הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
ר' יהודה הנשיא ובר קפרא
נדרים נ ע"ב - נא ע"א
על בר קפרא, תלמידו של ר' הנשיא, לא ידוע לנו הרבה. אפילו שמו הפרטי אינו ידוע. יש האומרים שהוא בנו של ר' אלעזר הקפר, אך גם זה אינו מוכח.
בסוגיה שלמדנו השבוע עולות כמה שאלות על התנהגותו שנראית תמוהה ומזלזלת ברבו, ר' יהודה הנשיא. שלושה סיפורים רצופים מובאים בסוגייתנו, כאשר לא ברור האם הם גם רצופים מבחינה כרונולוגית או לא. לכאורה נראה ששלושת הסיפורים קשורים בחתונתו של ר' שמעון בנו של ר' יהודה הנשיא
1. תלמוד בבלי מסכת נדרים דף נ עמוד ב
רבי עבד ליה הלולא לר"ש ברבי, כתב על בית גננא: עשרין וארבעה אלפין ריבואין דינרין נפקו על בית גננא דין ולא אזמניה לבר קפרא, אמר ליה: אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה! אזמניה, אמר: לעושי רצונו בעולם הזה כך, לעולם הבא על אחת כמה וכמה.
יומא דמחייך ביה רבי אתיא פורענותא לעלמא. א"ל לבר קפרא: לא תבדיחן ויהיבנא לך ארבעין גריוי חיטי, א"ל: ליחזי מר דכל גריוא דבעינא שקילנא. שקל דיקולא רבה חפייה כופרא וסחפיה על רישיה, ואזל ואמר ליה: ליכיל לי מר ארבעין גריוי חיטי דרשינא בך. אחוך רבי, א"ל: לאו אזהרתך דלא תבדחן? א"ל: חיטי דרשינא קא נסיבנא.
א"ל בר קפרא לברתיה דרבי: למחר שתינא חמרא בריקודא דאבוך ובקירקני דאמך. בן אלעשה חתניה דרבי הוה ועשיר גדול הוה, אזמניה לבי הילולא דרבי שמעון ברבי. א"ל בר קפרא לרבי: מאי תועבה? כל דא"ל רבי דהכין הוא תועבה, פרכה בר קפרא. א"ל: פרשיה את, א"ל: תיתי דביתכי תירמי לי נטלא, אתת רמיא ליה. א"ל לר': קום רקוד לי דאימר לך, הכי אמר רחמנא: תועבה - תועה אתה בה. לכסא אחרינא, א"ל: מאי תבל? א"ל כי עניינא קדמאה, א"ל: עיביד לי דאומר לך, עבד, אמר ליה: תבל הוא - תבלין יש בה? מי שניא הדא ביאה מן כולהון ביאות? אמר ליה: ומאי זימה? אמר ליה: עיביד כי עניינא קדמאה, עבד, ואמר ליה: זו מה היא. לא יכיל בן אלעשה למיסבל, קם ונפק הוא ואינתתיה מתמן.
הרבה דברים תמוהים יש בסיפורים אלה:
נתחיל בסיפור הראשון:
א. מדוע לא רצה ר' יהודה הנשיא להזמין את בר קפרא לנישואי בנו?
ב. מדוע נפגע כל-כך בר קפרא עד שכתב את מה שכתב על קיר הגן?
ג. האם רק בגלל הגרפיטי הזה השתכנע רבי להזמין את בר קפרא?
ד. למה מתכוון בר קפרא כשהוא מדבר על עוברי רצונו של הקב"ה?
בתשובה לשאלה הראשונה, נראה שהסיפורים הבאים מבהירים את העניין. לא מדובר פה באדם שמתקמצן על מנה נוספת בחתונה, אלא במחלוקת עקרונית. רבי יהודה הנשיא עורך חופה, והוא אינו רוצה בדחנים בחופה. מנהג ישראל בכל הדורות היה שכחלק משמחת חתן וכלה מזמינים בדחנים או הופעות שנועדו להצחיק את הקהל. רבי יהודה הנשיא רצה שהחתונה תהיה רצינית, ופחד שבר קפרא יצנן את האוירה.
