סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 940

"צא וקדש לי אשה סתם [ומת השליח] אסור בכל הנשים שבעולם"

נזיר יב ע"א

לפי פרוש הרא"ש הספק הוא באשה שקידש וחוששים שמא כשיבוא המשלח לקדש אשה אחרת, היא קרובה של אותה אשה שקדש השליח. ואפ' אם השליח קדש אותה בשוק עדיין יש לה חשיבות להחשב כל קבוע כמחצה על מחצה משום שהיא חוזרת לביתה [הדרא לניחותא] ויש לה חשיבות של קבוע, ונחשב כמי שקדש מחציתם של הנשים שבעולם, ולכן יש לאסור לו את כל הנשים שבעולם. אבל התוס' והמפרש לומדים שהנדון בסוגיה לגבי האשה שהמשלח רוצה עכשו לקדש ואתה אומר שהאשה הזאת אסורה עליו מחשש שמא היא קרובה של האשה שהשליח קדש עבורו, ומזה הגמ' שואלת מקן סתומה שלא חוששים לכל העופות שמא זהו העוף שפרח מהקן של ראובן, ולמה לא נחשוש על שאר קינים בעלמא שמא זה העוף שפרח מהקן של ראובן והוקבע כבר שצריך להיות קרבן של ראובן, ואיך יצא שמעון ידי חבתו. והגמ' מתר' אשה דלא ניידא, פרושו, שאותה אשה שהוא בא עכשיו לקדש אותה כיון שנמצאת בבית הרי האשה הזו שהמשלח רוצה לקדש היא קבועה, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, הרי השליח ודאי קדש עבורו איזו שהיא אשה, והקרובות של אותה אשה אסורות על המשלח, והאשה הזאת שרוצה עכשו המשלח לקדש, אם היא נמצאת בבית וחוששים שמא זוהי האשה שהיא קרובה של האשה שהשליח קדש עבור המשלח, ועל אף שרוב הנשים שבעולם אינם אסורות עליו הרי כל אשה שהמשלח רוצה לקדש בהיותה בביתה דינה כדבר קבוע שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, וחוששים שמא היא זו שאסורה עליו בהיותה קרובה, ויש לחשוש על האיסור הזה אפ' שזה רק מיעוט, ולא שייך ללכת לפי רוב כי כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, וע"ז אמרה הגמ' "וכי תימא הכי נמי נייד אימה בשוקא אשכח וקדיש" כלומר שאם המשלח מוצא את האשה בשוק ורוצה לקדש אותה, היינו צריכים לומר שהוא יוכל לקדש אותה, שהרי עכשיו היא לא קבועה, אז הלך אחר הרוב לומר שהאשה הזאת איננה מאותם הנשים שאסורות על המשלח אלא מרוב נשים שבעולם שמותרות עליו, וע"ז תרצה הגמ' שהקן לא הדרא לניחותא ולכן אין לעוף דין קבוע שהוא פורח. ואילו האשה כיון שהיא הדרא לניחותא, הרי סופה של אשה זו שעכשיו המשלח מקדש אותה בשוק, כשהיא נייד, היינו כשהיא לא במקום קבוע, אבל כשהיא תחזור לביתה היא שוב תהיה במקום קבוע, אז זה דומה לכל קבוע כמחצה על מחצה, ולכן כל הנשים שבעולם אסורות עליו.

בקובץ שעורים לרבי אלחנן ווסרמן על מס' כתובות אות לו דף טו, שם התוס' בכתובות פרשו כפי שהרא"ש אצלנו מפרש, שהנדון "דלמא אזלא איהי" הכוונה האשה שהשליח קדש והיא הדרא לניחותא, וכפי שהסביר הרא"ש שהולכים אחרי האוסר ולא אחרי הנאסר, וכיון שהאשה שהשליח קדש היא נייחא בקביעות, אז זה כאילו שקדש מחציתם של הנשים שבעולם, מה שאין כן לפרוש תוס' בנזיר וכן המפרש כאן פרש, שמדובר על האשה שהמשלח רוצה לקדש עכשיו, מקשה הקובץ שעורים איך שייך לאסור את האשה שהוא עכשיו רוצה לקדש בשוק משום שהדרא לנחותא, הרי בכל ספק של פרישות אם מצאנו בשר בשוק שאמרנו בנמצא הלך אחר הרוב, האם לאחר מכן כשהוא יכניס את הבשר הזה לתוך חנות, למקום קבוע, הבשר יחזור להיות נאסר, הרי הנדון האם לדון את זה כדבר שפרש שהולכים בו אחרי הרוב, מדין כל דפריש מרובא פריש או כדבר קבוע שלא הולכים בו אחרי הרוב, אלא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, כל זה תלוי היכן נולד הספק, שאם הספק נולד במקום הקביעות אז בזה כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ואם הספק נולד במקום נייד שיש בזה פרישות ששייך בזה כל דפריש מרובא פריש קבענו ללכת אחרי הרוב, ואם המשלח מצא את האשה בשוק, ואז הלכנו אחר הרוב לומר שהאשה הזאת היא מרוב הנשים שבעולם שמותרות לאיש הזה המשלח, מה בכך שלאחר מכן האשה שהוא קדש אותה הדרא לניחותא והיא תחזור לביתה, ובשלמא לפרושם של התוס' בכתובות שזה פרוש הרא"ש בנזיר לא קשה שמכיון שעכשיו כשהמשלח רוצה לקדש אשה חוששים שמא אותה אשה שהשליח קדש אפ' שהשליח קדש אותה בשוק הדרא לניחותא ועכשיו היא נמצאת בביתה, אז האשה הזאת שהמשלח רוצה לקדש עכשיו אסורה עליו, כיון שאותה אשה שהשליח קדש עבורו נמצאת עכשיו בביתה אז שוב זה נחשב כאילו כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכאילו השליח קדש את מחציתם של הנשים, לכן כל הנשים אסורות על המשלח, אבל לפרוש התוס' בסוגיתינו מאד תמוה הסברה של הדרא לניחותא, אומר רבי אלחנן שבהכרח שלשיטתם של המפרש, והתוס' כוונת הגמ' הדרא לנחותא, שמשום כך אין זה נחשב בכלל פריש אפ' כשהיא נמצאת בשוק, שמכיוון שבני אדם אפילו כשהם בשוק ידוע שסופם לחזור למקום קביעותם זה לא נחשב פרישה, ולכן האשה שהוא קדש אותה עכשיו בשוק, לא נחשב לדון עליה, כל דפריש מרובה פריש כיון שהאשה הדרא לניחותא, ולפי זה כל ספק שנולד לי על אדם מסוים האם הוא מהרוב או לא, לא נדון בו בכלל הלך אחר הרוב לומר כל דפריש מרובא פריש, כי הפרישה שהאדם פורש מביתו לא מפקיעה ממנו את שם הקביעות שלו, שמכיון שעל כרחך הוא ישוב למקום קביעותו לביתו, אז לכן לא שייך לדון אותו בכל דפריש אלא בכל קבוע כמחצא על מחצא דמי. כך פרוש דברי הגמ' הדרא לנחותא לפרשם של התוס' [קובץ שעורים אותו לו כתובות].

