סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 939

"איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'"

נזיר ה ע"ב

הגמ' עומדת על כפל הלשון "נזיר להזיר", אומרת הגמ': מלמד, שהנזירות חלה על הנזירות, הגמ' כאן בנזיר וביתר אריכות בנדרים י"ז מבארת: שהחידוש של התורה מתייחס לאופן בו אמר אדם הריני נזיר היום, הריני נזיר היום, והרי כל נזירות זוקקת הנהגת נזירות של 30 יום, כאשר אדם אמר הריני נזיר היום, חלה עליו כבר נזירות למשך 30 יום, הנזירות האחרת מתייחסת אף היא להיום, ואין נזירות יכולה לחול על אותה נזירות, אדם לא יכול להיות נזיר באותם 30 יום פעמים, אילולא חידוש התורה היינו אומרים שהנזירות השניה אותה קיבל, אין לה שום תוקף ושום חלות, הרי"ז כאדם שאמר: קונם ככר זה עלי, ושוב אמר: קונם ככר זה עלי, ואנו יודעים על פי הגמ' בנדרים ובשבועות: שאין נדר חל על נדר, והנדר השני מוגדר כפיטומי מילי בעלמא (דבר שטות), אבל כיון שהתורה גילתה במה שכפלה את לשונה לאמר "נזיר להזיר לה' ", אנו לומדים שבנזירות, נזירות אחת כן חלה על השניה, ז"א, שאחר 30 יום יאלץ הנוזר לנהוג שוב 30 יום. וכך פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' נזירות הלכה י': מי שנזר שתי נזירות בין שנדר שתיהן בבת אחת, בין שנדר זו אחר זו, כגון: שאמר הריני נזיר היום, הריני נזיר היום, ומנה את הראשונה והפריש קרבן, חלה עליו נזירות שניה, שהנזירות השניה חלה אחר הראשונה. הלכה זו המובאת גם בשו"ע משמשת בסיס לקושי' עצומה ומעניינת של החידושי הרי"ם. הבדל גדול יש בין חיבורו של הרמב"ם היד החזקה, לבין חיבורו של רבי יוסף קארו השו"ע, בעוד שהרמב"ם כותב את כל ההלכות המופיעות בתורה כולה, בין ההלכות הנוהגות בזמן הזה, ובין ההלכות שאינן נוהגות בזמן הזה, בשו"ע הושמטו כל ההלכות שאין להם נפק"מ הילכתית בזמן הזה, ארבעת חלקי השו"ע עוסקים אך ורק בהלכות כאלו שיש להם נפק"מ בזמן הזה כשאין בית המקדש קיים. השו"ע מביא כמה דיני נזירות, והש"ך בסי' רל"ט בסעיף כ"ח כותב כך: "ודע דנזירות נוהג בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית, בין בארץ ובין בחוץ לארץ, ולכן רבינו המחבר הביא דיני נזירות, הש"ך מונה את כל הל' נזירות המופיעים בשו"ע יור"ד. שואל ע"כ החידושי הרי"ם קושי' עצומה ומעניינת: אם שאר ההלכות מהל' נזירות המופיעים בשו"ע אמנם תקיפים גם בזמן הזה, הל' זו של הריני נזיר היום, הריני נזיר היום, אין לכאו' שום היכי תימצי במציאות בזמן הזה. נכון שגם בזמן הזה אדם שמקבל עליו נזירות הרי הוא נזיר לכל דיניו, ולמרות שאנו כולנו טמאי מת, מ"מ הנזירות חלה, וכבר נחלקו הראשונים: כיצד על הנזיר לנהוג למרות שהוא ממילא טמא מת, אבל כאשר אדם אומר: הריני נזיר היום, הריני נזיר היום, הסברנו לעיל שהנזירות השניה חלה באופן כזה שכאשר הוא גמר את הנזירות הראשונה חלה עליו הנזירות השניה באופן אוטומטי, ואין עליו לקבל שוב נזירות, אבל חובה עלינו להגיע למצב בו הנזירות הראשונה הסתיימה ואז תחול הנזירות השניה. נאמר בפרשת נשא: "ביום מלאת ימי נזרו והקריב את קרבנו לה' " וכו', עליו להביא 3 קרבנות כבש לעולה, כבשה לחטת ואיל לשלמים. ז"א, נזיר שסיים את 30 ימי נזירותו ואין בידו להביא לפחות קרבן אחד, הנזירות מתמשכת עד שיביא את קרבנותיו, וכך נאמר להדיא בברייתא במס' נזיר בדף י"ב והובאה ברמב"ם בפ"ד מהל' נזירות הל' י"ב: נזיר ששלמו ימי נזירותו ולא הביא אחד מהקרבנות הר"ז אסור לגלח ולשתות יין ולהיטמא למתים כפי שהיה מקודם, וכל דקדוקי נזירות עליו, ואם גלח או שתה יין או נטמא לוקה.

