|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
אבל בדבר שאין זרעו כלה – גיאופיטים (Geophyte)
"מתניתין: קונם פירות האלו עלי, קונם הן על פי, קונם הן לפי - אסור בחילופיהן ובגידוליהן, שאני אוכל ושאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן; בדבר שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה - אפילו גידולי גידולין אסורין" (נדרים, נז ע"א).
פירוש: משנה האומר "קוֹנָם פֵּירוֹת הָאֵלּוּ עָלַי", או "קוֹנָם הֵן עַל פִּי", או "קוֹנָם הֵן לְפִי" אָסוּר לא רק בהן, אלא גם בְּחִילּוּפֵיהֶן, אם החליף אותם בדבר אחר, וּבְגִידּוּלֵיהֶן אם זרעם וצמח מהם דבר. אם אמר "קונם פירות אלה שֶׁאֲנִי אוֹכֵל", או "שֶׁאֲנִי טוֹעֵם" מוּתָּר בְּחִילּוּפֵיהֶן וּבְגִידּוּלֵיהֶן. ובאיזה גידולים אמרו שמותר בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה שכאשר זורעים אותו, הזרע עצמו כלה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה, כגון מיני פקעות שמצמיחות מתוכן ואינן כלות אֲפִילּוּ גִּידּוּלֵי גִידּוּלִין אֲסוּרִין, שהרי נשאר גופו של האיסור במקומו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ). גידולי גידולין
מונח נוסף המופיע בסוגייתנו הוא "גידולי גידולין": "הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין באכילה". במשמעות מונח זה קיימות שתי שיטות עיקריות: שיטת רש"י:
רש"י מתאר שתי דוגמאות מקבילות ל"גידולין" ו"גידולי גידולין". בצל קטן שנשתל הולך וגדל ואסור משום "גידולין" כדבר ש"אין זרעו כלה" שהרי הבצל הראשוני עדיין קיים בבצל הגדול. לעיתים עשויים צמחי בצל ופקעת להתרבות באופן אל-מיני (ראה ב"הרחבה") ולהנץ בצלצולים או פקעות משנה. איברים נוספים אלו הם "גידולי גידולין" שהרי אין הם מכילים את הבצל המקורי שנשתל. במקביל לכך גם בשתילי הכרוב עשויים להתקיים שני המצבים: א. עלי הטבל שהיו בעת השתילה הולכים וגדלים והם ה"גידולין". ב. ענפים חדשים המבצבצים מתוך גזע הכרוב הם "גידולי גידולין". שיטת הריב"א (תוספות, פסחים, לד ע"א):
חסיות
הגידולים שמנתה המשנה ככאלו ש"אין זרעם כלה" נקראים גם "חסיות": "המנכש עם העובד כוכבים בחסיות אף על פי שפירותיו טבל אוכל מהם עראי וכו'" (תרומות, פ"ט מ"ז). על מהותן של ה"חסיות" נוכל ללמוד מדברי הגמרא (נדרים, נח ע"ב): "... ודלמא בדבר שזרעו כלה? הא תניא, אלו הן חסיות: כגון הלוף, השום, והבצלים וכו'". "חסיות - בפרק הנודר מן הירק מפרש אלו הן חסיות כגון הלוף והשום והבצל והם דבר שאין זרעו כלה" (רא"ש, תרומות, שם). בתוספתא (תרומות, ליברמן, פ"ט הלכה ג') מובאת דוגמה נוספת לצמח שאין זרעו כלה והוא הקפלוטות: "אילו הן מיני חוסית הלוף והשום והבצלים והקפלוטות. רבי יהודה אומר אין לך מיני חוסית אלא קפלוט בלבד". הקפלוטות הם הכרתי או הכרשה הדומה בדרך התפתחותה לבצל: "בחסיות - כגון השום והלוף והבצלים והכרתי, כל אלו נקראים חסיות" (רע"ב, תרומות, שם) (על הכרשה ראו עוד במאמר "כל איסורין שבתורה משערינן כאילו הן בצל וקפלוט").
