סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הלכה כרב באיסורים וכשמואל בדינים; סתירה בין כללי פסיקה; מחלוקת אמוראים כמחלוקת תנאים

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

נדרים פח ע"א-ע"ב


מתני'. המדיר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות, אומר לה: הרי המעות האלו נתונין לך במתנה, ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן - אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך.
גמ'. אמר רב: לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת בפיך,
אבל אמר מה שתרצי עשי - קנה יתהון בעל;
ושמואל אומר: אפילו אמר מה שתרצי עשי - לא קנה יתהון בעל.
מתקיף לה רבי זירא:
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף פח עמוד ב
כמאן אזלא הא שמעתא דרב? כרבי מאיר, דאמר: יד אשה כיד בעלה;
ורמינהו: כיצד משתתפין במבוי?
מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני מבוי,
ומזכה להן על ידי עבדו ושפחתו העברים, ועל ידי בנו ובתו הגדולים, ועל ידי אשתו;
ואי אמרת קנה יתהון בעלה, עירוב לא נפיק מרשותיה דבעל!
אמר רבא: אע"ג דאמר רבי מאיר יד אשה כיד בעלה, מודה רבי מאיר לענין שיתוף,
דכיון דלזכות לאחרים הוא, מיד בעלה זכיא.
איתיביה רבינא לרב אשי,
אלו שזכין להן: [על ידי] בנו ובתו הגדולים, ועבדו ושפחתו העברים,
ואלו שאין זכין להן: על ידי בנו ובתו הקטנים, ועבדו ושפחתו הכנענים, ואשתו!
אלא אמר רב אשי: מתניתין בשיש לה חצר באותו מבוי עסקינן, דמגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני.

1.

סוגייתנו מבוססת על הסוגיה במסכת קידושין דף כג עמוד ב:

נימא בהא קמיפלגי,
דר' מאיר סבר: אין קנין לעבד בלא רבו, ואין קנין לאשה בלא בעלה;
ורבנן סברי: יש קנין לעבד בלא רבו, ויש קנין לאשה בלא בעלה
!
אמר רבה אמר רב ששת: דכולי עלמא - אין קנין לעבד בלא רבו, ואין קנין לאשה בלא בעלה, והכא במאי עסקינן - דאקני ליה אחר מנה, ואמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בו, ר' מאיר סבר: כי אמר ליה קני - קני עבד וקני רביה, וכי אמר ליה על מנת - לא כלום קאמר ליה; ורבנן סברי: כיון דאמר ליה על מנת - אהני ליה תנאיה.
ור' אלעזר אמר: כל כי האי גוונא - דכולי עלמא לא פליגי דקני עבד וקני רביה, והכא במאי עסקינן - כגון דאקני ליה אחר מנה, ואמר ליה על מנת שתצא בו לחירות,
ר"מ סבר: כי אמר ליה קני - קני עבד וקני רביה, וכי אמר ליה על מנת - לא כלום קאמר ליה;
ורבנן סברי: לדידיה נמי הא לא קא מקני ליה, דהא לא אמר ליה אלא על מנת שתצא בו לחירות.
ורמי דרבי מאיר אדרבי מאיר, ורמי דרבנן אדרבנן; דתניא:

1.1


בסוגייתנו נחלקו האמוראים רב ושמואל אם יש יד לאשה בלא בעלה:

רב סובר שאין לאשה יד בלא בעלה ולכן צריך החותן [שהדיר את חתנו מלהנות ממנו] להוסיף ולהתנות על מנת שלא יהא רשות לבעלך אלא למה שאת נושאת ונותנת בפיך, והיינו כשיטת רבי מאיר לגבי עבד כנעני שאין העבד יכול לזכות בלא רבו.

ושמואל סובר שיש יד לאשה בלא בעלה, וכשיטת חכמים שאף עבד כנעני יכול לזכות בכסף אם התנו עמו "על מנת שאין לרבך רשות בהן".