מצד שני, בר קפרא ראה חשיבות גדולה דוקא בהגעתו לחתונה כדי לשמח את ר' יהודה הנשיא. הוא ראה בכך משימה, כפי שגם ראו אחרים בדורו. במסכת סוכה, במסגרת פירוט החגיגות של שמחת בית השואבה, שבה מתואר איך רשב"ג היה מעיף שמונה אבוקות של אש באויר, הגמרא מפרטת את ביצועיו של תלמיד אחר של רבי יהודה הנשיא, לוי, ורש"י מסביר מדוע היה צורך לעשות כן לפני רבי:
2. תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נג עמוד א
לוי הוה מטייל קמיה דרבי בתמני סכיני.
רש"י
קמיה דרבי - בביתו, שהיה נשיא ומכבדין אותו לשמחו, שהיה דואג תמיד בצרת ישראל ובחוליו, כדאמרינן בנדרים (נ): יומא דמחיך ביה רבי אתי פורענות לעלמא.
תלמידיו של רבי יהודה הנשיא ראו צורך להצחיק את רבם, כי הם ראו שהוא דואג תמיד בצרתם של ישראל, וסובל מאוד מחוליו. מדוע, מכל חז"ל, מצאנו שרק את ר' יהודה הנשיא היה צריך להצחיק כך? מביא בעל ה'שיטה מקובצת', את הסברו של המהרי"ץ, שזה היה דוקא בגלל עושרו, והעובדה שהוא חי מעט שנים אחרי החורבן, והיה נראה שהוא אינו מצטער בצער החורבן:
3. שיטה מקובצת (ר' בצלאל אשכנזי, המאה ה-16, ישראל) נדרים דף נ עמוד ב
יומא דמחיך ביה רבי. יום שהיה משחק היה בא פורענות לעולם, לפי שרבי היה ראש גולת ישראל והיה לו ליצטער על חרבן בית המקדש ועל הגלות. ומתוך שהיה עשיר גדול, היה נראה כשהיה שוחק כאלו אינו חושש ואינו מצטער על הדבר.
מכאן ניתן להבין מדוע העדיף רבי יהודה הנשיא שלא להזמין את בר קפרא לחתונה, כיון שהוא ידע שבר קפרא לקח על עצמו משימה להצחיק אותו, ואילו ר' יהודה הנשיא אינו רוצה לצחוק, כדי שלא ייראה כאילו אין הוא מצטער על החורבן. ר' בחיי טוען שהוא הרגיש כמו המנגנים שהיו מנגנים לפני הנביאים כדי שתשרה עליהם רוח נבואה:
4. ספר כד הקמח (ר' בחיי בן אשר, המאה ה-13, ספרד) ערך שמחה
ונראה כי בר קפרא היה רגיל בכך שהיה משמח לרבינו הקדוש בדברים. והיתה כונת בר קפרא לשמים, כדי שישמח רבינו הקדוש, שהיה גדול וחשוב כמו מלך, ומתוך השמחה תבנה ותכונן תורתו ויהיו הדברים שמחים. וכענין שמחת כלי הניגון בנביאים. אך רבינו הקדוש שהעיד על עצמו בשעת פטירתו שלא נהנה מעולם בעשר אצבעותיו ואפי' באצבע קטנה רצה בזה כי היה גדול בכל המדות אף כי במדת השמחה והשחוק והיה כל תנועותיו נמשכות אחר השכל ושקולות במאזני החכמה עד שאילו נטה לבו יום אחד לשמחת העולם הזה או לשחוק היה זה עונש לבני הדור.
כעת ברור לנו מדוע רבי יהודה הנשיא לא הזמין את בר קפרא לסעודה. היתה פה מחלוקת עקרונית בגישה לחיים, ולא עניין אישי. אבל בר קפרא פרסם את הדברים באופן לא הוגן, כך שכלפי חוץ ייראה כאילו יש כאן משהו אישי, וזה מה שאילץ את ר' יהודה הנשיא לוותר על העקרון שלו ולהזמין את בר קפרא, תוך סיכון שאולי בר קפרא בכל זאת יגרום לו לצחוק.
לגבי הביטויים של עושי רצונו ועוברי רצונו, ה'בן יהוידע' הציע שאולי יש כאן טעות סופר, ובמקום 'אמר ליה', היה צריך להיות 'אמרו לו', כלומר שכאשר בר קפרא התלונן על כך שלא הוזמן, ניסו חבריו לנחמו ולומר: אם מוזמנים לשם עוברי רצונו, והם ייהנו כל-כך מאותה סעודה, תחשוב על השכר שמקבלים עושי רצונו. עוברי רצונו שהוזמנו לסעודה היו, מן הסתם, כל גדולי רומי, שהרי רבי יהודה הנשיא היה מיודד מאוד עם אנטונינוס קיסר, ומתוקף תפקידו כנשיא היו בחתונה מן הסתם הרבה אורחים רמי מעלה.
