כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > דגן - "הנודר מן הדגן" (נדרים נה ע"א-ע"ב)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש – דגן

"מתניתין. הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש, דברי רבי מאיר, וחכ"א: אינו אסור אלא בחמשת המינין; רבי מאיר אומר: הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין, אבל הנודר מן הדגן אסור בכל, ומותר בפירות האילן ובירק. גמרא. למימרא, דדגן כל דמידגן משמע, מתיב רב יוסף: וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר... וכל תבואת שדה לרוב וגו', ואי אמרת: דגן כל דמידגן משמע, מאי כפרוץ הדבר הרבו? אמר אביי: לאתויי פירות האילן וירק" (נדרים, נה ע"א).

פירוש: משנה. הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן אָסוּר בְּפוֹל הַמִּצְרִי יָבֵשׁ שאף הוא נקרא דגן, אלו דִּבְרֵי ר' מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בַּחֲמֶשֶׁת הַמִּינִין של דגן (חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמת ושיפון) בלבד. ר' מֵאִיר אוֹמֵר: הַנּוֹדֵר מִן הַתְּבוּאָה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵחֲמֶשֶׁת הַמִּינִין, אֲבָל הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן אָסוּר בַּכּל ואף בפול המצרי היבש וכיוצא בו, וּמוּתָּר בְּפֵירוֹת הָאִילָן וּבְיָרָק. גמרא מדברי ר' מאיר האומר כי הנודר מן הדגן אסור בכל, לְמֵימְרָא [אפשר להסיק ולומר] ש"דָּגָן" כָּל דבר דְּמִידְגַּן [שנדגן], שנאסף בבת אחת ועושים אותו כרי מַשְׁמַע. מְתִיב [מקשה] רַב יוֹסֵף: נאמר לאחר שקרא המלך חזקיהו לעם לתת את המעשר והתרומה כראוי: "וְכִפְרץ הַדָּבָר הִרְבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל [רֵאשִׁית] דָּגָן תִּירוֹש וְיִצְהָר ודבש וְכל תְּבוּאַת שָׂדֶה ומעשר הכל לָרב הביאו" (דברי הימים ב לא, ה), וְאִי אָמְרַתְּ [ואם אומר אתה] כי "דָּגָן" כָּל דְּמִידְגַּן [שנדגן] מַשְׁמַע, מַאי [מה] משמעות "כִּפְרץ הַדָּבָר הִרְבּוּ"? שמכאן משמע שמלבד דגן תירוש ויצהר הוסיפו להביא עוד דברים שאינם חייבים במעשר מדין תורה. ואם "דגן" כולל כל דבר שנדגן, אם כן מה נוסף ב"כל תבואת השדה"? אָמַר אַבַּיֵי: דבר זה לא בא אלא לְאַתּוּיֵי [להביא, להוסיף] פֵּירוֹת הָאִילָן וְיָרָק שאין עושים מהם כרי, ואף מהם הפרישו מעשר (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: דגן שם באנגלית: Cereal שם מדעי: Poaceae

נושא מרכזי: מהו דגן?

ה"דגן" בסוגייתנו: לדעת חכמים הנודר מן הדגן כוונתו כלשון התורה(1) ולכן "דגן" כולל רק את "חמשת מיני דגן". הלכה מקבילה מופיעה במסכת חלה (פ"א מ"א-ב) שם מונה המשנה את שמות חמשת המינים: "חמשה דברים חייבים בחלה: החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון ... הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהם דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן וחייבין בחלה ובמעשרות". בניגוד להגדרה הבוטנית המודרנית הרי שבלשון התורה ה"דגן" הוא שם של קבוצת מינים בעלי הלכות משותפות הנובעות מכך שבדרך כלל הם שימשו לאפיית לחם. גרגירי חמשת מיני הדגן מכילים את המרכיבים החיוניים להכנת לחם טעים ובעל מרקם נוח ללעיסה (על תכונות אלו ועל הקשר להלכות הנגזרות מהן ראו במאמר "אסור אף בפול המצרי יבש ומותר בלח, ומותר באורז"). המחלוקת לגבי מעמדו של האורז (ברכות, לז ע"א) קשורה לכך שבניגוד לחמשת מיני הדגן אין הוא מתאים להכנת פת.