|
תמונה 3. תפוח אדמה - ניצני ריבוי ("עיניים") | תמונה 4. שום הגינה - גבעול צילם: JJ Harrison |
תמונה 5. חתך רוחב ב"ראש שום" מתוך: Dr. Nobuaki Ishida
תמונה 6. חתך רוחב ב"שום ירוק" - ניתן להבחין ב"שיני השום" המתפתחים בין העלים. צילמה: Emma Cooper
פתח דבר: הדיון להלן מבוסס על מידע שקבלתי ממדריך חקלאי וממגדלים שטענו שבמהלך התפתחות צמח השום ה"שן" שנזרעה הולכת ומתנוונת. על מנת לאמת את דבריהם זרעתי "שיני שום" ומצאתי דווקא עלייה בנפח ה"שן" בשלבי ההתפתחות המוקדמים. לענ"ד העלייה בנפח היא תוצאה של התפתחות ניצני הצמיחה (ראו בשרטוט 5) שמהם עולים העלים החדשים. הממצאים שבידי מחזקים את הקביעה ש"זרע" השום אינו כלה אך אינם עולים בקנה אחד עם פירושי הראשונים לדברי רבי יהודה.
תקציר: דברי רבי יהודה האומר במשנה "השום כשעורים" נתונים למחלוקת המפרשים. על מנת שנוכל להבין את דבריהם עלינו להניח שגם "שיני השום" (בצלצולי הריבוי) נקראים במקורות בשם זרעים למרות שהם אינם זרעים במובן הבוטני הרגיל. יש להעיר שגם בימינו נקראים "שיני השום" בשם זרעים. לשיטות הריבמ"ץ (בפירושו השני) הר"ש והרא"ש רבי יהודה מחלק בין שני גדלים של "שן שום" שניתן לזהות ב"ראש השום" בעת איסוף היבול. אם היא הגיעה לגודל קטן משעורה היא מתבטלת אגב "ראש השום" והוא מותר משום טבל מה שאין כן כאשר ה"שן" הנותרת גדולה משעורה. הסבר דומה באופן עקרוני ניתן על ידי בעל "תפארת ישראל" אך לדעתו ההלכה נקבעת לפי גודל ה"זרע" הנשתל מלכתחילה ולא במה שנותר ממנו. כאשר "שן השום" (ה"זרע") הנשתלת קטנה משעורה לא נותרת ממנה שארית ולכן היא נחשבת כ"זרעו כלה". ייחודו של השום בהשוואה ללוף והבצל הוא, אולי, בכך שה"זרע" כלומר "שן השום" מלכתחילה קטן ועשוי להגיע לגודל של שעורה או פחות ממנה תוך כדי התפתחות הנבט.
לפירוש הרמב"ם "השום כשעורים" בכל מקרה משום שזרעיו כלים במהירות כזרעי שעורה. ייתכן והוא מתייחס לזריעה של שום במובן הבוטני המקובל (של זרעים שמקורם בפירות). זרעים אלו קטנים תמיד משעורה ולכן אין מקום לחלוקה בין שתי קבוצות גודל. על פי שיטה זו ייתכן ודברי רבי יהודה "השום כשעורים" מתייחסים גם ללוף ובצל והוא נקט באחד מתוך השלושה. בכולם אם נזרעו זרעים אמיתיים הגידולים מותרים שהרי זרעיהם כלים.
על פי שיטת הריבמ"ץ, הר"ש והרא"ש יש לגרוס "השום כשעורה" משום שהיא משמשת כמדד גודל בדומה ל"כזית" או "כותבת". לשיטת הרמב"ם יש לגרוס "שעורים" משום שההשוואה מתייחסת למאפיין זרעי השעורים הכלים במהירות. ייתכן וגם מחלוקת התנאים נובעת משיטות ה"זריעה" השונות במקומם ו"מר כי אתריה ומר כי אתריה". אכן בעל "תפארת ישראל" מקשה על פירוש הרמב"ם: "... וכי פליגי במציאות נבדקיניה אם זרעו כלה או לא וצ"ע".
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
התמונה הפשוטה לכאורה העולה מדברי ת"ק מסתבכת כאשר אנו פונים לשיטת רבי יהודה המשווה במשנה בתרומות בין שום לשעורים שהרי, לכאורה, קיימת כאן מחלוקת במציאות, לגבי שיטת גידול השום. לדעת ת"ק השום נשתל כבצלצולי ריבוי ("שיני שום") ואילו לרבי יהודה השום נזרע בדומה לשעורים. כרקע לדיון ראוי להדגיש שלפחות לכאורה המחלוקת היא רק לגבי השום למרות הדמיון הרב בדרך הרבייה שלו, ללוף והבצל.
מפרש הריבמ"ץ בתרומות (שם): "רבי יהודה אומר השום כשעורין. פירוש אימתי השום הוי דבר שאין זרעו כלה בזמן שנעשה כשעורין, פחות מיכן הוי כדבר שזרעו כלה, פ"א השום עד שלא נתמעט לשעורה הרי הוא לדבר שאין זרעו כלה, משנתמעט פחות מיכן כדבר שזרעו כלה". הפירוש הראשון איננו מחוור לי ובמיוחד הביטוי "בזמן שנעשה כשעורין" ואחזור אליו להלן. על פי הפירוש השני רבי יהודה מחלק בשום (ולכאורה רק בשום) בין שני גדלים שהגבול ביניהם הוא גודל שעורה (גודל זה מופיע בהלכות נוספות). על פי דבריו השום הנזרע הולך וקטן תוך כדי התפתחות הצמח ואם הוא מגיע לגודל הקטן משעורה הרי שהוא נחשב כדבר שזרעו כלה. ייתכן ובגודל כזה הוא מתבטל ביחס לחלק החדש שהתווסף. על פי פירוש זה דברי רבי יהודה אולי לא באו לחלוק אלא לפרש את דברי ת"ק (5). הפירוש השני נמצא גם בדבריו של הר"ש: "השום כשעורה חשוב דבר שאין זרעו כלה, אבל פחות מכשעורה הוי כדבר שזרעו כלה" וכך פירש גם הרא"ש. ייתכן והפירוש הראשון דומה באופן עקרוני לפירוש השני ומחלק גם הוא בין זרע גדול כשעורה ולבין קטן משעורה אלא שבניגוד לפירוש השני המתייחס לזרע כדבר שהולך וקטן עד כשעורה לפירוש הראשון הזרע הולך וגדל עד כשעורה (6).
פירוש שונה מובא בפיהמ"ש לרמב"ם (תרומות, שם): "... ורבי יהודה סובר שהשום דבר שזרעו כלה. ואמרו כשעורים, לפי שהשעורים נפסדים מהר באדמה יותר מן החטים ושאר קטניות. ואין הלכה כר' יהודה. רע"ב מביא את פירוש זה ואת הפירוש השני בריבמ"ץ: "השום כשעורה - כלומר השום חשוב זרעו כלה כמו השעורה. ונקט שעורה לפי שאין בתבואות דבר שיהיה זרעו כלה ונאבד מהרה כמו השעורה. פירוש אחר השום שהוא גדול כשעורה אין זרעו כלה, אבל פחות מכשעורה זרעו כלה. ואין הלכה כרבי יהודה". על פי פירוש הרמב"ם ברור שרבי יהודה חולק באופן חזיתי על ת"ק ומוציא את השום מקבוצת הצמחים שאין זרעם כלה. להשוואה בין שום ושעורה אין משמעות הלכתית והיא נועדה רק לצורך הדגשה של העובדה שזרע השום כלה במהירות כזרע השעורה.
ייתכן ושני הפירושים תלויים במחלוקת האמוראים בירושלמי (תרומות, פ"ט דף מו טור ד /ה"ב) בדברי רבי יוסי בן חנינה: "ר' אבהו בשם רבי יוסי בן חנינה השום עד כשעורין לדבר שזרעו כלה מיכן והילך לדבר שאין זרעו כלה, רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי יוסי בן חנינה השום עד כשעורים לכל דבר". הר"ש סובר כדעת רבי אבהו ומחלק בין שום בגודל עד כשעורה שנחשב כזרעו כלה לבין שום גדול משעורה ("השום עד כשעורין לדבר שזרעו כלה". במקום "לדבר" צ"ל "כדבר"). שיטת הרמב"ם היא אולי כרבי יוסי בי רבי בון המנתק בין גודל השום ובין מעמדו לעניין כילוי וסובר שבכל מקרה דינו כדבר שזרעו כלה בדומה לשעורים.
נקודה מעניינת עולה מדברי תוספות יום טוב (שם) התולה את מחלוקת הפירושים בשתי גירסאות: "השום כשעורים - לפירוש הראשון שמפרש הר"ב והוא מהרמב"ם ניחא הגירסא. אבל לפירוש השני והוא מהר"ש נראה שהגירס' כשעורה [וכן נראה שהיא גירסת הר"ב וכך היא הגירסא במשנה של פירוש שהזכרתי]". לפירוש הר"ש השעורה משמשת כמדד גודל ולכן יש לגרוס כשעורה מה שאין כן לפירוש הרמב"ם. לפי הפירוש השני המובא בריבמ"ץ, הר"ש והרא"ש השעורה היא שיעור גודל ולכן יש לגרוס "כשעורה" ואילו לפירוש הרמב"ם ורע"ב יש לגרוס "כשעורים" משום שהם מהווים רק דוגמה לדבר שזרעו כלה במהירות.
נקודת מוצא להסבר פרשנות הראשונים לדברי רבי יהודה ש"השום כשעורים" היא קביעת משמעות המונח "זרע" בהקשר השום. אמנם כבר עסקתי במשמעות ה"זרעים שאינם כלים" על פי ת"ק במשנה בתרומות ("כגון הלוף והשום והבצלים") ותארתי אותם כצמחים שבהם החלק ה"נזרע" (7) וגם הנאכל הוא בצל או פקעת, אך מדברי רבי יהודה משתמע, לכאורה, שמבנה השום שונה מאשר לוף ובצל, ולכן, לדבריו, רק "השום כשעורים" ואילו באחרים הוא מודה לת"ק (8). בדרך כלל המונח "זרעים" בלשון חז"ל (ובעברית מודרנית) מתייחס ליחידות הרבייה המינית המסיימות את תהליך הפריחה (זרעי קטניות המתפתחים בתרמילים או גרגירי חיטה בשיבולים). יוצאת מן הכלל היא המשנה בתרומות, שכאמור, מכנה בשם זה גם את איברי האגירה (הבצל או הפקעת) של השום הלוף והבצל משום שגם אותם ניתן "לזרוע". בשפות שונות בנות זמנינו מקובל לכנות את "שיני השום" (cloves) בשם זרעים משום שזו הדרך הנפוצה ביותר וכמעט הבלעדית לגידולו (הזרעים האמיתיים בדרך כלל עקרים). באנגלית נקראים הזרעים הנוצרים על ידי הפרחים בשם (true seeds) בניגוד ל – seeds שהם "שיני" השום.
ברצוני להציע הקבלה בין פירושי הראשונים ובין שתי שיטות הזריעה האפשריות של השום העשויה להסביר גם את ייחודו של השום ביחס ללוף והבצל:
א. כאשר ה"זריעה" של השום מתבצעת על ידי שתילת בצלצול ריבוי ("שן שום") הנבט הבוקע מהניצן גדל על חשבון התרכובות האצורות בבצלצול דבר הגורם להצטמקותו עד כדי העלמות מוחלטת. לעיתים שורד חלק קטן של בצלצול הריבוי בתוך "ראש השום" החדש. על פי הפירוש השני בריבמ"ץ (וגם הר"ש והרא"ש) רבי יהודה מבחין בין שני מצבים: 1. מצב שבו החלק הנותר מבצלצול הריבוי בגודל כשעורה שאז הוא אסור. 2. מצב שבו שארית הבצלצול קטנה מכשעורה ומתבטלת ב"ראש השום" החדש. ייתכן ורבי יהודה חולק רק על השום משום שבצלצולי הריבוי שלו קטנים בהשוואה ליחידות הריבוי בבצל הגינה והלוף ולכן יש מקום לחלק בו בין שתי קבוצות גודל (מעל ומתחת לכשעורה) לעומת בצל הגינה והלוף שיחידות הריבוי שלהם גדולות תמיד מכשעורה. הבדל נוסף קשור למבנה השום בהשוואה לבצל הגינה. הבצלצולים של השום הם בצלים אטומים (חסרים את המבנה השכבתי של בצל הגינה) וחד שנתיים. לעומת זאת בצלצול בצל הגינה עשוי משכבות של גלדים דקים מעטים שבמהלך התפתחות הבצל מתעטפים בגלדים נוספים ההולכים ומתעבים ויוצרים בצל רב שנתי. בצל מסוג זה כולל, אם כן, בתוכו גם את הבצלצול המקורי.
עלינו להניח שעל פי הראשונים הנ"ל ה"זריעה" היא של בצלצולים ולא של זרעים (true seeds) משום שזרעי השום זעירים ובכל מקרה הם קטנים משעורה ולכן תמיד "זרעם כלה" ואין מקום לאבחנה בין גדולים משעורה וקטנים ממנה.
ב. שיטת הרמב"ם הטוענת שרבי יהודה משווה לחלוטין בין זרע שום ושעורים עשוייה להתפרש היטב אם נניח שזריעת השום מתבצעת על ידי זרעים במובנם הרגיל (true seeds) ואז, אכן, אין הבדל בינם לבין גרגירי השעורים. במקרה זה הזרע כלה ככל הזרעים האחרים ובמהירות רבה כזרעי השעורים. על פי שיטה זו רבי יהודה מתיר את גידולי השום בכל מקרה.
ניתן להרחיק לכת ולומר שאולי ההבדל בין שתי שיטות הזריעה עומד גם בבסיס מחלוקת התנאים ו"מר כי אתריה ומר כי אתריה". במקומו של ת"ק עיקר ה"זריעה" הייתה של בצלצולי ריבוי שזרעם איננו כלה ואילו במקומו של רבי יהודה השום נזרע (בעזרת זרעים "אמיתיים" שנוצרו בתפרחת) ולכן כלה כשעורים. ניתן להמשיך את קו מחשבה זה ולטעון שהשום בדברי רבי יהודה מהווה רק דוגמה לשיטת זריעה זו ואכן גם המינים האחרים (בצל הגינה והלוף) יהיו "כשעורים" אם יזרעו ולא ישתלו. הצעה דומה הועלתה על ידי ד"ר א. ווייס לגבי המחלוקת ב"אמהות של בצלים" (9) במשנה בפאה (פ"ג מ"ד): "האמהות של בצלים חייבות בפאה ורבי יוסי פוטר וכו'". על משנה זו נאמר בירושלמי (פאה פ"ג דף יז טור ג /ה"ג): "... רב אמר פורגרה ושמואל אמר צומחתה וכו'". ד"ר ווייס מציע ש"פורגרה" הן אמהות הבצלים שמגדלים לזרעים ואילו "צומחתה" הן האמהות שמגדלים לבצלצולים וגם כאן "מר כי אתריה ומר כי אתריה".
האבחנה בין שני סוגי "זרעים" עשויה להשתמע מפירושו של בעל "תפארת ישראל" (תרומות, שם): "דזרען כלה מהר מאד. ויש אומרים דרצה לומר דוקא בזרע שום גדול כשעורה אין זרעו כלה מה שאין כן בפחות מזה. ולפירוש קמא קשה לי וכי פליגי במציאות נבדקיניה אם זרעו כלה או לא וצ"ע". במבט ראשון פירושו נראה זהה לשיטה א' המבחינה בין שום שגודלו כשעורה לפחות מכשעורה אלא שבעיון נוסף מסתבר שקיים הבדל משמעותי. לריבמ"ץ בפירושו השני השאלה היא עד כמה התמעט השום לאחר השתילה: "... השום עד שלא נתמעט לשעורה הרי הוא לדבר שאין זרעו כלה, משנתמעט פחות מיכן כדבר שזרעו כלה". ל"תפארת ישראל" האבחנה היא בשעת הזריעה כאשר זרע קטן משעורה כלה ואילו הגדול משעורה אין זרעו כלה. לאור זאת שהן בצלצולי הריבוי ("שיני שום") והן הזרעים האמיתיים נקראו זרעים אין זה מן הנמנע שלכך כוונתו. לדעתו רבי יהודה מחלק בין שתי צורות הזריעה כאשר זריעה של זרעי שום אמיתיים זהה לזריעת שעורים ובשניהם הזרע כלה. הוא אכן מתקשה בפירוש הראשון (של הרמב"ם) "... ולפירוש קמא קשה לי וכי פליגי במציאות נבדקיניה אם זרעו כלה או לא?". אם לשני ברי הפלוגתא מדובר בזרעים אמיתיים מה המחלוקת הרי ניתן לבדוק בקלות לעומת זאת אם מדובר בשתי צורות זריעה אין כאן מחלוקת במציאות אלא התייחסות למצבים שונים ("מר כי אתריה וכו'").
(1) המונח "בצל" מתייחס לאיבר אגירה תת קרקעי הבנוי מגלדים העוטפים זה את זה בדומה לבצל הגינה העולה על שולחננו.
(2) הרמב"ם בפיהמ"ש (תרומות, שם): "וכבר ביארנו כמה פעמים שהלוף מין בצלים".
(3) כוונת דברי הרמב"ם במונח "גרגר שום" היא ל"שן שום" שהרי הוא מדגיש "לא זרע שלהם". גם צמחי הבצל והפקעת פורחים ומייצרים זרעים אך לזרעים אלו יש מעמד של "זרעו כלה".
(4) אולי בדומה לבצל הירוק שלנו.
(5) אמנם לא נאמר כאן "אימתי" או "במה" אך השקלא וטריא בגמרא בסנהדרין (כד ע"ב) היא האם מילים אלו נאמרו רק כאשר רבי יהודה בא לפרש אך לא ניתן להסיק ממנה את המסקנה ההפוכה. כלומר ייתכנו מצבים שרבי יהודה בא לפרש למרות שבתחילת דבריו לא נכתב "אימתי".
(6) כפי שנראה להלן, לפחות מנקודת מבט בוטנית, ה"זרע" הולך וקטן במהלך ההתפתחות.
(7) המונח "נזרע" נכתב במרכאות משום שאין מדובר בזרעים בהגדרה הבוטנית אלא בריבוי אל-מיני בעזרת בצלים או פקעות.
(8) קיימת אפשרות (אמנם רחוקה) לטעון שהשום נבחר לייצג את כל שלושת הצמחים ובכולם ההלכה שהם "כשעורים".
(9) "פירושים והארות במשנה ובתלמוד", חורב, כרך י"א תשי"א, עמ' 113-114.
מיכאל זהרי, עולם הצמחים, עמ' 403.
השום – מרכז חינוך מדעי בגליל.
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.