הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

קושיית "תיובתא" כמה פעמים

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

נדרים עט ע"א

מתיב רבא: אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב?
בזמן שלא שמע הבעל,
או ששמע ושתק,
או ששמע והפר ומת בו ביום,
...
אלא בשותק סתם.
מתיב רב חסדא: חומר בהקם מבהפר ובהפר מבהקם, חומר בהקם
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף עט עמוד א
שהשתיקה מקיימת ואין שתיקה מבטלת, קיים בלבו - קיים, הפר בלבו - אינו מופר, קיים - אין יכול להפר, הפר - אין יכול לקיים;
קתני שהשתיקה מקיימת, מאי לאו בשותק על מנת למיקט!

מבנה הסוגיה [בגדול]

מסכת נדרים דף עח עמוד ב:

1.
דינו של רבי חנינא:

א"ר חנינא: השותק על מנת למיקט - מפר אפילו מכאן ועד י' ימים,

2.
קושיית רבא:

מתיב רבא: אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב?...

2.1
דחיית קושיית רבא:

אלא בשותק סתם.

3.
קושיית רב חסדא:

מתיב רב חסדא: חומר בהקם מבהפר ובהפר מבהקם, חומר בהקם -

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף עט עמוד א...

3.1
דחיית קושיית רב חסדא:

אלא בשותק סתם...

3.2
מדוע קושיית רב חסדא מובאת אחרי קושיית רבא, הרי רב חסדא קדם לרבא?

3.3
אלא יש לומר שרבא מקשה מברייתא שכבר נלמדה בדפים הקודמים, ולכן "עורך הגמרא" הקדים את קושיית רבא לקושיית רב חסדא.

4.
קושיית רב כהנא:

מתיב רב כהנא: +במדבר ל+ ואם החרש יחריש לה אישה וגו' - בשותק על מנת למיקט הכתוב מדבר; אתה אומר: בשותק על מנת למיקט, או אינו אלא בשותק על מנת לקיים?
כשהוא אומר: +במדבר ל+ כי החריש לה - הרי בשותק על מנת לקיים הכתוב מדבר,
הא מה אני מקיים אם החרש יחריש לה אישה?
בשותק על מנת למיקט הכתוב מדבר!

קושיית רב כהנא מובאת אחרי קושיות רבא ורב חסדא כי היו כמה חכמים בשם "רב כהנא", והיו כאלה שחיו אחרי רבא ולכן דבריו נאמרו כאן, וגם בגלל הסעיף הבא...

4.1

תיובתא.

הגמרא נשארת ב"תיובתא" - דחיית דינו של רב חנינא.

5.
קושיית רבא:

מתיב רבא: נדרה עם חשכה - מפר לה עד שלא חשכה,
שאם לא הפר וחשכה - אינו יכול להפר;
אמאי? להוי כשותק על מנת למיקט!

5.1

תיובתא.

הגמרא נשארת ב"תיובתא" - דחיית דינו של רבי חנינא.

5.2
מדוע שוב מובאת קושיית רבא, ומדוע קושייתו כאן לא מצורפת לקושייתו לעיל - אחרי סעיפים 2-2.1!

קושיית רבא כאן היא ממשנה לעיל.

5.3
ונראה לומר שבאמת "רב כהנא" בסעיף הקודם - סעיף 4 - הוא רב כהנא המוקדם בתקופת "רב" - ולא כדברינו לעיל בסעיף 4 - והוא מובא אחרי רב חסדא ורבא כי את שתי הקושיות הראשונות - של רב חסדא ושל רבא - הגמרא דחתה ואת קושיית רב כהנא היא לא דחתה אלא נשארה ב"תיובתא", ולכן אחרי "רב כהנא" גם "רבא" מביא קושיה שנשארת ב"תיובתא" - סעיפים 5-5.1

6.
קושיית רב אשי:

מתיב רב אשי: יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין - יפר,
יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר -
ר"מ אומר: לא יפר,
וחכמים אומרים: יפר;
ואמאי? ליהוי כשותק על מנת למיקט!

6.1

תיובתא.

הגמרא נשארת ב"תיובתא" - דחיית דינו של רבי חנינא.

7.
השאלה הכללית על מבנה הסוגיה היא מדוע הגמרא צריכה לדחות את דינו של רבי חנינא כמה פעמים על ידי הסיכום בביטוי של "תיובתא"! 

8.
הר"ן מסכת נדרים דף עט עמוד א:

מתיב רבא נדרה עם חשכה וכו' - אף על גב דאתותב חדא זמנא מותבינן עליה תו ונ"מ דאי משכחינן פירוקא בההיא דלעיל אכתי הויא הך תיובתיה.

הוא מיישב באופן פשוט [לכאורה]: הגמרא מקשה מכמה מקורות כדי שאם ל"תיובתא" ממקור אחד נמצא תרוץ אזי ה"תיובתא" האחרת תכריע נגד דינו של רבי חנינא.

9.
וצריך להבין את דברי הר"ן. בדרך כלל מקובל לומר ש"תיובתא" הוא ביטוי של "עורך הגמרא" שמכריע שמדובר בקושיה ללא תרוץ, ולפי זה צריך לומר שכוונת הר"ן לומר, שגם אחרי סיום "עריכת הגמרא" מותר לסבוראים/גאונים/ ראשונים ליישב "תיובתא" שבש"ס!

10.
ואולי כוונת הר"ן לומר שאת "התיובתא" אמרו חכמי בית המדרש, וכך כל בית מדרש בזמן הגמרא יכול היה להקשות "תיובתא" משלו ולדחות "תיובתא" ממקור אחר, ו"עורך הגמרא" כינס את כל ה"תיובתא" למקום אחד, ויתכן אף לומר שחכם מסויים [או "בית מדרש"] כלל לא הכיר את ה"תיובתא" של חכמים האחרים.

11.
בכל זאת כנראה שמשמעות הביטוי "תיובתא... תיובתא" כן מתאים לדברינו לעיל בסעיף 9.

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)