מנקודת מבט הלכתית גם הגדרה זו רחבה מדי משום שחמשת מיני דגן נכללים בה רק לאחר שעברו "מירוח בכרי". לאחר גמר הדישה והזריה בגורן העמידו את הגרגירים בערימה והחליקו את פניה ובכך קבלה התבואה מעמד של "דגן". בערוך (ערך "דגן") אנו מוצאים: "... האי אידגן והאי לא אידגן פירוש כשנעשה כרי זהו דגן ונתחייב בתרומה ומעשר ראשון וקרינן ביה דגן שנאמר כדגן מן הגורן וכו'". רש"י (ברכות, מז ע"ב): "האי אידגן - משעה שנתמרח בכרי נעשה דגן וכו'". ברמב"ם (הלכות ברכות, פ"ג הלכה) א': "ואחר שדשין וזורין אותן נקראין דגן וכו'".

שיטת רבי מאיר בפול המצרי נתונה למחלוקת ראשונים. על פי גישה אחת הוא אוסר פול המצרי רק בנדרים (מדרבנן) משום שנוהגים לצוברו בכרי ובלשון בני אדם הוא נקרא "דגן": "אסור בפול המצרי - דכל מידי דאידגן שמעמידין אותו בכרי נקרא דגן" (תוספות). על פי גישה זו פול המצרי נבחר רק כדוגמה (2) אך כל יבול שנוהגים לצוברו בכרי יקרא דגן. על פי קו מחשבה זה ניתן להסביר את הברייתא בהמשך הסוגייה: "תניא: הנודר מן הדגן אסור אף בפול המצרי יבש ומותר בלח, ומותר באורז, בחילקא, בטרגיס ובטיסני". פול המצרי לח (למשל בגבעולים) איננו נחשב "דגן" משום שאין נוהגים לצוברו בכרי. מאותה סיבה אורז אינו נחשב "דגן" וכך גם גרגירי "חמשת המינים" שנכתשו וחולקו לשנים, שלושה או ארבעה חלקים ("חילקא, טרגיס וטיסני").

ראשונים אחרים סבורים שלדעת רבי מאיר גם לעניין תרומות ומעשרות, כלומר גם מדאורייתא, "דגן" הוא כל דבר ה"נדגן" ולכן גם קטניות נכללות בו. זו למשל דעת הר"ש במעשרות (פ"א מ"א): "... והא דאמר בפ' הנודר מן הירק (דף נה א) דדגן כל דמידגן משמע אפילו קטנית היינו כלשון בני אדם. ומיהו משמע בגמרא (שם) שהוא מדאורייתא דמותיב רב יוסף וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל וגו' (דה"ב לא) ואי אמרת כל דמידגן משמע מאי וכפרוץ הדבר דמשמע שגזר חזקיה על כך? ומשני אביי: לאיתויי פירות אילן וירק וכו'".

הרחבה

הגדרת הדגן במקורות

את המונח "דגן" אנו פוגשים פעמים רבות הן במקרא והן בספרות חז"ל. האיזכור הראשון של הדגן הוא בברכתו של יצחק: "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש" (בראשית, כז כ"ח). הדגן היה ועודנו אחד ממרכיבי המזון החיוניים וקיומו מהווה סימן ברכה: "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל" (דברים, לג כ"ח) ובהושע (יד ח'): "ישבו ישבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן זכרו כיין לבנון". הדגן קשור להכנת לחם כפי שניתן ללמוד מההקבלה בפסוק במלכים ב' (יח ל"ב ובישעיהו לו י"ז): "עד באי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ארץ דגן ותירוש ארץ לחם וכרמים ארץ זית יצהר ודבש". הדגן מקביל ללחם והתירוש לכרמים.

