הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"אמרי..."; "והילכתא.."; "והתניא"-"והא תניא"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נדרים פז ע"א
גמ'. למימרא, דיניא אותה דוקא הוא,
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף פז עמוד א
והא גבי קרעים דכתיב על על, דכתיב: +שמואל ב א+ על שאול ועל יהונתן בנו,
ותניא: אמרו לו מת אביו וקרע, ואחר כך נמצא בנו - יצא ידי קריעה!
אמרי, לא קשיא: הא בסתם, והא במפרש;
והתניא: אמרו לו מת אביו וקרע, ואחר כך נמצא בנו - לא יצא ידי קריעה,
אמרו לו מת לו מת, וכסבור אביו הוא וקרע, ואחר כך נמצא בנו - יצא ידי קריעה.
רב אשי אמר: כאן בתוך כדי דבור, כאן לאחר כדי דבור,
הא דקאמרת יצא ידי קריעה - שנמצא בנו בתוך כדי דבור,
הא דאמרת לא יצא ידי קריעה - לאחר כדי דבור;
והתניא: מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף, וכמדומה שמת וקרע, ואחר כך מת - לא יצא ידי קריעה;
אמר ר' שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא:
לא שנו אלא שמת לאחר כדי דיבור, אבל בתוך כדי דיבור - כדבור דמי.
והילכתא: תוך כדי דבור כדבור דמי, חוץ ממגדף, ועובד עבודת כוכבים, ומקדש, ומגרש.
מבנה הסוגיה:
1.
גמ'. למימרא, דיניא אותה דוקא הוא,
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף פז עמוד א
מהמשנה נלמד שמהמלה "אותה" לומדים שאדם יכול להפר את נדרה של של אשתו או של בתו רק כשידע בדיוק מי מהם היא הנודרת.
הערה: ראה "מתיבתא", הערה כ, מה החידוש בדין זה, הרי הכלל הכללי בהלכה הוא, שכל דבר שאדם עושה בטעות אינו חל.
2.
הגמרא מקשה:
והא גבי קרעים דכתיב על על, דכתיב: +שמואל ב א+ על שאול ועל יהונתן בנו,
ותניא: אמרו לו מת אביו וקרע, ואחר כך נמצא בנו - יצא ידי קריעה!
לומדים מהברייתא שאם הקריעה לכתחילה היתה על אדם אחד היא מועילה גם אם התברר שהיה אדם אחר.
וסותר לכאורה את הנאמר לעיל בסעיף 1.
כלומר, סתירה בין הברייתא למשנתנו.
מוכח שאין לדייק מ"אותה" כמו שאין לדייק מ"על".
[בשניהם נלמד מפסוקים?]
וכמו שבקריעה אין צורך שיקרע דווקא לשם אותו מת מדוע לגבי הפרת נדרים סוברת המשנה שיש ללמוד מתיבת "אותה" שיפר דווקא לשם אותה אשה.
3
הגמרא מיישבת:
אמרי, לא קשיא: הא בסתם, והא במפרש;
כלומר, [נראה בפשטות] במשנתנו מדובר ["במפרש"] שהתכוון בפירוש לאחת הנשים [אשתו או בתו] והתברר שמדובר בזאת שלא התכוון אליה - אין הפרתו מועילה ונלמד מהפסוק.
3.1
אבל הסבר זה לא מיושב [בגלל ההשוואה להמשך של "בסתם"], ולכן מסבירים הפרשנים שמדובר שאחרים אמרו לו במפורש שמדובר באשה מסויימת [אשתו או בתו].
3.2
ואילו בברייתא - לגבי קריעה - מדובר ["בסתם"] שאחרים אמרו לו באופן כללי שאחד מקרוביו מת, ועל סמך זה האדם הניח שמדובר במישהו מסויים [בנו או אביו] - במקרה כזה מועילה הקריעה גם אם אחר כך התברר לו שהמת הוא לא מי שהוא הניח!
3.3
הגמרא מוכיחה את החילוק לעיל - בסעיפים 3.1-3.2 - מברייתא מפורשת:
והתניא: אמרו לו מת אביו וקרע, ואחר כך נמצא בנו - לא יצא ידי קריעה,
אמרו לו מת לו מת, וכסבור אביו הוא וקרע, ואחר כך נמצא בנו - יצא ידי קריעה.