2.

כלומר, רב ושמואל שניהם לומדים את דינה של אשה נשואה [ביחס לבעלה] מדינו של עבד כנעני [ביחס לאדונו].

3.

אלא שרב פוסק כרבי מאיר - כך משמע במפורש בסוגייתנו - ושמואל פוסק כחכמים - כך משמע "רק" ממילא בסוגייתנו.

3.1

אלא שקשה לי: מדוע רב ושמואל לא אמרו בסוגיה במסכת קידושין - לעיל בסעיף 1 - כמי הם פוסקים!!!

4.

בפשטות דיני עבד כנעני הם דיני ממונות ["דיני"]. ובפשטות - לגבי עבד כנעני - הלכה צריכה להיות כחכמים נגד רבי מאיר על פי הכלל "יחיד ורבים הלכה כרבים".

ובפשטות, סוגייתנו לגבי נדרים שייכת לתחום ה"איסורי" [="איסורים"] והכלל הוא שהלכה כרב באיסורים נגד שמואל.

5.

וממילא נוצרת סתירה, שהרי אם הלכה כרב בסוגייתנו צריך לומר שהלכה כרבי מאיר לגבי עבד כנעני [שהרי רב סובר במפורש בסוגייתנו כמותו], ולהיפך, אם הלכה כחכמים בעבד כנעני יש לפסוק בסוגייתנו כשמואל שסובר בסוגייתנו כחכמים בעבד כנעני.

6.

אומר הר"ן:

ולענין הלכה - פסק הנגיד רבינו שמואל הלוי בשם רב עמרם גאון ז"ל דהלכה כשמואל

7.

דאע"ג דפלוגתייהו הכא לעניין איסורא וקי"ל כרב באיסורי (מסכת בכורות דף מט:)

למעשה הוא מעלה את הסתירה לעיל בסעיף 5.

8.

אפ"ה כיון דעיקר פלוגתייהו בדינא תליא אי אמרינן יד אשה כיד בעלה או לא
נקטינן כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני

עיקר המחלוקת בין רב ושמואל הוא לגבי השאלה אם אומרים "יד אשה כיד בעלה" - לעניין קניינים - וזה מוגדר כ"דיני", ולכן הלכה כשמואל [על פי הכלל שבמחלוקת בין רב ושמואל הלכה כשמואל ב"דיני" נגד "רב"] אע"פ שמשפיע על סוגייתנו - נדרים - שהם מוגדים כ"איסורי" שהלכה היתה צריכה להיות כרב, בכל זאת הלכה כשמואל בגלל שכך נקבע ב"עיקר" המחלוקת.

9.

ועוד
דרב כר"מ ושמואל כרבנן
הלכך נקטינן כוותייהו

בסוגיה במסכת קידושין יש לפסוק כרבנן נגד רבי מאיר על פי הכלל "יחיד ורבים הלכה כרבים".
ובסוגייתנו שמואל סובר כחכמים שם, ולכן בסוגייתנו יש לפסוק כשמואל כדי שיתאים לפסיקה כחכמים נגד רבי מאיר במסכת קידושין.

9.1

מסעיף זה ניתן ללמוד אולי עניין עקרוני: אם אמוראים נחלקו במחלוקת תנאים פוסקים ככללי ההכרעה בין התנאים [בסוגייתנו: הלכה כחכמים נגד רבי מאיר] ולא ככללי ההכרעה בין האמוראים [הלכה כרב באיסורי].

10.