בספרות חז"ל וספרות ההלכה שבאה בעקבותיה מעמיקה הזיקה בין המונח דגן לבין הלחם. הדגן מתייחס לקבוצה קטנה של מינים בעלי מאפיינים שאינם בהכרח בוטניים אלא קשורים להרכב הכימי ואולי הפיזיקלי של הקמח המופק מהם והתאמתו להכנת עיסה ואפיית לחם (3). שמות המינים הנכללים בקבוצה זו מפורטים במשנה: "חמשה דברים חיבין בחלה: החטים והשעורים והכסמין ושבלת שועל ושיפון ... ואסורין בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העמר וכו'" (חלה א' א'). קבוצה זו זכתה לשם "חמשת מיני דגן" ולהלכות הקשורות למינים אלו: א. ברכת המוציא לפניה וברכת המזון לאחריה (באכילת לחם). ב. חיוב הפרשת חלה. ג. מצוות אכילת מצה מתקיימת רק בהם. ד. רק במינים אלו יש איסור חמץ. ה. איסור אכילה וקצירה לפני הקרבת העומר. הלכות אלו חלות הן על כל מין בנפרד והן על תערובת מיני דגן שונים. לגבי מין נוסף השייך אף הוא למשפחת הדגניים (על פי הגדרות בוטניות) שבתוכה נכללים "חמשת מיני דגן" קיימת מחלוקת תנאים האם גם הוא נחשב מין "דגן הלכתי": "רבי יוחנן בן נורי אומר: אורז מין דגן הוא, וחייבין על חמוצו כרת, ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח" (ברכות, לז ע"א). מבין חמשת מיני הדגן רק החיטה והשעורה מוזכרים פעמים רבות במקרא ונראה שגידולם שלט בכיפה. השעורה מוזכרת 32 פעמים והחיטה 34 פעמים. ב – 10 מקרים שני מינים אלו מוזכרים יחד.

מנקודת מבט חקלאית ניתן להגדיר כדגן כל תבואה שניתן לייצר ממנה קמח ולאפות ממנו לחם. לפי הגדרה זו גם אורז ותירס הם דגן. בהלכה ההגדרה מעט שונה וגמרא (ברכות, לז ע"א) מצאנו: "אורז ודוחן לא מברכינן בורא מיני מזונות? והתניא: הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה וכו'". אמנם לגבי האורז קיימת מחלוקת אם גם לו יש הלכות "חמשת המינים" אך מעמדו של הדוחן ירוד אף יותר: "אמר רבי זירא אמר שמואל: מערבין בפת אורז ובפת דוחן. אמר מר עוקבא: לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל, בפת אורז מערבין, ובפת דוחן אין מערבין"(4). הרמב"ם (הלכות ברכות, פ"ג הל"א) מסכם: "חמשה מינין הן החיטין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל ושיפון, הכוסמין ממין החיטין ושבולת שועל ושיפון ממין השעורים, וחמשה מינין האלו כשהן שבלים נקראים תבואה בכל מקום, ואחר שדשין וזורין אותן נקראין דגן, וכשטוחנין אותן ולשין את קמחן ואופין אותן נקראין פת, והפת הנעשה מאחד מהן היא הנקראת פת בכל מקום בלא לווי".

