גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקע"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת נדרים
דף עה ע"א

בענין חידושו של ה'כסף משנה' שאין הטובל נטהר מטומאתו אלא בעלייתו מהמקוה

ה'כסף משנה' (בהל' שאר אבות הטומאה פ"ו הט"ז) מחדש בענין טהרת טמא: "שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה, לא בעודו בתוך המקוה". חידוש גדול הוא זה בגדרי טהרת הטמא, כי בפשטות הסברא נותנת שהטהרה היא בעצם השהות והטבילה במקוה, ואין העליה חלק מן הטהרה, ואילו הכ"מ חידש כאן, שגם העליה היא חלק מן הטהרה. והנה כלפי יסוד זה נביא שתי מקומות במכילתין שיש לדון בזה:

האחד, יש בו ראיה נפלאה, אותה הוכיח הגאון מטשעבין זצ"ל בספרו שו"ת 'כוכב מיעקב' (ח"א סי' פז) ליסוד זה מדברי הר"ן במכילתין (לעיל טז:), והוא מדבריו הידועים בענין 'מצות לאו ליהנות ניתנו', שכותב: "דכי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו, הני מילי לומר, שאין קיום המצות חשוב הנאה, אבל מכל מקום אי מתהני גופיה בהדי דמקיים מצוה - הנאה מקרי, ומשום הכי אמרינן בפרק ראוהו בי"ד (ר"ה כח.) 'הנודר הנאה מן המעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה'", והיינו, כי אם ישנה הנאה גופנית וצדדית חוץ מעצם קיום המצוה, שפיר נחשבת הנאה גם כאשר מקיימים מצוה מסויימת יחד עם ההנאה, ולכן הנודר הנאה מן המעיין אסור לטבול בו בימות החמה, כי יש לו הנאה גופנית יחד עם הטבילה.

והנה ה'שער המלך' (הל' לולב פ"ח ה"א) כתב לתרץ דעת החולקים על הר"ן, הלא המה הרמב"ם והרשב"א שגם בהנאת הגוף בהדי מצוה נאמר הכלל של 'מצות לאו ליהנות ניתנו', כי כלפי הטובל במעיין ישנה הנאה גם אחרי קיום המצוה, כאשר ישהה אחרי כן במים, ואז נהנה גופו שלא במקום מצוה, ולכן שפיר אין לטבול בימות החמה, כי שמא ישהה לאחר מכן.

וכתב הגאון מטשעבין זצ"ל, שעל פי דברי ה'כסף משנה' מיושבים דברי הר"ן, שאכן הוכיח יסוד דבריו מדין 'הנודר הנאה מן המעיין' שאסור בימות החמה, ולפי דברי השער המלך איזו ראיה יש מכך, הלא יתכן שישהה במעיין אחרי הטבילה והטהרה. אמנם, אם הטהרה תלויה גם בעליה מן המקוה, שפיר יש להוכיח כן, כי אחרי העליה כבר אינו שוהה במקוה, וכל עוד שלא עלה לא נשלמה המצוה, ושפיר אין כאן כי אם הנאת הגוף בהדי מצוה, ומוכח מכן שנחשבת הנאה (עי' 'פרי יצחק' ח"ב סי' לה; 'דבר אברהם' ח"ג סי' יט האם הטהרה היא בגמר העליה או גם באמצעה).

ואולי יתכן שבזה תלוי' מחלוקת הראשונים, אם ניתן להוכיח את דין הנאת הגוף בהדי מצוה, מדין הנודר מן המעיין שאסור בימות החמה, כי הרשב"א סובר, שהטהרה היא גם טרם עליית האדם מן המקוה, ושפיר ישנה הנאה אחרי הטבילה, ואילו הר"ן סובר, שהטהרה היא אחרי עלייתו מן המקוה, ונמצא, שהנאת גופו בהדי המצוה ממש, ולא לאחריה.

והשני, יש בו קושיא שהקשו כמה אחרונים על חידושו של ה'כסף משנה' מסוגיית הגמרא בפרק נערה המאורסה (עה ע"א - עו ע"ב), דהנה שנינו במשנה: "האומר לאשתו כל הנדרים שתדורי מכאן עד שאבא ממקום פלוני... הרי הן מופרין, רבי אליעזר אמר מופר, וחכמים אומרים אינו מופר. אמר רבי אליעזר, אם הפר נדרים שבאו לכלל איסור, לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור, אמרו לו, הרי הוא אומר (במדבר ל, יד) 'אישה יקימנו ואישה יפרנו', את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר, לא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר". בהמשך הסוגיא הובאה ברייתא, שהוכיחו החכמים לרבי אליעזר מדין מקוה "שמעלה את הטמאים מטומאתם", ו"אין מציל את הטהורים מליטמא". וכתב הר"ן: "מקוה יוכיח שמטהר את הטמאים אחר שירדה להם טומאה, ואינו מציל על הטהורים, שאם טבל בעודו טהור לא מהניא ליה טבילה, שלא יבא לידי טומאה אם יגע אחר כן בשרץ, דאדרבה דרשינא בספרי מ'והנוגע בנבלתם יטמא' (ויקרא יא, כד), 'הלל אומר אפילו הם בתוך המים'".

עוד מבואר בהמשך הסוגיא, שגם חכמים היו דורשים את הק"ו של רבי אליעזר, אלא, שהתורה גילתה לנו שלא לדרוש הק"ו, וכדאיתא בגמרא: "אין, בעלמא דרשי קל וחומר, ושאני הכא דאמר קרא 'אישה יקימנו ואישה יפרנו', את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר, את שלא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר", והקשה הר"ן, כי לפי זה תמוה מה שהוכיחו החכמים לר"א ממקוה, הלא גם יש להם לדרוש ק"ו זה כלפי מקוה, וכתב הר"ן ליישב: "ואיכא למימר, דהכי אמרי ליה, לא תדחוק נפשך למדחי דרשא דילן משום ק"ו דידך, דמקוה יוכיח, דאיכא למידן קל וחומר ואתא קרא ואפקיה, דמקוה שאינו מציל מדרשא נפקא לן מדכתיב 'ונוגע בנבלתם יטמא', 'הלל אומר אפילו הן בתוך המים'... אלמא אתי קרא לאפוקי ק"ו".

ומעתה העיר הגאון בעל ה'אבני נזר' זצ"ל בתשובתו (חלק חו"מ סי' עב) בתשובתו אל הגאון מאוסטראווצא זצ"ל, כי מבואר מזה, שאילולא הפסוק "ונוגע בנבלתם יטמא", ודרש הלל: "אפילו הן בתוך המים", היינו למדים מק"ו שאדם הנוגע בשרץ בעת שהותו במקוה לא היה נטמא, ואם כן לפי דברי ה'כסף משנה', שאין האדם נטהר עד שיעלה מן המקוה, היאך היינו למדים דין זה מק"ו, הלא בעודו במקוה גם המקוה עצמו עדיין אינו מציל את האדם מטומאתו, ובמה היינו למדים שלא יטמא מן השרץ בעודו במקוה, וגם מדוע הוצרכה התורה להשמיענו שנטמא גם כשהוא בתוך המים. אלא מכאן ראיה, שבעודו במקוה כבר נטהר האדם מן הטומאה, עוד בטרם עלייתו ממנו, ושלא כדברי ה'כסף משנה' הנ"ל (ראה 'פרי יצחק' שם; 'אור שמח' סוף פי"ב מהל' מטמאי משכב ומושב שהעירו גם כן הערה זו).