נימוק נוסף לפסוק כשמואל:

ועוד דסוגיין בעלמא כשמואל דעל מנת שאין לבעליך רשות בהן בלחוד מהני
כדאמרינן פ' מי שאמר הריני נזיר (מסכת נזיר דף כד:) גבי הפרישה בהמתה אי משלה היתה הבהמה
דמקשינן מה שקנתה אשה קנה בעלה
ומשני כגון שקמצה מעיסתה
ואי נמי דאקני לה אחר מנה על מנת שאין לבעלה רשות בהן
ובפרק בן סורר ומורה (מסכת סנהדרין דף עא) נמי אמרי' אינו חייב עד שיאכל משל אביו ומשל אמו ופרכינן אמו מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני כגון דאקני לה אחר ע"מ שאין לבעלה רשות בהן
וכן פסק הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל
ולפי זה כי אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן בלחוד מהני

מכמה סוגיות בש"ס משמע שפוסקות כשמואל.

10.1

וב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קצב, מביא הוכחות מסוגיות נוספות.

10.2

הערה: נימוק זה - שכך משמע מפשט מהלך "סתם" סוגיות בש"ס - חזק יותר מהנימוק לעיתים של "מדשקיל וטרי אליביה".

11.

המשך דברי הר"ן:

אבל רבינו תם והראב"ד ז"ל פסקו כרב משום דפלוגתייהו הכא גבי נדרים דאיסורא נינהו וקיימא לן דהלכתא כרב באיסורי

ולפי זה לא מהני אלא כי אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נותנת בפיך

משמע משיטה זו שבכל סוגיה דנים רק בה וקובעים ההלכה לפי כללי ההכרעה בין האמוראים שדנים בה. אבל הוא לא מתייחס לנימוקים לעיל שפוסקים כשמואל.

 

12.

באופן עקרוני הרמב"ם בסוגיתנו פוסק כשמואל:
[אני לא מרחיב כאן"]

והרמב"ם ז"ל מיצע את הדרך שפסק כשמואל אלא שכתב דלשמואל נמי תרתי בעינן ע"מ שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי עשי
שהוא ז"ל מפרש דרב ושמואל בהא פליגי
דרב סבר דהאי דנקט מתניתין שאת נותנת לפיך דוקא הוא ולישנא אחרינא לא מהני ביה
דאי אמר נמי מה שתרצי עשי (לא) קנה יתהון בעל
ושמואל סבר דלאו דוקא דהוא הדין מה שתרצי עשי
ומיהו לכולי עלמא תרי לישני בעינן
והקשו עליו וכי מאי מוסיף במאי דאמר לה תו מה שתרצי עשי הא אינו אלא כאומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן בלחוד
ונראה לי דהיינו טעמא משום דכי אמר לה מה שתרצי עשי לדידה נמי לא יהיב לה לגמרי דנימא לאלתר זכה בהן בעל אלא הרי הוא כאומר לה לא יהו שלך אלא לאותו דבר שתרצי לעשות בהן בכל שעה ושעה
וסבירא ליה לשמואל דכי היכי דמייחד לדבר אחד מיוחד מהני הכי נמי כיון דמייחד לאותו דבר שתרצה לעשות מהן כל שעה ושעה מהני שאין קנין חל אלא באותה שעה שתרצה לעשות בהן איזו דבר לאותו דבר בלחוד.

13.

רא"ש מסכת קידושין פרק א סימן כט:

הוא דן בסוגיה במסכת קידושין דף כג

ואומר רבינו תם ז"ל דהלכה כרבי מאיר דאין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה כדמוכח בפ' בתרא דנדרים (דף פח א) גבי היה חתנו מודר ממנו הנאה שנותן האב לבתו מתנה ובלבד שלא יהא לה רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך
דקאמר רב עלה בגמרא דוקא מה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל אמר מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל אפילו אמר על מנת שאין לבעלך רשות בהן
ושמואל אמר אף מה שתרצה עשי לא קנה יתהון בעל
ומסיק כמאן אזלא שמעתתא דרב כרבי מאיר וקיימא לן הילכתא כוותיה דרב באיסורי
ואף על גב דפליגי נמי לענין ממון מכל מקום לענין איסורא איתשיל

עד כאן דומה לדברי הר"ן בסוגייתנו - מסכת נדרים דף פח בסעיף 11.

14.

והרא"ש מסביר עוד שמחלוקת רב ושמואל בסוגייתנו מתאימה לפי רב ששת בסוגיה שם במסכת קידושין:

ועוד דקדק רבינו תם דפלוגתייהו דרב ושמואל אליבא דרב ששת
דאליבא דר' אלעזר אתיא שמעתתא דרב כרבנן דלרבי מאיר לא היה מועיל מה שאת נושאת ונותנת לפיך כמו שאינו מועיל על מנת שתצא בו לחירות
והך דשמואל דלא כרבי מאיר ודלא כרבנן ומה שתרצי עשי קנה יתהון בעל אפילו לרבנן
ושמעית מינה דלרב ששת דעל מנת שתצא בו לחירות מועיל אפילו לרבי מאיר כמו מה שאת נושאת ונותנת לפיך
וכיון דרב ושמואל סברי כרב ששת הלכתא כוותיה
ועוד דסתמא דגמרא בכל דוכתא כרב ששת

והוא מביא הוכחות מסוגיות נוספות כרב ששת [ושמואל] כמו בדברי הר"ן לעיל בסעיפים 10-10.1:

בפ' בן סורר ומורה (דף עא א) גבי אינו חייב עד שיאכל משל אביו ושל אמו וקאמר בגמרא משל אמו מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני דאקני לה [אחר] על מנת שאין לבעלה רשות בה
וכן בפסחים בפרק האשה (דף פח ב) גבי אמר לעבדו שחוט לי פסח וכו' וקאמר בגמרא מה שקנה עבד קנה רבו ומשני כגון דאקני ליה אחר ע"מ שאין לרבו רשות בו
ולרבי אלעזר היה צריך לאוקמא כגון שאמר לו על מנת שתצא בו ידי פסח
וכן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו (דף כד ב) גבי אם משלה היתה הבהמה ופריך משלה מנין מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני שקמצה מעיסתה
ואיבעית אימא דאקני לה אחר ואמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן
ואף על גב דכל הנך אוקמיתות הוי כרבנן דלרבי מאיר קנה הבעל כל זמן שלא אמר לה כל מה שאת נושאת ונותנת לפיך
י"ל דגמרא לא נחת אלא לאשמועינן דהלכה כרב ששת
וממילא שמעינן דלר' מאיר צריך לאוקומא בדאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך ואילו הוה מוקי לה גמרא הכי לא הוה ידענא דהלכה כרב ששת:

15.

על השאלות העקרוניות בכל הסוגיה לעיל דן גם הרא"ש:

וכך כתבתי על מסכת נדה דף סד [וגם הערתי על מסכת כתובות בף יא]:

המיספור בהתאם לסוגייתנו במסכת נדרים דף פח:

16.

רא"ש מסכת בבא קמא פרק ד סימן ד:

[דף לז ע"ב] שור שנגח יום ט"ו בחדש זה וששה עשר בחדש זה וי"ז בחדש זה. פלוגתא דרב ושמואל דפליגי בכה"ג בקביעות וסתות. דאיתמר ראתה חמשה עשר בחדש זה וששה עשר בחדש זה וי"ז בחדש זה. רב אמר קבעה לה וסת לדילוג. ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג. אבל אם ראתה ג' פעמים בריש ירחא או חמשה עשר בירחא לכ"ע קבעה לה וסת כיון דירחא גרים. ואם ראתה היום וראתה לסוף עשרים וחזרה וראתה לסוף כ' וחזרה וראתה לסוף עשרים קבעה לה וסת בראיה שלישית שהוא מעשרים לעשרים ואין הראיה הראשונה ממנין וסתה לכ"ע. ובדילוג הוא דפליגי דשמואל סבר כיון דראיה ראשונה לא היתה בדילוג אינה מן המנין.
ועיקר פלוגתייהו בוסתות והלכתא כרב באיסורין.
ויש מן הגדולים שאומרים דכיון שלא נחלקו בנגיחות אלא שהספר מדקדק מחלוקת זה מתוך אותו מחלוקת שנחלקו בוסתות ובעיקר פלוגתייהו הלכתא כרב ה"נ הלכתא כרב
וכן דעתי נוטה
דמאיזה טעם עשו חכמי הגמרא כלל זה לפסוק הלכה כשמואל בדיני וכרב באיסורי בכל מקום. לפי שידעו ששמואל היה רגיל תמיד לפסוק דינין ולכך היה מדקדק בהן ויורד לעומקן ומשכיל על כל דבר אמת. וכן רב היה רגיל לדקדק בהוראת איסור והיתר לכך סמכו על הוראותיו לעניני איסור והיתר. וכיון שנחלקו בוסתות. ונגיחות ווסתות טעם אחד להם על כן סמכינן אדרב בתרוייהו.
וכן אם נחלקו בנגיחות ולא בווסתות הוה סמכינן אדשמואל בתרוייהו:

17.

ונראה לי להסביר בדברי הרא"ש:

הסבר ראשון: עיקר המחלוקת בין רב ושמואל היא בסוגייתנו [במסכת נדה דף סד]. כנראה הוא מתכוון שסוגייתנו נחשבת "סוגיה עיקרית", ובה פוסקים כרב מפני שמדובר באיסורים, ואם נובעת מכך הלכה בדיני ממונות [כפי שהגמרא קובעת בסוגיה בבבא קמא] הרי גם שם הלכה תהיה כרב למרות שמדובר שם בממון ולא באיסור.

הסבר שני ["ויש מן הגדולים"]: בשתי הסוגיות יש לפסוק כרב מפני שעיקר המחלוקת בין רב לשמואל היא בסוגייתנו לגבי ווסתות ובאיסורים יש לפסוק כרב, ובעניין נגיחה של שור לא נחלקו רב ושמואל בעצמם אלא הגמרא ["עורך הגמרא"? ; "הספר מדקדק"?] היא זו שמקשרת בין שני העניינים.

18.

ויש לשאול: מה ההבדל אם רב ושמואל עצמם נחלקו או שהגמרא ["סתמא דגמרא"; "עורך הגמרא"] היא זו שקבעה שיש קשר בין שתי המחלוקות?

יש מי שאומר שאם הגמרא היא זו שמשווה הרי זה "דמיון" בלבד ולא ממש אותו עיקרון [הרז"ה – "ילקוט ביאורים", שם, עמוד קמד]!!! לפי זה ניתן להסיק מסקנה מעניינת: דברי אמוראים "חשובים" ומדוייקים יותר מדברי "סתמא דגמרא" [כך נאמר גם על "עורך הגמרא"?]

19.

הרא"ש מסכים לשיטה שפוסקים כרב בשתי המחלוקות. ולא ברור לאיזה נימוק שהביא הוא יותר מסכים. הוא ממשיך ומנמק את דבריו: רב היה "מומחה" יותר באיסורים ושמואל היה יותר מומחה ב"דינין". והרא"ש מסיים את דבריו: "ונגיחות ווסתות טעם אחר להן – על כן סמכינן אדרב בתרווייהו".

19.1

נראה לי שהוא מתכוון להסבר הראשון שהביא: מכיון שבסוגייתנו הם דנים בעיקר הנושא וכאן "רב" מומחה יותר, ומכיון שמשפיע גם על דיני ממונות ממילא גם שם תהיה הלכה כרב.

20.

ויש אומרים שלמעשה הרמב"ם פוסק לחומרא בשתי הסוגיות גם כרב וגם כשמואל [ראה "ילקוט ביאורים", שם]!

21.