מכאן נעבור לסיפור השני. ר' יהודה הנשיא מפציר בבר קפרא שלא יבדח אותו, ואף מציע לו פרס כספי על כך. ברור שמדובר פה בעניין עקרוני מאוד לשניהם. בר קפרא לוקח סל גדול ומזפת אותו, והופך אותו על ראשו. יש שהסבירו שהכוונה שהוא הפך אותו על ראשו של בר קפרא, כדי שרבי יהודה הנשיא לא יזהה אותו עד שידבר איתו, ויש כאלו שהסבירו שהוא הפך את הסל על ראשו כך שאי אפשר יהיה להכניס לתוכו שום דבר, ואז ביקש לשפוך לתוכו ארבעים סאה. בכל מקרה, התברר שבסופו של דבר ר' יהודה הנשיא צחק, וממילא באמת לא היה צורך למלא את הכלי.
וצריך להבין: אם היה ידוע שביום שבו ר' יהודה הנשיא צוחק באה פורענות לעולם, מה חשב בר קפרא כשהחליט להצחיק אותו?
ומה באמת הסיבה לכך שכאשר רבי יהודה הנשיא צוחק באה פורענות לעולם?
הגמרא אומרת שהנהגתו של רבי המשיכה עד יומו האחרון:
5. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קד עמוד א
בשעת פטירתו של רבי, זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר: רבש"ע, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי, יצתה ב"ק ואמרה: יבא שלום ינוחו על משכבותם.
אדם הנמצא ברגעיו האחרונים אינו מרמה אף אחד. אם הוא היה חושב שהוא נהנה מהעולם במשהו, הוא לא היה מעיז לפנות כך לקב"ה. חז"ל מתארים את עושרו הגדול של ר' יהודה הנשיא, שהיה שוה לעושרו של הקיסר הרומאי:
6. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א
"ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך" - אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי גוים אלא גיים, זה אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון - לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.
ועם כל הפאר וההדר של ר' יהודה הנשיא, הוא יכול להעיד על עצמו שהוא לא נהנה מהעולם הזה כלל. יתרה מזו: הוא סבל ייסורים קשים מאוד:
7. תלמוד בבלי בבא מציעא פה, א
דרבי - על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו. על ידי מעשה באו מאי היא? דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי, וקא בכי. אמר ליה: זיל, לכך נוצרת. אמרי: הואיל ולא קא מרחם - ליתו עליה יסורין. ועל ידי מעשה הלכו - יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא, הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו, אמר לה: שבקינהו, כתיב ורחמיו על כל מעשיו. אמרו: הואיל ומרחם - נרחם עליה. כולהו שני יסורי דרבי אלעזר לא שכיב איניש בלא זמניה. כולהו שני יסורי דרבי לא איצטריך עלמא למיטרא. דאמר רבה בר רב שילא: קשי יומא דמיטרא כיומא דדינא. ואמר אמימר: אי לאו צריך לעלמא - בעו רבנן רחמי עליה ומבטלי ליה, אפילו הכי כי הוו עקרי פוגלא ממשרא הוה קיימא בירא מליא מיא.
ר' יהודה הנשיא קיבל עליו יסורים קשים. אבל לא ברור שהייסורים היו מבחירתו. מהסיפור הזה נראה כאילו הייסורים האלו באו עליו כעונש. כך מסביר ה'בן איש חי' את מעשיו של בר קפרא:
8. בן יהוידע (ר' יוסף חיים מבגדד, המאה ה-19, עיראק) נדרים נ, ב
וצריך להבין, מאחר דודאי בר קפרא ידע דיומא דאחיך ביה רבי אתי פרענותא לעלמא, איך היה משתדל להבדיחו, ולא חש לנזק העולם!? ונ״ל בס׳׳ד, כי רבי היה סובל יסורין של אהבה כדי לדחות הפורענות מן העולם, וכמ״ש במציעא פ״ה דכל אותם שנים שהיה רבי ביסורין לא אצטריך עלמא למטרא, ופירש מהרש״א דלא הוה דינא בעלמא, ולא היה מדת הדין שולטת בעולם ע״ש, ולכן באותם הימים כל יום דאחיך ביה רבי אתי פרענותא לעלמא ששולטת מדת הדין. ובר קפרא ידע זה ולא רצה להבדיחו בכל יום אלא לפרקים, וכונתו בזה לטובת העולם והוא כי היסורין אשר דוחין הפרענות ומסלקים מדת הדין מן העולם, היינו דוקא אם האדם מקבלם מאהבה כאשר קבלום ר״א בר״ש ורבינו הקדוש. ואיך יתברר שקבלום מאהבה? לכך התחכם בר קפרא להבדיחו, והוא יודע דרבי לא יערב לו הבדיחות, ואדרבה ישתדל להזהירו שלא יבדחנו, וכדהוה הכי באמת, ובזה יתברר שהיה רבי מקבל היסורין מאהבה, שלא רצה לתת מרגוע לעצמו מן היסורין אפילו יום אחד ושעה אחת, ולכן אע״פ שאותו היום אשר יבדיחו יגיע פורענות לעולם, עם כל זה הוא גורם בזה שירבה כוחם של היסורין שהיה מקבלם מאהבה, לדחות את הפורענות.
כעת נעבור לסיפור השלישי. מהסיפור הזה נראה כאילו בר קפרא ממש מזלזל ברבי יהודה הנשיא וגורם לו לעשות דברים מבזים. האמת היא שבר קפרא כיבד מאוד את ר' יהודה הנשיא, כפי שמובא בגמרא:
9. תלמוד בבלי מועד קטן טז, א
רבי שמעון בר רבי ובר קפרא הוו יתבי וקא גרסי, קשיא להו שמעתא. אמר ליה רבי שמעון לבר קפרא: דבר זה צריך רבי. אמר ליה בר קפרא לרבי שמעון: ומה רבי אומר בדבר זה? אזל אמר ליה לאבוה. איקפד. אתא בר קפרא לאיתחזויי ליה, אמר ליה: בר קפרא, איני מכירך מעולם. ידע דנקט מילתא בדעתיה, נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין.
בר קפרא, אם כן, כלל לא זלזל ברבי. להיפך: הוא כיבד אותו מאוד והחשיב את דעתו, אם כי הוא חלק עליו בגישה שלו לחיים. האמת היא שמי שיבחן את הסיפור השלישי יראה שגיבורי הסיפור כלל אינם בר קפרא ורבי, אלא בר קפרא ובן אלעשה. הסיפור מתחיל במה שאומר בר קפרא לבן אלעשה, ומסתיים בכך שבן אלעשה קם והולך. מסתבר שגם ביחס לבן אלעשה היתה פה מחלוקת עקרונית בין בר קפרא לבין רבי יהודה הנשיא:
הגמרא אומרת שרבי יהודה הנשיא היה מכבד עשירים:
10. תלמוד בבלי מסכת עירובין דף פו עמוד א
רבי מכבד עשירים. רבי עקיבא מכבד עשירים. כדדרש רבא בר מרי: "יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי
אֱ-לֹהִים חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ" (תהלים סא, ח), אימתי ישב עולם לפני א-להים? - בזמן שחסד ואמת מן ינצרהו (=בזמן שהעשירים יחלקו מן – מזונות – בחסד ואמת, וישמרו על העולם).
הגישה הזו של רבי, שראתה בעשירים שליחים של הקב"ה לשמור על העולם, כנראה לא מצאה חן בעיני בר קפרא. מסתבר שזו גם היתה הסיבה לכך שרבי בחר לחתן את בתו עם בן אלעשה, שלא היה תלמיד חכם מופלג אבל היה עשיר גדול. (יש לציין שהגמרא בסוגייתנו אומרת שהוא השתמש בעושר שלו לדבר חשוב, להדגים את תספורתו המיוחדת של הכהן הגדול, אבל עדיין מסתבר שהוא לא היה תלמיד חכם גדול).
בירושלמי מובא סיפור שממחיש את יחסו המזלזל של בר קפרא לבן אלעשה:
11. תלמוד ירושלמי מסכת מועד קטן פרק ג הלכה א
ר' הוה מוקר לבר אלעשא. א"ל בר קפרא כל עמא שאלין לרבי ואת לית את שאל ליה. א"ל מה נישאול א"ל שאול משמים נשקפה הומיה בירכתי ביתה מפחדת כל בעלי כנפים ראונו נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו הנס יאמרו הו הו והנלכד נלכד בעונו. הפך ר' וחמתיה גחיך אמר רבי איני מכיריך זקן. וידע דלית הוא מתמנייא ביומוי.
