הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"עד שבא רבי עקיבא ולימד"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נדרים סו ע"א
מתני'. פותחין בימים טובים ובשבתות.
בראשונה היו אומרים: אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין,
עד שבא ר"ע ולימד, שהנדר שהותר מכללו הותר כולו.
כיצד?
אמר קונם שאיני נהנה לכולכם, הותר אחד מהן הותרו כולן;
שאיני נהנה לזה ולזה, הותר הראשון - הותרו כולן, הותר האחרון - האחרון מותר וכולן אסורין;
על הכלל של נדר שהותר מקצתו [במשנתנו:"מכללו"] הותר כולו ראה מה שכתבנו בהרחבה על מסכת נדרים דף כה וכאן נשתמש בקצת מהם:
המיספור הוא לפי הרצף עבור סוגייתנו במסכת נדרים דף סו:
1.
מסכת נדרים דף כה:
מתני'. נדרי שגגות: אם אכלתי ואם שתיתי, ונזכר שאכל ושתה;
שאני אוכל ושאני שותה, ושכח ואכל ושתה;
אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני, ונודע שלא הכתו, ונודע שלא גנבה.
ראה אותן אוכלין תאנים, ואמר הרי עליכם קרבן, ונמצאו אביו ואחיו והיו עמהן אחרים,
בש"א: הן מותרים ומה שעמהם אסורים, ובה"א: אלו ואלו מותרין...
ראה אותן אוכלין.
2.
הגמרא מביאה את משנתנו במסכת נדרים דף סו [סוגייתנו כאן]:
תנן התם: פותחין בשבתות ובי"ט;
בראשונה היו אומרים: אותן הימים מותרים ושאר כל הימים אסורים,
עד שבא רבי עקיבא ולימד: נדר שהותר מקצתו הותר כלו.
אמר רבה, דכולי עלמא - כל היכא דאמר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם, הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא - דכולהון אסורין ואביו מותר,
לא נחלקו אלא באומר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם, הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר,
3.
הכלל של רבי עקיבא - נדר שהותר מקצתו הותר כלו - הוא גם הבסיס לדינם של בית הלל במשנתנו [במשנה במסכת נדרים דף כה], ומדוע אומרת הברייתא ש"בראשונה היו אומרים..." - הם כנראה החכמים שחלקו על רבי עקיבא - סברו כדעת בית שמאי.
4.
שיטה מקובצת מסכת נדרים דף כה עמוד ב:
בראשונה היו אומרים אותן הימים שבתות וימים טובים מותרין דאדעתא דידהו לא נדר ושאר כל הימים אסורין דאדעתא דידהו נדר. עד שבא ר' עקיבא ולימד דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. כבר פירש הטעם במתניתין אליבא דבית הלל. ואף על גב שבית הלל קדמו לר' עקיבא תופסין היו כבית שמאי עד שבא ר' עקיבא ולמד דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. נשכחו דברי בית הלל עד שבא ר' עקיבא והחזירם. שיטה:
הוא מסביר, שדברי בית הלל נשכחו ורבי עקיבא החזירם. כנראה שכוונתו היא, שהחכמים שהיו "בראשונה" לא הכירו את שיטת בית הלל [או את נימוקם] והם אלה שנחלקו על רבי עקיבא והם סברו כדעת בית שמאי [קצת קשה לומר, שהכירו את דעת בית שמאי ולא את דעת בית הלל], ולכן מתאים הביטוי במשנה "עד שבא רבי עקיבא ולימד... "
5.
אולם ראה ב"מתיבתא", הערה כ, בשם ה"חתם ספר", שהחכמים המוזכרים שם במשנה [במסכת נדרים דף סו] אינם ה"רבנן" שחלקו על רבי עקיבא.
6.
הערה: אם החכמים שהיו "בראשונה" היו חכמים אחרים - כנראה שהיו חכמים קדומים לרבי עקיבא ול"רבנן" שחלקו עליו - הרי שהגיוני שהם כלל לא הכירו את הכלל של בית הלל ש"נדר שהותר מקצתו הותר כולו", וכנראה הכירו רק את דעת בית שמאי. כי לא הגיוני ש"רבנן" בתקופת רבי עקיבא לא שמעו כלל מהכלל/הדין הזה של בית הלל ורק רבי עקיבא הזכיר זאת.
בכל זאת קצת קשה, מדוע ה"רבנן" שחולקים על רבי עקיבא לא סוברים כבית הלל. אולי הם מבחינים בין המקרה במשנה שם למקרה במשנתנו כאן.
7.
הר"ן מסכת נדרים דף כו עמוד ב:
ולענין הלכה - קי"ל כר' עקיבא אליבא דב"ה
דנדר שהותר מקצתו הותר כולו
הוא פוסק מבחינה עקרונית כרבי עקיבא ולפי בית הלל, שנדר שהותר מקצתו הרי שהותר כולו.
8.
הגמרא במסכת נדרים דף כה מסבירה את משנתנו בדף סו:
ושם, בדף כה עסקנו בעניין זה בכלל של רבה ורבא - כמי הלכה?
8.1
ולגבי הניסוחים השונים שגורמים לכך שנדר יוגדר שהותר מקצתו נחלקו בזה בסוגייתנו רבה ורבא:
והוא [הר"ן, שם] מסביר שההכרעה בין רבה ורבא היא הכרעה עקרונית בכללי פסיקה בגמרא:
ובפלוגתא דרבה ורבא
8.2
מצד אחד:
כיון דאיכא למימר דהלכתא כרבה משום דהוה רביה דרבא
הכלל הוא שבמחלוקת בין רב ותלמיד ההלכה היא כרב נגד תלמידו - ובסוגייתנו כרבה נגד רבא.
8.3.
ומצד שני:
ואיכא למימר דהילכתא כרבא משום דבתראה הוא
הכלל הוא ש"הלכה כבתראי" - כחכם ה"מאוחר" יותר, ובסוגייתנו - כרבא נגד רבה.
8.4
בכל מקרה הר"ן מכריע:
נקטינן כרבה לחומרא...
מכיון שיש ספק כמי להכריע הוא מכריע לחומרא [בדין דאורייתא] - כרבה.
9.
רמב"ם הלכות נדרים פרק ח הלכה ו:
כל נדר שהותר מקצתו הותר כולו והוא הדין בשבועה,
כיצד ראה אנשים מרחוק אוכלין פירותיו ואמר הרי הן עליכם קרבן, וכשהגיע אליהם והנה הם אביו ואנשים זרים הואיל ואביו מותר כולן מותרין,
ואפילו אמר אילו הייתי יודע כן הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבי מותר הרי כולן מותרין,
אבל אם אומר כשהגיע אליהן אילו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבי הרי כולן אסורין חוץ מאביו,
שהרי גלה דעתו שלא התיר מקצת הנדר אלא כמו שנדר היה נודר ומתנה על אביו.
משמע מהרמב"ם שפוסק כרבה בסוגייה במסכת נדרים דף כה.