המאפיינים הבוטניים של הדגן

"חמשת מיני דגן" נכללים בקבוצה הבוטנית – משפחת הדגניים. קבוצה זו בעלת מאפיינים ברורים בחלקי הצמח הוגטטיביים (5) ומבנה התפרחת והפרי. משפחת הדגניים על 700 הסוגים ו – 10,000 המינים שלה היא הרביעית בגודלה מבין משפחות הצמחים העילאיים. מספר המינים בארץ כ - 200. רבים ממיני הדגניים הצליחו לכבוש אזורים נרחבים והם מאכלסים כמעט את כל בתי-הגידול, בעיקר באזורים יבשים יחסית. לרוב הם מאכלסים שטחים פתוחים ושולטים לעתים בתצורות צומח כמו סוואנות, פרריות וערבות. במשפחת הדגניים נכללים גידולי המזון החשובים ביותר לאדם: חיטה, שעורה, תירס, אורז, שיבולת-שועל, קנה-סוכר ושיפון, צמחי מספוא כגון: דורה, צמחי תעשייה בעת העתיקה ובימינו וצמחי נוי. במשפחת הדגניים יש עשבים חד-שנתיים או רב-שנתיים אך אין עצים.

המבנה הוגטטיבי

הדגניים שייכים למחלקת החד-פסיגיים וקל לזהותם גם ללא תפרחות, בזכות חלקיהם הווגטטיביים הטיפוסיים. לגרגיר הנובט פסיג אחד (תמונה 1) וגבעולים (קנים) כמעט לא-מסתעפים, חלולים או מלאים. הקנים מחולקים לפרקים על ידי מפרקים תפוחים ואטומים שכל אחד מהם נושא עלה (תמונות 2-3) . גבעוליהם של רוב המינים הגדלים בארץ חלולים (קנים), ומסתעפים רק בבסיסם. בדרך כלל עליהם סרגליים, מסורגים (מסודרים לסירוגין) וערוכים בשני טורים נגדיים. העלים מורכבים משני חלקים: נדן דמוי מרזב, הצמוד לקנה (6), וטרף מופשל (תמונה 4). לעיתים קרובות מצויה לשונית במפגש של הנדן והטרף. לעתים ישנן כאן "אוזניות" (ברורות במיוחד בסוג שעורה). עורקי העלים הנראים לעין מקבילים ומקשרים ביניהם עורקי רוחב מיקרוסקופיים.


תמונה 1. נבט חיטה		תמונה 2. גבעול עבקנה


תמונה 3. גבעול עבקנה		תמונה 4. גבעול עבקנה

המבנה הרפרודוקטיבי (רבייתי)

נתאר את החלק הרבייתי של הדגניים בסדר עולה של רמת ארגונו: 1. היחידה היסודית היא הפרח. 2. הפרחים מאורגנים בקבוצות הנקראות שבוליות. 3. השבוליות יוצרות תפרחות מ – 3 סוגים השונים זה מזה ברמת המורכבות. מבנה התפרחות מהווה סימן טקסונומי חשוב במיון הדגניים.

הפרח
הדגניים התפתחו מקבוצה של חד-פסיגיים שאיבריהם ערוכים בדורים (7) של 3. פרח הדגניים הטיפוסי קטן, ירוק או כצבע הקש, מואבק רוח. מספר אבקניו 3, ולו שחלה עילית נושאת עמוד עלי בעל 2 צלקות שעירות. שני עלי העטיף (8) קרויים מוצים. המוץ התחתון הוא קשקש דמוי סירה, ונגדו - קשקש קטן יותר, הוא המוץ העליון. הקשקש הגדול סוגר על הקשקש הקטן וכך הם מגינים על איברי הרבייה (תמונות 5-7). על המוצים (התחתון או העליון) ערוכים זיפים קשים הנקראים מלענים. בשבולת שועל המלענים מחוברים למוצים התחתונים (תמונה 8). לאחר הבשלת גרגירי האבקה המוצים מתפשקים מעט בעזרת זוג קשקשי תפיחה הנמצאים משני צידי בסיס המוץ התחתון. התפשקות זו מאפשרת לאבקנים לצאת אל מחוץ לעטיף ולפזר את גרגירי האבקה בעזרת הרוח (תמונות 9-10)(9). המאבקים מחוברים בבסיסם לזיר דק ובמינים מסוימים הוא מתארך במהירות לעיני הצופה בו בעת הפריחה. מאבקיהם של האבקנים גדולים מפני שהדגניים מואבקים ברוח. הם נפתחים בחריץ ארוך ודרכו משחררים את גרגרי האבקה. אצל דגניים בעלי מכבדים יש בבסיס סעיפי המכבד כריות של רקמה, התופחת בפריחה ומפשקת את התפרחת דבר המייעל את פיזור האבקה.