ויש לי להעיר 2 הערות:
1.
דברי הרא"ש שיש לפסוק בשתי הסוגיות [בווסתות ובנגיחה] כרב נובע מכך, שבאמת גם לשאלה לגבי שור נגח לא מדובר "רק" בענייני ממונות [למרות שבפועל ובסופו של דבר מדובר בתשלום [חצי נזק או נזק שלם], אלא גם השאלה של שור קשורה לעניין שקשור ב"איסור" - לתכונות נפש – מה גורם לבהמה להיות מועדת, האם היא "נולדה" כך, אלא שלא ידענו עד שנגחה כמה פעמים, או שמא הנגיחות עצמם יוצרות את תכונת המועדות אצל השור. תכונות הבהמה קשורות לתחום של "איסור", למרות שהתוצאה היא תשלום ממון!

2.
כבר כתבתי כמה פעמים על שיטתו של הרב אברמסקי [מחבר "חזון יחזקאל" על התוספתא]. הוא מסביר שהכלל של "הלכה כרב באיסורים" נקבע על ידי "עורך הגמרא". רב אשי ורבינא פסקו בכל מחלוקת בין רב לשמואל באופן נקודתי ובסופו של דבר גילו שבנושאים של "איסורים" הם פסקו ברוב הפעמים כרב [ולהיפך – בממונות] ולכן הם "השאירו" בתלמוד רק את אותם מקומות, ובשאר המקרים שבהם פסקו כרב בממונות הם "השמיטו" את שמם של רב ושמואל מהסוגיה ורשמו את שם תלמידיהם. ויש לבדוק את השיטות השונות בכל דברינו לעיל כיצד יתאימו לפי הרב אברמסקי.

21.1

נראה לי שאם נאמר שפוסקים לפי הסוגיה העיקרית [כמו אחד ההסברים המשתמעים מדברי הרא"ש] ניתן להתאים לדברי הרב אברמסקי – כי רב אשי ורבינא הכריעו רק במחלוקות העיקריות בין רב לשמואל ולא בסוגיות המסתעפות מהם.

22.

תוספות:

בסוגיה בבא קמא לגבי שור מועד הרמב"ם פסק כשמואל.

רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ו הלכה יא :

נגח בחמשה עשר לחודש זה ובששה עשר לחודש שני ובשבעה עשר לחדש שלישי, אינו מועד עד שישלש בדילוג, שמע קול שופר ונגח קול שופר ונגח קול שופר ונגח, נעשה מועד לשופרות, וכן כל כיוצא בזה.

וזה מתאים גם לפי מי שסובר שהרמב"ם פסק כשמואל גם בסוגייתנו לגבי ווסתות, ומתאים גם לפי מי שסובר שבסוגייתנו שמדובר באיסורים הרמב"ם פסק כרב, אבל בבבא קמא שמדובר בממונות - הלכה כשמואל.

23.

אביא רק פרשן אחד לגבי הרמב"ם בשור מועד:

הלכה למשה הלכות נזקי ממון פרק ו הלכה יא

[יא] נגח בט"ו לחדש זה ובט"ז לחדש שני ובי"ז לשלישי אינו מועד עד שישלש בדילוג. מחלוקת בגמ' שם דרב ושמואל ופסק רבינו כשמואל
ואף על גב דעיקר פלוגתייהו בווסתות דהוא איסור וקי"ל כוותיה דרב באיסורין כמ"ש הרא"ש ז"ל
מ"מ סובר רבינו דהכא קי"ל כוותיה דשמואל אפי' בוסתות וכמ"ש בפ"ח מהלכות איסורי ביאה וכבר כתב הרב המגיד ז"ל טעם לזה דכיון דאסיקו בגמרא שם במסכת נידה דייקא נמי כוותיה דשמואל ושמע מינה נקטינן כוותיה דשמואל ...

24.

ובחזרה לסוגייתנו במסכת נדרים דף פח:

בסוגייתנו רב ושמואל נחלקו במפורש לגבי ההסבר במשנה, ולכן נראה להכריע כרב [בנדרים שהם "איסורי"] מפני שכאן עיקר המחלוקת - וכבסעיף 17 לעיל. ולפי זה המסקנה תהיה שהלכה כרב - כבסעיף 11 לעיל. 



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר