סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"לשון נדרים משונה" בסוגייתנו

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

נדרים נז ע"ב


ישמעאל איש כפר ימא, ואמרי לה איש כפר דימא, העלה בידו:
בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו,
והכי קא מיבעיא ליה: גידוליו היתר ועיקרו אסור,
כיון דרבו גידוליו מעיקרו,
אותן גידולי היתר מעלין את האיסור, או לא?
אתא לקמיה דרבי אמי, לא הוה בידיה;
אתא לקמיה דרבי יצחק נפחא, פשט ליה מן הדא,
דאמר רבי חנינא תריתאה אמר רבי ינאי: בצל של תרומה שנטעו, ורבו גידוליו על עיקרו - מותר.

מבנה הסוגיה:

1.

ישמעאל איש כפר ימא, ואמרי לה איש כפר דימא, העלה בידו:

הר"ן מסכת נדרים דף נז עמוד ב:
העלה בידו - העלה שאלה זו בפיו

1.1

כלומר, שמשמעות הביטוי "העלה בידו" דומה למשמעות הביטוי "איבעיא להו...".

הביטוי "העלה בידו" - מופע יחידאי בש"ס [לא מוזכר בירושלמי]. אולי מתאים לכלל של "לשון נדרים משונה".

2.

הצגת הבעיה:

בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו,
והכי קא מיבעיא ליה: גידוליו היתר ועיקרו אסור,
כיון דרבו גידוליו מעיקרו,
אותן גידולי היתר מעלין את האיסור, או לא?

הגמרא מפרטת את הבעיה שהציג האמורא "ישמעאל".

3.

אתא לקמיה דרבי אמי, לא הוה בידיה;

מדוע יש חשיבות ב"סיפור" הנ"ל?
אולי יש לומר שרבי אמי עצמו כנראה גם הסתפק באותה בעיה והוא לא הכריע בה. ואולי כוונת הגמרא להדגיש שאם לא תהיה הוכחה לאחד מצדדי הבעיה יהיה קל יותר להכריע שיש ספק בדין ולפי נתון זה תוכרע ההלכה בבעיה.

3.1

ואולי כוונת הגמרא ללמדנו שאדם חייב לשאול שאלה את רבו המובהק לפני שהוא שואל רב אחר [בהנחה שרבי אמי היה רבו המובהק של האמורא "ישמעאל" הנ"ל].

4.

אתא לקמיה דרבי יצחק נפחא, פשט ליה מן הדא,

הביטוי "מן הדא"[=מכאן] - מוזכר בש"ס כמה פעמים וכולם בסוגייתנו - דפים נז-נט!!! ולמעשה זהו מופע יחידאי בש"ס! אולם הוא בשימוש נרחב בירושלמי, ומתאים לכלל ש"לשון נדרים משונה" בכך שדומה ללשון התלמוד הירושלמי.

דאמר רבי חנינא תריתאה אמר רבי ינאי: בצל של תרומה שנטעו, ורבו גידוליו על עיקרו - מותר.

רבי יצחק נפחא הוכיח מרבי חנינא תריתאה בשם רבי ינאי.

5.

א"ל ר' ירמיה, ואיתימא רבי זריקא:
שביק מר תרין ועביד כחד.

רבי ירמיה מקשה על רבי יצחק נפחא מדוע הוא הוכיח מחכם יחידי [רבי חנינא תריתאה בשם רבי ינאי] ולא הוכיח "להיפך" משני אמוראים אחרים.

5.1

לשון זו רק עוד פעם אחת בש"ס - מסכת בכורות דף מב.
האם מדובר כאן על טענה של "יחיד ורבים" - אחד נגד שנים. אולי קשור ל"לשון נדרים משונה".

5.2

ויותר מכך, פעמים רבות בש"ס מובאים דברי שני אמוראים נגד אמורא יחיד והגמרא לא מציינת שיש בעיה של "יחיד ורבים".

6.

הגמרא מציינת מיהם שני האמוראים שחולקים על "רבי חנינא תריתאה בשם רבי ינאי":

מאן נינהו תרין?
דא"ר אבהו א"ר יוחנן: ילדה שסיבכה בזקינה ובה פירות,
אע"פ שהוסיפה מאתים - אסור;
וא"ר שמואל בר רבי נחמני א"ר יונתן: בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם - אסור.

הגמרא מציינת את שני האמוראים - רבי אבהו בשם רבי יוחנן ורב שמואל בר רבי נחמני בשם רבי יונתן.

משמע ממהלך הגמרא בהמשך ששני האמוראים החולקים אינם פושטים את הספק עצמו של רבי ישמעאל, אלא מוכח מהם רק שאין לפשוט את הדין של רבי חנינא תריתאה.

6.1

נראה לי שיש לשים לב שכל שלושת האמוראים שהובאו לצורך הכרעה לבעיה בסוגייתנו הם דברים שכל אמורא אמר בשם רבו. וממילא יתכן שהבעיה שהועלתה היתה בעיקר מהי מסורת חכמים באותו עניין [אם הגידולים מבטלים את העיקר].
ולפי זה יתכן שלאמורא "רבי יוחנן" יש משקל גדול יותר, ולכן הגמרא הקשתה "שביק מר תרין ועביד כחד" כשב"תרין"[=שנים] מובא רבי יוחנן.

6.2

וכנראה שבמסכת נדרים - כמו בתלמוד הירושלמי - יש משקל גדול לרבי יוחנן [לכן ביטוי זה ייחודי בסוגייתנו] ויש בזה תשובה להערותינו לעיל בסעיף 5. ואולי גם זה שייך כלל של "לשון נדרים משונה".


7.

רבי אמי - שלעיל בסעיף 3 לא מצא דרך לפשוט את הספק - מצא הוכחה לפשוט את הספק:

הדר אתא לקמיה דר' אמי, ופשיט ליה מן הדא,
דאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן: ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה - מתעשרת לפי כולה,
אלמא אותן גידולין מבטלין עיקר.

דין זה של רבי יוחנן נאמר על ידי תלמידו - רבי יצחק.

וכנראה חולק על תלמיד אחר של רבי יוחנן - רבי אבהו - לעיל בסעיף 6. [ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד מד].

7.1

הגמרא דוחה את ההוכחה.

דלמא לחומרא שאני!

8.

נסיון נוסף של רבי אמי לפשוט את הספק:

אלא מן הדא, דתניא, רבי שמעון אומר: כל דבר שיש לו מתירין, כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש - לא נתנו בהן חכמים שיעור, וכל דבר שאין לו מתירין, כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם -

המשך הסוגיה בדף הבא.

9.

הערה:
הרי כשנשאל רבי אמי בתחילה - לעיל בסעיף 3 - הוא לא ידע כיצד לפשוט את הספק של רבי ישמעאל, ומה קרה עכשיו שהוא מצא דרך לפשוט את הספק? למעשה, השאלה היא על "עורך הגמרא" מדוע הוא הביא בתחילה את הנתון - לעיל בסעיף 3 - שהוא לא ידע לפשוט את הספק. אולי גם זה מתאים לכלל של "לשון נדרים משונה".

9.1

ואולי - לפי ההסבר לעיל בסעיף 6.1 - רבי אמי "נזכר" במסורת רבותיו!

10.

הערה:
עד עכשיו הנסיונות לפשוט את הספק היו מדברי אמוראים, ומכאן והלאה הגמרא תנסה לפשוט את הספק מדברי תנאים. מדוע?
אולי גם כאן התשובה היא לפי דברינו לעיל בסעיף 6.1.

ואולי גם זה נכלל בכלל של "לשון נדרים משונה".

11.

ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד מג, שיש קושי בכך שהרמב"ם פוסק כשלושת החכמים למרות שהגמרא מציינת ששני החכמים - רבי יוחנן ורבי יונתן - חולקים על החכם הראשון - רבי ינאי.

וראה שם מה שמיישב, שלפי מסקנת הסוגיה משמע שאין מחלוקת בין 3 הדעות בסוגייתנו.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר