ומשום הכי חזרה אפילו תוך כדי דבור לא מהני", והיינו, כי חכז"ל אמדו דעת בני אדם, שדברים שאינם חמורים כל כך, גם כאשר עושים אותם, אין עושים אותם בהסכמה גמורה, ודעתם שיהיו יכולים לחזור בהם תוכ"ד, ועל כן מועיל הדבר מה"ת, לחזור בתוך כדי דיבור.
וביישוב הערת הר"ן על שיטת ר"ת, נביא דברי ה'שיטה מקובצת' וז"ל: "ובעניותינו י"ל, תקנת חכמים היא כדי שישיב אדם וישאל בשלום חבירו בהפסק ממכרו, ולא יפסיד דבר בהפסק שאלת שלמא, ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת דחשבינן ליה 'מיגדר מילתא', דאמרינן ביבמות בהאשה רבה (צ:) דבמקום מיגדר מילתא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת, אפילו במקום שאינו שב ואל תעשה", והיינו, כי כי דבר זה שלא יפסידו בני אדם במסחרם, נחשב 'מיגדר מילתא', כי עושים גדר ותקנה קבועה לכך, ובכל כגון זה יכולים חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה.