"והתניא" - בניחותא ולא כקושיה.
4.
תרוץ אחר - של רב אשי:
רב אשי אמר: כאן בתוך כדי דבור, כאן לאחר כדי דבור,
הא דקאמרת יצא ידי קריעה - שנמצא בנו בתוך כדי דבור,
הא דאמרת לא יצא ידי קריעה - לאחר כדי דבור;
תלוי ב"תוך כדי דיבור". מצרפים כל מה שעשה [או בדיבור או במעשה] בזמן של "תוך כדי דיבור".
5.
הוכחה מברייתא:
והתניא: מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף, וכמדומה שמת וקרע, ואחר כך מת - לא יצא ידי קריעה;
לומדים מהברייתא שאם האבל חשב שמת לו מת וקרע קריעה וה"מת" מת רק אחרי הקריעה הרי האבל לא יצא ידי חובת קריעה. [לכאורה קצת מתאים לנאמר לעיל בסעיף 3.2]
5.
הסבר מצמצם לברייתא לעיל:
אמר ר' שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא:
לא שנו אלא שמת לאחר כדי דיבור,
אבל בתוך כדי דיבור - כדבור דמי.
מה שכתוב בברייתא שלא יצא ידי קריעה זה רק אם מת אחרי "תוך כדי דיבור" מהקריעה. ומתאים לדברי רב אשי שאם קרע עבור אביו ונמצא שבנו הוא זה שמת, ונודע לאבל על כך תוך כדי דיבור ממעשה הקריעה, הרי שהקריעה מועילה.
הערה:
כשאמורא אומר בשם תנא - אפילו אם היה רבו והכירו - הניסוח הוא שאמר "משום",
ולכן:
אמר ר' שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי [עד כאן מדובר בשני אמוראים] משום בר קפרא:
5.1
לכאורה, ההוכחה לרב אשי היא מרבי שמעון בן פזי בשם ריב"ל בשם בר קפרא ולא מהברייתא! ומדוע הגמרא אמרה [לעיל בסעיף 5] "והתניא" - הוכחה מהברייתא.
5.2
ונראה לומר ["חידוש"]: "בר קפרא" היה תלמידו של "רבי" ונחשב כ"תנא", ולכן דבריו נחשבים כאילו הם כתובים בברייתא עצמה!
5.3
ראה ב"מתיבתא", הערה יב, שמביא מה"שיטה מקובצת" שבאמת מה שמובא לעיל בסעיף 4 מובא כקושיה, ולכן נאמר "והתניא" - כקושיה מהברייתא, שלא מחלקת בין "תוך כדי דיבור" לאחרי כדי דיבור, ולא כרב אשי.
והדברים לעיל בסעיף 5 מובאים כתרוץ.
5.4
הערה: אם "והתניא" מובא כהוכחה - לעיל בסעיף 5.1 - יש לגרוס "והא תניא" [בשתי מילים] - כך משמע בתוס', ואם מובא כקושיה - כלעיל בסעיף 5.3 - יש לגרוס כבדפוסים לפנינו במלה אחת - "והתניא".
6.
מסקנת הסוגיה:
והילכתא: תוך כדי דבור כדבור דמי, חוץ ממגדף, ועובד עבודת כוכבים, ומקדש, ומגרש.
משמע שה"והלכתא" היא כתרוץ של רב אשי וכבר קפרא.
6.1
אבל הרי ב"והילכתא" יש רק כלל עקרוני - שמתייחס רק לדיבור כשחוזר בו מדיבורו הראשון - ולא מתייחס באופן ספציפי לסוגייתנו שיש בה שילוב בין דיבור וידע ומעשה שגם בזה שייך המושג "תוך כדי דיבור".
6.2
על העניין אם חוזר בו בדיבור ממעשה שעשה ולהיפך, ראה ב"מתיבתא", הערה יג.
7.
ראה ב"רבנן סבוראי", הרב זיני, עמוד 121, שדן אם ה"והלכתא" בסוגייתנו נכתב על ידי חכמים מאוחרים לחכמי הבבלי [כך נראה בפשטות, מפני שמובא אחרי "רב אשי"].
7.1
ואולי אפשר לומר שבר קפרא עצמו אמר את ה"והלכתא" שיש בה עוד הלכות מלבד ש"תוך כדי דבור כדבור דמי", ולפי זה ה"והילכתא" נאמר דווקא בדור קדום - בין דור התנאים לדור האמוראים.
8.
רמב"ם הלכות אבל פרק ח הלכה ח:
מי שהיה לו חולה בתוך ביתו ונתעלף וסבור שמת וקרע ואחר כך מת,
אם בתוך כדי דבור אינו חוזר וקורע,
ואם לאחר כדי דבור מת חוזר וקורע קרע אחר,
משמע כדברי רב אשי [וכ"והילכתא"]
וכן מי שאמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך נמצא שמת בנו,
אמרו לו מת לו מת וכסבור שאביו וקרע ואחר כך נמצא בנו,
אם תוך כדי דבור נודע לו אמיתת הדבר יצא ידי קריעה
ואם לאחר כדי דבור לא יצא וחייב לקרוע קרע אחר.
9.
כסף משנה הלכות אבל פרק ח הלכה ח:
[ח] מי שהיה לו חולה בתוך ביתו וכו'. בפירקא בתרא דנדרים (דף פ"ז) ברייתא וגמרא:
...
וכתב הר"ן דרב אשי לא אתא לאיפלוגי אהאי ברייתא דבסתם דהא ברייתא מוכחא הכי בהדיא
אלא דכי היכי דלא נדחוק נפשין דברייתא דקתני אמרו לו מת אביו לאו דוקא פריק שנויא אחרינא עכ"ל.
ולפי זה אם אמרו לו סתם מת לו מת וסבור שהוא אביו וקרע ואחר כדי דיבור נודע לו שהוא בנו יצא
וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש בסוף פרק אלו מגלחין שכתבו אמרו לו מת אביך וקרע ואחר כך נמצא שהוא בנו יצא ידי קריעה ותניא אמרו לו מת בנו וקרע ואחר כך נמצא אביו לא יצא אמרו לו מת לך מת וכסבור אביו הוא וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה ופריק רב אשי כאן תוך כדי דיבור כאן לאחר כדי דיבור עכ"ל.
וכיון דברייתא דקתני לא יצא ידי קריעה איירי לאחר כדי דיבור א"כ סיפא דקתני אמרו לו מת לו מת וכו' לאחר כדי דיבור נמי היא ואפילו הכי קתני דיצא
10.
המשך דבריו:
ושיטת הרמב"ם היא:
אבל רבינו שכתב דאף באמרו לו מת וכו' לא יצא ידי קריעה אלא אם כן נודע לו תוך כדי דיבור וכן נראה מדברי הרמב"ן בת"ה שלא הזכיר ההיא דאמרו לו מת לו מת משמע דסבר שאין חילוק בין סתם למפרש
ונ"ל דס"ל ז"ל דרב אשי לאיפלוגי אתא למימר דל"ש לן בין סתם למפרש אלא בין תוך כדי דיבור לאחר כדי דיבור תלוי הדבר
הילכך אף על גב דרישא דברייתא דקתני א"ל מת אביו וכו' לא יצא מוקי לה רב אשי בלאחר כדי דיבור סיפא דקתני אמרו לו מת לו מת וכו' ע"כ אית לן לאוקמה בתוך כדי דיבור ואפשר שהיו גורסים גם בסיפא לא יצא:
11.
התרוץ הראשון בגמרא נפתח בביטוי "אמרי". אם משמעו ש"בני הישיבה" כך תרצו יתכן שתרוץ זה "פחות" מחייב ממצב שאמורא מסויים היה מתרץ, ומתאים לרמב"ם ש"רב אשי" חולק על התרוץ הקודם של "אמרי".
11.1
אבל אם נאמר כדברי הרב זיני בספרו "רבנן סבוראי" שטוען שהביטוי "אמרי" הוא של הסבוראים, כלומר, שתרוץ הגמרא הראשון הוא מהסבוראים הרי שמתאים יותר לשיטת הר"ן בסוגייתנו שרב אשי לא חולק על התרוץ הראשון [שהרי נאמר על ידי הסבוראים אחריו],
11.2
וכדי להדגיש שהסבוראים לא חולקים על רב אשי לכן תרוצם הובא לפני תרוצו של רב אשי עצמו. ובזה גם מובן מדוע הובאה כאן ה"והלכתא" [ראה לעיל בסעיף 7 שה"והלכתא" שובצה על ידי הסבוראים].