מסתבר שמה שעמד מאחורי הדברים האלה הוא מחלוקת עקרונית בין רבי יהודה הנשיא, שכיבד את בן אלעשה למרות שהוא היה עם הארץ, לבין בר קפרא שאמר שצריך לשים לב לנשמתו של האדם ולא לחיצוניות שלו. המחלוקת הזו עלתה לבר קפרא במחיר מינויו לרב, והוא לא קיבל תואר רב בגלל שהוא ידע שרבי יהודה הנשיא חולק עליו. לכן גם בסיפור הזה, מטרתו של בר קפרא היתה להרגיז את בן אלעשה ולא לבזות את רבי יהודה הנשיא. ר' יהודה הנשיא לא ראה בכך פגיעה בכבודו, כי הוא הרגיש שהוא קונה סחורה יקרה, ואדם מוכן לשלם הרבה מאוד בשביל הסחורה היקרה הזו. אבל בן אלעשה, שאינו יודע להעריך את הסחורה העוברת מיד ליד, מרגיש כאילו רבי יהודה הנשיא מתבזה, ולכן הוא קם בחמתו ממשתה היין.
מסתבר שכך היה גם בשאלה של הנאה מהעולם הזה. בר קפרא סובר שמותר להתבדח בעולם, וכי זה רק מוסיף בעבודת ה'. כך הוא דורש במסכת קידושין:
12. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ עמוד ב
דרש בר קפרא: רגזן – לא עלתה בידו אלא רגזנותא; ולאדם טוב מטעימים אותו מפרי מעשיו; וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ - דור הנאה ממנו (=התרחק ממנו), שנאמר: ובמושב לצים לא ישב, מושבו מושב לצים
בר קפרא אומר שצריך לקחת את החיים ביותר קלות, ומי שהוא אדם טוב, רואה דברים טובים בעולם. רבי יהודה הנשיא חשב אחרת. הוא חשב שאסור ליהנות מהעולם הזה כלל, כפי שראינו. מחלוקת כזו יכולה להישאר בבית המדרש, אבל צריך להבין שכאשר רבי גוזר על עצמו ייסורים, הדבר הזה משפיע גם על כלל ישראל, שהרי הוא הנשיא.
כאשר הנשיא מקבל ייסורים, אין זה רק ייסורים של הנשיא, אלא משהו שרומז לכלל ישראל. כך מובא בתלמוד הירושלמי:
13. תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק טז הלכה א
רבי ורבי חייא רבא ור' ישמעאל בי רבי יוסה היו יושבין ופושטין במגילת קינות ערב תשעה באב שחל להיות בשבת מן המנחה ולמעלה. ושיירו בה אל"ף בי"ת אחד (=הכוונה כנראה לפסוק האחרון בפרק ד, שהוא הפרק האחרון באיכה המסודר ע"פ אותיות הא"ב). אמרו למה אנו באין וגומרין אותה? עם כשהיה נפטר לביתו, נכשל באצבעו וקרא על גרמיה "רבים מכאובים לרשע". א"ל ר' חייא: בחובינו מטתך כן (=בעוונותינו קרה לך כך) דכתיב "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם" (איכה ד, כ). אמר לו רבי ישמעאל בי רבי יוסי אילו לא היינו עוסקין בעניין כך היה לנו לומר. על אחת כמה וכמה שהיינו עוסקין בעניין (שהרי זה הפסוק שבדיוק עסקו בו).
התייחסות נוספת לסיפור זה ניתן לראות בתשובתו האחרונה של בעל ה'עין יעקב' בכרך הראשון של ספרו 'שבות יעקב'. מעניין לציין שהוא נשאל את השאלה הזו בדרכו לחתונה של בנו, ובכך הוא מזכיר את הסיפור השלישי על ר' יהודה הנשיא: בעוד כולם עסוקים בשמחת החתן והכלה, מה שמטריד את אבי החתן הוא ליישב איזו קושיה שיש לו על פסוקים או על סיפור מסוים בגמרא.
וכך הוא כותב:
14. שבות יעקב (ר' יעקב רישר, המאה ה-18, פראג וצרפת) חלק א סימן קפב
שאלה. אף שאין כאן מקומו, מ"מ כדי לסיים בדברי אגדה ודבר טוב כתבתי כאן מה שנשאלתי כשנסעתי על שמחת בני הרב המופלא מהר"ש נר"ו: יפרש לי מ"ו האי סוגיא דנדרים דף נ ע"ב רבי עבד ליה הלולא לר' שמעון בריה כתב על בית גננא עשרים וארבעה אלפין ריבואן דינרי נפקי על בי גננא דין ולא אזמינה לבר קפרא (פרש"י לא אזמניה לבר קפרה לפי שהיה איש בדחן ומתירא שמא יעשה דבר שישחוק) אמר בר קפרה אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. אזמניה. (ופרש"י אמר בר קפרא לרבי אם לעוברי רצונו משפיע לו טובה כל כך לעושי רצונו וכו' שהיה מגנהו על שלא זימנהו) ותמה תמה אקרא וכי בשביל שלא אזמניה יגנהו כולי האי לרבי שהיה רבינו הקדוש שמצינו שזקף עשר אצבעות כדאיתא בפ' הנושא ומ"ש מהרש"א בחידושי אגדות שם לא נייח לי:
תשובה הנה בודאי סוגיא זו תמוה מאוד. ואוסיף תמיה על תמיהתו מלבד שהוא דבר תמוה מצד המתבייש, שהוא רבינו הקדוש, אלא גם מצד המבייש הדבר תמוה!? דהלא גם בר קפרא היה גדול בדורו ועשה משנת בר קפרא, איך יעלה על דעתו להוציא שם רע על רבי ולקרותו עוברי רצונו אפי' דרך שחוק והיתול? קשה הדבר לאמרו! ותו, כיון שמתחלה לא אזמניה כדי שלא ישחק, א"כ אחר שאמר דבר זה למה אזמניה? ואדרבא היה לו לכעוס עליו ביותר! ואף שרבי היה עניו ביותר, וכדאיתא בסוף סוטה "משמת ר' בטלה ענוה ויראת חטא", מ"מ מצינו שהקפיד משום כבוד התורה, וכדאיתא במועד קטן דף טז ע"א:
ר"ש ב"ר ובר קפרה הוי יתבי וקגרסי קשיא להו שמעתתא א"ל ר"ש לבר קפרא דבר זה צריך לרבי אמר בר קפרה לר"ש ומה רבי אומר בדבר זה אזל אמר לאבוה איקפד אתי בר קפרה לאתחזויי ליה א"ל בר קפרה איני מכירך מעולם ידע דנקט מילתא בדעתיה נהג נזיפותא בנפשיה ע"כ.
הרי דאיקפד עליו על דבר קטן כזה, וכ"ש שקרא ליה עובר רצונו, ואיך אזמניה? אדרבא ולא חושש לדבריו כלל וגם אולי ישחק כמו שלא מזמניה תחלה בשביל טעם זה!
לכן נ"ל להבין דברי חכמים וחידותם ועלהו לא יבול דאיתא בא"ח ס"ס תק"ס אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעה"ז וכתב שם הט"ז בס"ק ז' דבנוסח הטור כתב בגלות הזה ונלע"ד שיש חילוק בזה דלענין שמחה שאינה של מצוה ודאי אסור אפי' שלא בזמן הגלות למלא פיו שחוק. אבל בשמחה של מצוה היתה היתר בזמן שבית המקדש קיים וכו' ובזמן הגלות ערבה כל שמחה אפי' בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים מ"מ לא ימלא שחוק פיו כנלע"ד נכון עכ"ל הט"ז.
ונראה דהיינו טעמא דרבי שהיה מתירא שישחוק לפי שרבי היה בזמן הגלות אחר החורבן וכפרש"י ג"כ בפ"ק דחולין דף ו ע"ב ד"ה את בית שאן ע"ש. ואיתא בגמרא סוף מכות ר' גמליאל ור' אלעזר בן עזריה ור' יהושע מהלכין בדרך ושמעו קול המולה והתחילו הם בוכין ור' עקיבא משחק וכו' א"ל לכך אני משחק אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. וא"כ לר"ע מותר לשחוק מטעם זה דאם לרשעים כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה א"כ זה הי' פלפול של ר' ובר קפרא. דר' לא אזמניה לבר קפרא כדי שלא ישחק בזמן הגלות. א"ל בר קפרא: אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה כסברת ר' עקיבא א"כ מותר לשחוק עכ"פ בשמחה של מצוה ולשחוק אמרתי מהלל על כן אזמניה ודוק ותמצא נכון ואמת נ"ל ה"ק יעקב:
לפי ההסבר הזה אמנם היתה מחלוקת עקרונית בין רבי יהודה הנשיא לבין בר קפרא, אבל בר קפרא בסופו של דבר שכנע את רבי יהודה הנשיא.