לכאורה השאלה האם דנים כאן מדין קבוע דאוריתא שהוא כמחצא על מחצא דמי, או שמא כאן דנים את זה כדין כל דפריש מרובא פריש שהולכים בזה אחרי הרוב, אבל התוס' בסוגייתנו מבארים שכל מה שדנים כאן לאסור על המשלח את כל הנשים שבעולם זה לא משום שהם אסורות עליו מדאורייתא, ואפ' אם דנים שיהיה כאן דין קבוע, אין הכוונה לאסור אותם עליו מדאורייתא, שתוס' בתחילת העמוד שואלים קוש' למה אנחנו אומרים שרק המשלח אסור בכל הנשים שבעולם, למה לא נאמר שכל העולם אסור להם לשאת נשים שמא האשה שהאדם הזה רוצה לקדש זוהי אשה שכבר נתקדשה ע"י שליח לחברו, כלומר, ראובן שלח שליח לקדש עבורו אשה אנחנו אומרים חזקה שהשליח עשה את שליחותו וקדש אשה ולא יודעים את מי, אז כששמעון, לוי, וכל אדם בעולם כשירצה לקדש אשה, למה לא נחשוש שמא זוהי האשה שהשליח קדש עבור ראובן והיא אשת איש. אומרים תוס' שלר"ת שאומר שהנשים נאמנות לומר לא נתקדשתי נאמנת על כך, אבל עדיין קשה שגדולות נאמנות, אבל קטנות שלא יודעות האם האבא קבל עבורן קדושין או לא, [אולי האבא שלה מת וקבל עבורה קדושין], וי"ל מתר' תוס' שמדאורייתא אפ' המשלח היה מותר לו לשאת כל אשה בעולם משום שמדאורייתא וודאי צריך ללכת אחרי הרוב ולומר על כל אשה שהמשלח רוצה לקדש שהיא מרוב הנשים שבעולם שהן אינן קרובות של האשה שהשליח קדש עבורו, אלא קנס בעלמא הוא, על המשלח שעשה שליח בסתם ולא פרש לו לשליח קדש לי אשה פלונית, ולכן רק את המשלח חכמים הטילו עליו קנס, מה שאין כן לאנשים אחרים לא הטילו את הקנס, ותוס' מסבירים למה באמת לא יהיה כאן איסור דאורייתא מדין כל קבוע כמעמ"ד, כי אין אומרים את הכלל מדאורייתא שכל הקבוע כמעמ"ד רק כשהאסור ניכר לעצמו וההיתר ניכר לעצמו, כשאנחנו יודעים שיש אסור והוא ניכר לעצמו, והספק מי הוא האיסור נולד במקום הקבוע אומרים כל קבוע כמעמ"ד, אבל אם האיסור אינו ניכר לעצמנו מדאורייתא אין בזה בכלל דין קבוע, אלא שכל השקלא ותריא בגמ' בגלל הקנס שהטילו חכמים על המשלח שלא פרש לשליח איזו אשה יקדש עבורו, והשקלא וטריא לפי ר"ל ור"י רק היתה שאם זה דומה לקבוע, שאם כאן היה האיסור ניכר היה צריך לומר כל קבוע כמעמ"ד מן התורה, שייך שחכמים יטילו קנס על המשלח על שלא פרש לשליח איזו אשה לקדש עבורו, ולומר שכל הנשים אסורות עליו מדרבנן כיוון שזה דומה לקבוע, אבל אם זה לא דומה לקבוע, אין מקום שחכמים יטילו עליו קנס, על זה היתה השקלא ותריא אם זה דומה לקבוע או לא. כך הסבירו התוס' שמה שהמשלח נאסר בכל הנשים שבעולם זה רק איסור מדרבנן.

(הרה"ג מיכל זילבר שליט"א)