מעתה בזמן הזה כאשר בעוה"ר אין לנו ביהמ"ק ואין אנו יכולים להקריב קרבנות, נמצא, שלמרות שדיני הנזירות תקיפים גם היום, אבל סיום נזירות לא תתכן היום, שהרי כל זמן שהנזיר אינו מביא אחד מהקרבנות הרי הוא נשאר נזיר בתוקפו, א"כ הדין של נזירות חלה על נזירות אין לו שום נ"מ מעשית, אלא בכך שהנזירות הראשונה תיאלץ להמשך עד ביאת גואל רק כאשר יבנה בהמ"ק ואותו נזיר יביא קרבן תסתיים הנזירות הראשונה, ואז תקום השניה, מדוע א"כ שואל החידושי הרי"ם, מצא לנכון השו"ע להביא את ההלכה שנזירות חלה על נזירות, ולכן האומר פעמים הריני נזיר עליו למנות 2 נזירויות, והרי סיום נזירות אינו נוהג בזה"ז, הנזירות הראשונה תשאר תקיפה על אותו נזיר עד ביאת גואל צדק, מה נ"מ במה שהשו"ע מגלה לנו שאותו אדם חייב יהיה להיות נזיר פעם נוספת כשיסיים את הנזירות הראושנה, וה"ז הילכתא למשיחא, ואין דרכו של השו"ע להביא הלכות שאינן נוהגות בזה"ז, שהרי לא מצאנו בכל הל' נדרים ונזירות הלכות בנוגע לקרבנות נזירות, וזאת כאמור משום שאין השו"ע מתייחס כלל וכלל להלכות שאינן נוהגות בזה"ז. והחידושי הרי"ם מסיים: "חזרתי על כל הצדדים של הלכה זו ולא מצאתי לה נ"מ בזה"ז".

יש אולי מקום ליישב את קושי' העצומה של החידושי הרי"ם באופן כזה: אנו יודעים שקבלת נדר או קבלת נזירות יכולה להיעשות באופן הרגיל של האומר קונם ככר זה עלי, או האומר הריני נזיר ויכולה גם להיעשות באופן של התפסה, האומר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר: ואני (כמוהו) יש כאן התפסה בקבלת הנזירות. וכפי שנא' במשנה במס' נזיר כ: "מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו אומר ואני, כולם נזירים", כך גם לגבי קבלת נדר, בסי' רכ"ט סעי' ג' נאמר: "וכן מי שנדר ושמע חבירו ואמר ואני נתפש השני באיסורו של הראשון". אנו יודעים: שנדר לא חל על נדר, האומר קונם ככר זה עלי, ושוב קונם ככר זה עלי, הנדר השני אין לו שום תוקף, שאין נדר חל על נדר, רק בנזירות גילתה התורה במה שכפלה בלשונה לאמר: "נזיר להזיר לה' ", מלמד: שהנזירות חלה על הנזירות, זאת בניגוד לדין של נדר, גם בשו"ע נפסק: אין נדר חל על נדר, אבל הנזירות חלה על הנזירות, מה יהיה אם אדם ישמע את חבירו נודר פעמיים, ויתפיס ויאמר ואני כמוהו רק ביחס לנדר השני, את הנדר הראשון הוא לא שמע, ורק את השני, לכאו' היות ונדר אינו חל על נדר והנודר עצמו כאשר אמר פעם שניה קונם ככר זה עלי לא היתה לדבריו שום משמעות הלכתית, נמצא, המתפייס בו כמתפייס באדם שלא נדר כלל. ועל השני לא יחול שום נדר, שהרי הוא נתפס בדברי חבירו, וחבירו עצמו אין שום משמעות לקבלתו השניה, משא"כ לגבי נזירות אחר נזירות שחידשה התורה, שהנזירות חלה על הנזירות, מסתבר: שאדם שיאמר הרינו נזיר הריני נזיר, והחבר ישמע רק את הקבלה השניה, ויאמר ואני כמוהו, יהיה החבר נזיר לכל דבריו, למרות שהקבלה הכפולה בזה"ז, ובזה"ז אין אפשרות לנזירות השניה לחול, אין זה משום שלנזירות השניה אין משמעות, הנזירות השניה יש בה משמעות, אין לה פשוט היכי תימצי מעשית לחול, משום שהנזירות הראשונה בעוונותינו לא מסתיימת, לכשיבנה הבית ואותו נזיר יביא את קרבנותיו תחול עליו הנזירות השניה, לכן מסתבר שהחבר ששמע רק את הקבלה השניה ואמר ואני כמוהו, חלים עליו כל דיני הנזירות.

ואם כנים אנו בזה התיישבה תמיהתו העצומה של החי' הרי"מ, יש ויש נ"מ בדין השו"ע לגבי נזירות חלה על הנזירות למרות שלגבי הנוזר עצמו אין בזה נ"מ מעשית, תהיה בזה נ"מ מעשית לאדם אחר שיתפיס את עצמו בקבלה השניה. יש על החבר להתחיל לנהוג דיני נזירות בזמן הזה.

הרי שלהלכה זו יש כן נפק"מ מעשית גם בזה"ז, ושפיר פסק השו"ע שהנזירות חלה על הנזירות.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)