תמונה 5. חלקי שיבולית של שבולת שועל		תמונה 6. סכימה של פרח ממשפחת הדגניים


תמונה 7. חלקי פרח של שבולת שועל		תמונה 8. שבולת שועל נפוצה


9. שעורת התבור – הגופים הצהבהבים על פני השבולת הם האבקנים הבשלים המשתשלים החוצה מתוך השיבולית לשם פיזור האבקה בעזרת הרוח.		תמונה 10. ציבורת ההרים - האבקנים משתשלים מחוץ לתפרחת

השיבולית
היחידה היסודית בתפרחת היא השבולית שבה פרח אחד או יותר. כל שיבולית עטופה ב - 2 קשקשים עוטפים, הנקראים גלומות, וציר (לרוב קצר) נושא פרחים, לעתים הגלומות קטנות מאוד או מנוונות. לשיבולת השועל גלומות העוטפות לגמרי את הפרחים (10). בדרך כלל הגלומות קצרות מהפרחים, ולעיתים קרובות הן נושאות מלענים. התפרחת נוצרת מקדקוד הצמיחה של הקנה לאחר שתמה סדרת העלים. במשך כל שלבי ההתפתחות עד הפריחה מוגנת התפרחת על-ידי נדני העלים. שלב ההתפתחות, שבו נראית התפרחת לראשונה מחוץ לנדן העליון, נקרא השתבלות.

תפרחות
בדגניים נפוצים 3 טיפוסים עיקריים של תפרחות, כלומר של עריכת השיבוליות:

1. שבולת היא תפרחת שכל שיבוליותיה יושבות (ללא עוקצים) על ציר אחד, הוא ציר השיבולת. תפרחת שיבולת אינה שכיחה ביותר במשפחה, אך היא מופיעה במינים חשובים כגון בחיטה ובשעורה ועוד.

2. אשכול היא תפרחת ששיבוליותיה נישאות על עוקצים היוצאים ישר מציר התפרחת.

3. התפרחת השכיחה ביותר היא מכבד: השיבוליות יושבות בקצות ענפים צדדיים, המסועפים לעתים, של ציר התפרחת. בתפרחת הנקבית של התירס, השיבוליות מנוונות מאוד, ונדני העלים שומרים על הקלח. לתפרחת זו קוראים אשבול.

פרי הדגניים יבש והוא מתפתח משחלה עילית עם זרע יחיד, שקליפתו מעורה בקליפת הפרי. פרי מסוג זה נקרא גרגיר. לזרע הדגניים שני חלקים עיקריים: העובר והאנדוספרם ("מחסן המזון" המשמש את הנבט עד התפתחות העלים). בדגני התרבות נעשתה סלקציה המכוונת להגדיל את הגרגיר, ובמיוחד להגדיל את האנדוספרם. גידול האנדוספרם בא על חשבון העובר הקטן יחסית. חומר התשמורת בזרעים הוא עמילן. כדי שיוכל לשמש את העובר הנובט, הזקוק למזון רב, חייב העמילן, שאיננו מסיס במים, להפוך למזון זמין. דבר זה מתרחש בתהליך הנביטה. כמה אנזימים ובעיקר עמילאזות הופכים לפעילים עם הרטבת הזרע ומפרקים את העמילן למולקולות סוכר קטנות יותר הזמינות לנבט. חשיבות הדגניים לאדם נעוצה בעיקר בעמילן שהוא חומר מזין ונוח לאחסנה. העלווה מנוצלת לשחת ולמרעה.

