הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"סדר הדורות"; הלכה כרבים ולא כ"בתראי"; סוגים של "חיסורי מחסרא"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נדרים פג ע"ב
מתני'. קונם שאני נהנה לבריות - אינו יכול להפר, ויכולה היא ליהנות בלקט שכחה ובפאה.
קונם כהנים לוים נהנים לי - יטלו על כרחו,
כהנים אלו ולוים אלו נהנים לי - יטלו אחרים.
גמ'. אלמא אפשר דמתזנה מדיליה, מכלל דבעל לאו בכלל בריות הוא;
אימא סיפא: יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה, אבל מדבעל לא אכלה, אלמא בעל בכלל בריות הוא!
אמר עולא: לעולם לאו בכלל בריות הוא,
ועוד אין יכול להפר, מפני שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה.
רבא אמר: לעולם בעל בכלל בריות הוא,
ומה טעם קאמר, מה טעם אין יכול להפר?
מפני שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה.
ר"נ אמר: לעולם בעל לאו בכלל בריות הוא,
והכי קתני: נתגרשה, יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה.
מבנה הסוגיה:
מתני'. קונם שאני נהנה לבריות - אינו יכול להפר, ויכולה היא ליהנות בלקט שכחה ובפאה.
קונם כהנים לוים נהנים לי - יטלו על כרחו,
כהנים אלו ולוים אלו נהנים לי - יטלו אחרים.
1.
הגמרא מדייקת מדין המשנה:
גמ'. אלמא אפשר דמתזנה מדיליה, מכלל דבעל לאו בכלל בריות הוא;
2.
אימא סיפא: יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה, אבל מדבעל לא אכלה, אלמא בעל בכלל בריות הוא!
הגמרא מדייקת להיפך [זוהי המשמעות של הביטוי "אימא סיפא" - בדרך כלל] מדין המשנה בסיפא.
2.1
הערה: לא מדובר ממש בסיפא של המשנה כולה אלא בסיפא של המשפט הראשון שבמשנה - בדין שנובע כתוצאה מהדין הראשון.
"קונם שאני נהנה לבריות - אינו יכול להפר, ויכולה היא ליהנות בלקט שכחה ובפאה"
3.
אמר עולא: לעולם לאו בכלל בריות הוא,
עולא סובר כהסבר בסעיף 1 - כברישא של המשנה.
3.1
ועוד אין יכול להפר, מפני שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה.
והסיפא היא אפשרות נוספת, ולפני החלק השני של הרישא - "ו[עוד]יכולה היא ליהנות בלקט שכחה ובפאה" - יש להוסיף את המלה "ועוד".
3.2
קצת דומה ל"חסורי מחסרא והכי קתני".
4.
רבא אמר: לעולם בעל בכלל בריות הוא,
רבא סובר כבסעיף 2 לעיל.
5.
ומה טעם קאמר, מה טעם אין יכול להפר?
מפני שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה.
והקשר בין שני חלקי המשפט של הרישא הוא שהחלק הראשון הוא העיקר, והחלק השני הוא ההסבר של החלק הראשון:
וכך יש "לגרוס":
"קונם שאני נהנה לבריות - אינו יכול להפר, ו[מה הטעם? כי] יכולה היא ליהנות בלקט שכחה ובפאה."
5.1
כאן אין צריך לומר שדומה ל"חסורי מחסרא והכי קתני" אלא מובא כפרשנות: החלק השני של המשפט הראשון במשנה איננו דין עצמאי אלא מובא כנימוק לדין בחלק הראשון.
6.
ר"נ אמר: לעולם בעל לאו בכלל בריות הוא,
רב נחמן סובר כעולא - לעיל בסעיף 3.
6.1
והוא מפרש את המשנה באופן שהחלק השני של המשפט ברישא מדבר במקרה שהאשה התגרשה וכבר לא יכולה לקבל הנאה מבעלה.
והכי קתני: נתגרשה, יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה.
כאן נראה שמשמעות הביטוי "והכי קתני" הוא שמדובר ב"חסורי מחסרא והכי קתני". כי כך היא המשמעות הרגילה של "חסורי מחסרא" - מוסיפים מלה/ביטוי שממבדיל בין שני חלקי הקטע באופן שמדובר במצבים/מקרים שונים. וכאן כאילו כתוב "אבל אם התגרשה..." כמו שבהרבה מופעים בש"ס כלול הביטוי "... אבל..." ב"חסורי מחסרא" !
7.
סוף דבר, מבחינה הדינים בסוגיה יוצא שרב נחמן ועולא סוברים "בעל לאו בכלל בריות הוא" לעומת רבא שסובר "בעל בכלל בריות הוא".
8.
רמב"ם הלכות נדרים פרק יב הלכה ח:
וכן אם נדרה שלא ליהנות לבריות אף על פי שאין הבעל בכלל יש לו להפר משום דברים שבינו לבינה, שלא יהיה זקוק להאכילה משלו בלבד, וכן אם אסרה הנאתה על אומה (כולה) כגון [כל] היהודים או כל הישמעאלים הרי זה יפר.
הרמב"ם פוסק ש"בעל לאו בכלל בריות הוא" - כרב נחמן וכעולא ולא כרבא.
9.
כסף משנה הלכות נדרים פרק יב הלכה ח:
[ח] ומ"ש רבינו וכן אם נדרה שלא ליהנות לבריות וכו'. משנה שם (דף פ"ג:) קונם שאיני נהנית לבריות אינו יכול להפר ואיפליגו אמוראי
דרבא אמר דבעל בכלל בריות
ועולא ורב נחמן אמרי דאינו בכלל בריות
ופסק רבינו כוותייהו דרבים נינהו
הוא מסביר כדברינו לעיל בסעיף 8. והוא מדגיש שכעיקרון במחלוקת אמוראים יש לפסוק כרבים נגד יחיד ["יחיד ורבים"].
10.
אלא שיש לשאול, הרי "רבא" הוא "בתראי" לעומת עולא ורב נחמן שקדמו לו, והכלל הוא, שהלכה צריכה להיות כמותו! ובדרך כלל הלכה כבתראי גם נגד "רבים" שקדמו לו.
11.
ושאלה נוספת: מדוע דברי רב נחמן מובאים בסוגייתנו אחרי דברי רבא, הרי לפי סדר הדורות "רבא" הוא האחרון [ה"בתראי"] ביחס לעולא ורב נחמן [="רב נחמן בר יעקב"].
12.
אלא אם נאמר שרב נחמן בסוגייתנו הוא "רב נחמן בר יצחק" תלמידו של רבא, ולפי זה הכל ברור: הוא ה"בתראי" ולכן הלכה כמותו ולא כרבא [תרוץ לשאלתנו לעיל בסעיף 10], ולכן הוא מובא בסוף הרשימה [תרוץ לשאלתנו לעיל בסעיף 11].
13.
בספר "מנחת יהודה" מביא ש"רבא" בסוגייתנו איננו "רבא" הרגיל חברו של אביי, אלא הוא רבא בר נתן, או רבא בר ירמיה שחיו בזמן רב נחמן ורבה, ובזה מיושבות שתי שאלותינו בסעיפים 10-11.
14.
הוא מביא אפשרות אחרת: מדובר אמנם ברבא חברו של אביי שחי אחרי עולא ורב נחמן, אבל בסוגייתנו מדובר, שהוא עצמו - רבא - מצטט את רב נחמן שקדם לו. ואחר כך מובא בסוגיה שבעקבות כך רבא הקשה לרב נחמן.
לפי הדברים הנ"ל ניתן להסביר תופעה שחוזרת על עצמה בש"ס כשאמורא מוקדם מוזכר אחרי "אמורא מאוחר".
15.
והוא מוסיף הערה: לפי סעיף 13 לעיל מדוע בכל זאת הגמרא לא מציינת כאן במפורש את שם "רבא" המדוייק - רבא בר נתן למשל!
15.1
וההסבר הוא שהדבר היה ידוע לכולם בזמן הגמרא.
15.2
בכל זאת נראה לי שקשה קצת על רב אשי - עורך הגמרא - שלא פירש זאת.
15.3
ואולי אפשר "לתקן" קצת את דבריו ולומר, שרב אשי סמך על כך שכאשר יש "בעיה" בסדר הדורות נוכל בעצמנו לזהות את "רבא" [סתם] כרבא בר נתן או כרבא בר ירמיה.
ועדיין קצת קשה!
16.
ואולי אפשר לומר שרב אשי בכוונה "סתם" את שמו של "רבא" כדי שיהיה מי שיהיה אין הלכה כמותו בגלל שהלכה כעולא וכרב נחמן [בין אם מדובר ברב נחמן בר יעקב - "סתם" רב נחמן בש"ס - ובין אם מדובר ברב נחמן בר יצחק תלמידו של רבא] שהם "רבים" נגד יחיד, וכדברי ה"כסף משנה".
16.1
וכמו כן רב אשי בכוונה כתב את דברי רב נחמן אחרי דברי "רבא" [יהיה מי שיהיה] כדי ללמדנו שבסוגייתנו אין לסדר הדורות של האמוראים חשיבות קובעת [לצורך "בתראי"] כי הלכה כרבים גם נגד הכלל של "הלכה כבתראי".
ראה בדף הבא בסעיף 1.2 שרב נחמן כאן מובא בסוף כדי להסמיכו לסוגיה הבאה.