הפצת הזרעים עשוייה להתבצע כאשר הם לבדם אך לרוב הזרעים קטנים מכדי לפתח מנגנוני הפצה יעילים. לכן יש מינים, כמו מיני הברומית, שהפרי שלהם מופץ כחטיבה אחת עם שרידי הפרח. לעיתים כל השיבולית ניתקת, כגון במיני שיבולת-שועל. במין שיבולת-שועל נפוצה נותרות הגלומות, שהן חלקים של השיבולית, על הצמח. המוצים מגינים על הגרגיר ומסייעים להפצתו. מעניינת ביותר קבוצת הדגניים בעלי שיבולת אמיתית. במינים מסוימים של בן-חיטה ניתקת כל השיבולת כחטיבה אחת. במינים אחרים, כמו בחיטת הבר, מתפרק ציר השיבולת לקטעים. כל קטע נושא את השיבולית הצמודה אליו. יחידת התפוצה היא פרק של ציר השיבולית, והשיבולית מכילה גרגירים אחדים. בשעורת-בר המצב דומה, אך כל פרק של הציר נושא שלישיית שיבוליות, ורק אחת נושאת גרגיר. יחידת-תפוצה זו בצורת חרוט, מחודדת בבסיסה, צורה המקילה על חדירה לסדקי הקרקע. מלענים ששיניהם פונות כלפי מעלה מקשים על נמלים וגורמים אחרים לחלץ את היחידה מן הסדק. התפרקות התפרחות חיונית לפיזור הזרעים וכן להטמנתם בנקיקי אדמה בקיץ. אולם ההתפרקות מונעת גידול חקלאי משום שלא ניתן לאסוף את היבול. מסיבה זו התכונה הבולטת ביותר המבדילה בין דגני תרבות לדגני הבר היא אי שבירה של התפרחות ושמירת גרגירים.

(1) דרך אחרת להבין את דברי חכמים היא שגם אם כוונתו כלשון בני אדם הרי שבלשונם "דגן" כולל רק את חמשת המינים.
(2) הון עשיר (נדרים פ"ז מ"ב): "אסור בפול המצרי יבש. פירש מין זה לרבותא, משום דבמתניתין דלעיל נזכר בהיותו לח במין ירק, וכ"ש שאר מיני קטנית שאינם בכלל ירק אפילו בעודם לחים".
(3) על הגדרת דגן ראה: זהר עמר, ברכת לחם האִנְגַ'רה העשוי מטֵף, תחומין כ"ה, תשס"ה.
(4) קיימת מחלוקת פוסקים מהי עמדתו של רבי יוחנן בן נורי ביחס לדוחן. ראה סכום בערך "דגן" באנציקלופדיה התלמודית וב"פורטל הדף היומי" "מערבין בפת אורז ובפת דוחן".
(5) חלקי הצמח שאינם קשורים לרבייה כלומר השורש, הגבעול והעלים.
(6) בסוג ברומית הוא גלילי עקב איחוי שוליו.
(7) דור הוא קבוצת עלים או פרחים של צמח, המסודרים במעגל סביב מפרק אחד של גבעול או ענף.
(8) עלי עטיף הם העלים המגינים על איברי הרבייה של הפרח. בצמחים בעלי עטיף כפול אנו מבחינים בעלי כותרת צבעוניים ועלי גביע ירוקים.
(9) בכל פרח יש 3 אבקנים מלבד מיני עטיינית שלהם 2 אבקנים.
(10) פרחיה גדולים במיוחד ולכן קל ללמוד בעזרתם את מבנה הפרחים.

מקורות עיקריים:

אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 11 (עמ' 255-257).
מסכת נדרים, מהדורת שוטנשטיין.

לעיון נוסף:

שעורה תרבותית באתר צמח השדה
חיטת הלחם באתר צמח השדה

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים