סקר
איזה דפוס אני מעדיף?
טלמן
וגשל
עוז והדר
מסורת הש"ס


 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתק"ע, מדור "עלי הדף"
מסכת נדרים
דף נ ע"ב

 

איך אמר בר קפרא לרבינו הקדוש: "אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" (א)

 

סיפור פלא ומופלא מסופר בגמרא (נ ע"ב): "רבי עבד ליה הלולא לרבי שמעון ברבי ולא אזמניה לבר קפרא וכו' אמר ליה [בר קפרא לרבי], אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" (-אם לעוברי רצונו משפיע לו טובה כ"כ, לעושי רצונו עאכו"כ. שהיה מגנהו על שלא זימנו. פי' המפרש). "אזמניה. אמר, לעושי רצונו בעולם הזה כך, לעולם הבא על אחת כמה וכמה ("לעושי רצונו משפיע לו בעוה"ז טובה כל כך, שהתחיל לספר בשבחו בשביל שזימנו". שם). ובטעם הדבר שלא הזמינו כתב המפרש: "לא אזמניה לבר קפרא, לפי שהיה איש בדחן ומתיירא שמא יעשה שום דבר שישחוק". וב'שיטה מקובצת' מובא: "אית דאמרי משום דהוה בדחן, ואית דאמרי ששכח להזמינו".

רבים תמהו על דבריו הראשונים של בר קפרא: "אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה", וכי בשביל שלא הזמינו רבי, ביישו וכללו עם 'עוברי רצונו'. והמהרש"א כתב בזה, כי באמת כוונת דבריו הראשונים היתה גם כמו שאמר לבסוף: "לעושי רצונו בעולם הזה כך, לעולם הבא על אחת כמה וכמה", וכלשונו: "אלא שהנראה דמעיקרא נמי כוונתו לשבח, ועל פי מה שאמרו (גיטין נט.) שיש אדם שזוכה לב' שלחנות העולם הזה ולעולם הבא כמו רבי וחבריו, ויש צדיקים שאין זוכין רק לעוה"ב, אבל הרשעים אינן זוכין רק לשלחן אחד שבעוה"ז, ולזה אמר ברמז מעיקרא: 'אם לעוברי רצונו' - בעוה"ז - 'כך', כמו לעושי רצונו שהם רבי וחביריו, כל שכן שיהיה 'לעושי רצונו' כך בעוה"ב, שבזה יזכו עושי רצונו טפי מעוברי רצונו, ולפי שהם לא הבינו כוונתו פירש דבריו אחרי כן 'אם לעושי רצונו בעה"ז כך, לעולם הבא עאכו"כ', ודו"ק".

בשו"ת 'שבות יעקב' (ח"א סי' קפב. ציינו רעק"א ב'גליון הש"ס', והגדירו כ"דבר נחמד") דן בזה בזה"ל: "ותמה תמה אקרא, וכי בשביל שלא אזמניה יגנהו כולי האי לרבי, שהיה רבינו הקדוש, שמצינו שזקף עשר אצבעות וכו', ומה שכתב מהרש"א בחידושי אגדות שם לא נייח לי... ואוסיף תמיה על תמיהתו, מלבד שהוא דבר תמוה מצד המתבייש, שהוא רבינו הקדוש, אלא גם מצד המבייש הדבר תמוה, דהלא גם בר קפרא היה גדול בדורו, ועשה משנת בר קפרא, איך יעלה על דעתו להוציא שם רע על רבי, ולקרותו עוברי רצונו, אפילו דרך שחוק והיתול קשה הדבר לאמרו, ותו, כיון שמתחלה לא אזמניה כדי שלא ישחק, אם כן אחר שאמר דבר זה למה אזמניה, ואדרבא היה לו לכעוס עליו ביותר, ואף שרבי היה עניו ביותר, וכדאיתא בסוף סוטה 'משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא, מ"מ מצינו שהקפיד משום כבוד התורה... ואיך אזמניה, אדרבא ולא חושש לדבריו כלל, וגם אולי ישחק כמו שלא מזמניה תחלה בשביל טעם זה".

ועל כך כתב השבו"י: "לכן נראה לי להבין דברי חכמים וחידותם, ועלהו לא יבול, דאיתא באו"ח סוף סי' תק"ס 'אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה', וכתב שם הט"ז בס"ק ז', דבנוסח הטור כתב 'בגלות הזה' (והיינו, שלפי לשון הגמרא ושו"ע אסור לאדם למלאות שחוק פיו בעולם הזה, גם כשאינם בגלות, ואילו לפי נוסח הטור רק בגלות), ונלע"ד, שיש חילוק בזה, דלענין שמחה שאינה של מצוה ודאי אסור אפילו שלא בזמן הגלות למלא פיו שחוק, אבל בשמחה של מצוה היתה היתר בזמן שבית המקדש קיים, ובזמן הגלות ערבה כל שמחה, אפילו בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים, מ"מ לא ימלא שחוק פיו כנלע"ד נכון', עכ"ל הט"ז. ונראה דהיינו טעמא דרבי שהיה מתירא שישחוק, לפי שרבי היה בזמן הגלות אחר החורבן... ואיתא בגמרא סוף מכות 'ר' גמליאל ור' אלעזר בן עזריה ור' יהושע מהלכין בדרך ושמעו קול המולה והתחילו הם בוכין ור' עקיבא משחק וכו', אמר להם רבי עקיבא לכך אני משחק 'אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה', ואם כן לרבי עקיבא מותר לשחוק מטעם זה, דאם לרשעים כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, אם כן זה היה פלפול של רבי ובר קפרא, דרבי לא אזמניה לבר קפרא, כדי שלא ישחק בזמן הגלות, אמר לו בר קפרא 'אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ' - כסברת רבי עקיבא, אם כן מותר לשחוק על כל פנים בשמחה של מצוה, ולשחוק אמרתי מהלל, על כן אזמניה, ודו"ק ותמצא נכון ואמת".

המורם מדבריו, כי יש נידון בפוסקים אודות שמחה של מצוה בזמני הגלות, האם הותר לאדם למלאות שחוק פיו, כי לפי הטו"ז אסור, אכן, הדבר תלוי במחלוקת התנאים, ר"ג וראב"ע ור"י אכן סברו כן, ואילו רבי עקיבא סובר שגם בזמני הגלות אין איסור מיוחד של שחוק, כי גם בזמני הגלות שייך שמחה, מטעם ש'אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ', וסברת רבי היתה בתחילה כדעת האוסרים, ולכן לא הזמין את בר קפרא שלא יגרום לשחוק יותר מדאי בחתונת בנו, ובר קפרא אמר לו: 'אם לעוברי רצונו כך וכו', לא היתה כוונתו על רבי, אלא, שנתכוין לדברי רבי עקיבא, ובזה רמז לו שמותר לשחוק בשמחה של מצוה בזמני הגלות, ושפיר מותר לו להזמינו, ולכן אכן הזמין אותו.

הרחיד"א ב'פתח עינים' בהביאו דבריו העיר כמה הערות, והרי חלקן, וז"ל: "ועם האדון הסליחה, חדא, שכל מה שהביא מהטו"ז הוא על מילוי פיו שחוק, אבל שחוק בעלמא מותר, כיון שאינו ממלא פיו שחוק, ורבי עקיבא בסוף מכות היה שוחק, לא שמילא פיו שחוק ח"ו, ומה יוכח הוכח מר' עקיבא (והיינו, שמר"ע אין להוכיח נגד דברי הטו"ז). ותו, דמסיים 'על כן אזמניה', משמע שהודה רבי שבשמחת מצוה מותר למלאת פיו שחוק, והרי מסוגיין משמע דרבי לא קבל דבריו של בר קפרא, והזהירו שלא יביאנו לידי שחוק" (והיינו, כדאיתא בהמשך הגמרא: "יומא דמחייך ביה רבי אתיא פורענותא לעלמא אמר ליה לבר קפרא לא תבדיחן..." ועעו"ש), הרי שלא הזמינו כדי לגרום לו לשחוק, וכדברי השבו"י.


גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקע"א, מדור "עלי הדף"
מסכת נדרים
דף נ ע"ב

 

איך אמר בר קפרא לרבינו הקדוש: "אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" (ב)

 

בהמשך הסיפור (נ ע"ב) על רבי דעבד "הלולא לרבי שמעון ברבי ולא אזמניה לבר קפרא, כתב על בית גננא עשרין וארבעה אלפין ריבואין דינרין נפקו על בית גננא דין ולא אזמניה לבר קפרא, אמר ליה [בר קפרא]: אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. אזמניה. אמר, לעושי רצונו בעולם הזה כך, לעולם הבא על אחת כמה וכמה". והדבר תמוה מאוד, היאך אמר כן בר קפרא כלפי רבי, וכי בשביל שלא הזמינו לחתונה הותר לו לומר ככה? ועוד תמיהות.

הנה, רבינו החיד"א זי"ע מפרש ב'פתח עינים', שכוונת בר קפרא לא היתה על רבי, כי אם על שאר המשתתפים שם שלא קיימו מצות שמחת חתן וכלה בשלימות, וז"ל: "... דאמרינן פ"ק דברכות (ו:) 'כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות', ובודאי דכל אשר היו בסעודת החתן רבי שמעון ברבי לא שמחו הם, ולא את החתן וכלה, בעבור רבי שלא היה רוצה אפילו בדיחותא (-כמו שמבואר בהמשך הגמרא שרבינו הקדוש הזהיר מאוד שלא יעשו בדחנות), ואם כן עברו בחמשה קולות, ומשום הכי אמר בר קפרא 'לעוברי רצונו', דעברו בחמשה קולות, ויהיו דבריו כלפי האנשים שזימן רבי, והיו נהנים מסעודה ואינם משמחים החתן וכלה, ואליהם קרא 'עוברי רצונו' מטעם הנזכר, ודו"ק".

דברים נפלאים מצינו בחידושי רבינו ה'חתם סופר' שמביא בזה"ל: "שמעתי ממחותני הגאון מו"ה בונם [איגר] אב"ד דק"ק מטרסדורף (אחיו של הגרעק"א), דרבינו הקדוש עבר על רצונו של הקב"ה שיש לו בעולם הזה, שהקב"ה רצה בעוה"ז שיהנו בריות ממנו, ולא תוהו בראו, והוא לא רצה ליהנות (ראה כתובות קד.: "בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר: רבש"ע, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה"), אפילו שלא לשמוח בשמחת חתונת בנו, אם כן עובר הוא על אותו רצון שיש להקב"ה בישובו של העוה"ז, ולבסוף כשהזמינו וידע בר קפרא שישמחנו בריקודו כדלקמן (דף נא.), אמר שהוא עושה רצונו של הקב"ה בעולם הזה".

המורם מדבריו, כי ההנאה מעניני עוה"ז כשיש מצוה בדבר, הרי היא בבחינת 'עושי רצונו', כי 'לא לתוהו בראה', וחפץ הקב"ה שיהנו בריותיו מתענוגי עוה"ז, והנמנע מכך, עובר על רצונו של מקום. ולהשלמת הדברים נביא מדברי נכדו בעל ה'חתן סופר' זצ"ל, שביאר עובדא זו כעין מה שהביא זקנו החת"ס בשמו של ר' בונם אייגר זצ"ל, וז"ל (בספר 'חתן סופר', מקנה קנינים, קונ' בניות ברמה): "ונראה, דהנה בר קפרא היה בדחן גדול, ורבי היה ירא שמים מאוד, שירא לנפשו למלאות פיו שחוק על ידי בדחנות של בר קפרא, כי היה ירא לנפשו שעל ידי כך ממעט ח"ו מדביקות, והנה באמת לא חפץ הקב"ה בזה, דבאמת רצון הבורא ית' שברא עולם ליהנות בו בניו, ומאן נינהו הצדיקים, ואם הם לא יהנו למי בראה, אבל עכ"ז אם הבן מרגיש בנפשו שיבוא לידי מכשול על ידי כן טוב למנוע, אבל יותר נייח ליה להקב"ה אם יוכל בניו ליהנות ממנו, והנה לזה אמר בר קפרא, רבינו הקדוש הוא עובר רצונו של הבורא בזה שירא לנפשו, ולא רצה ליהנות בעוה"ז, והוא מחמת ענותנותו הרבה סבר כן שאסור לו ליהנות שלא יגרה בו היצה"ר, אבל בר קפרא נהנה ובדח לשם שמים, ועל זה אמר 'אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו', על עצמו אמר שהוא עושה רצונו ומהנה נפשו בעוה"ז לשם שמים, ואינו ירא מגירוי היצה"ר, 'על אחת כמה וכמה, שיהיה שכרו עד אין שיעור וחקר".

דרך מחודשת כתב בזה ה'כתב סופר' (פר' חיי שרה), שבר קפרא נתכוין באומרו 'עוברי רצונו' על עצמו, שהוא, בר קפרא, 'עובר רצונו של רבי', וגם בביאור דברי הגמרא: "כתב על בית גננא עשרין וארבעה אלפין ריבואין דינרין נפקו על בית גננא דין ולא אזמניה לבר קפרא", כתב שאין הכוונה שבר קפרא כתב כן, אלא, שרבינו הקדוש בעצמו כתב מילים הללו, וכוונתו היתה לנמק מדוע לא הזמין את בר קפרא, והרי הדברים בלשונו: "ונראה לומר הכונה, כשנבין אם כדי בזיון על שלא הזמין את בר קפרא, למה כתב כן על בית גננא, למען ידעו הכל בזיון דבר קפרא, ומה לו לפרסם הדבר. וגם אינו מובן מאי שייכא הוצאת כמה אלפים על דלא זמניה. ונראה לי, דהנה מבואר שם טעמיה דרבי דלא זמניה משום שהיה בר קפרא בטבעו בדחן, ורבי לא שחק כל ימיו... וצריך ביאור למה לא הזמין אותו, ויאמר לו שלא ישחק, ויכבוש טבעו בעת ההיא. ואומר, דרבי הוציא ממון רב כזה שיהיה לרצון כל אחד ואחד, לעשות כרצון איש ואיש, שזימן לכל אחד ממין מזונותיו, ולא נאנס אחד לאכול ולשתות נגד רצונו, ועל זה הוציא כמה הוצאות... ויען דבּר קפרא היה בטבעו בדחן, ומי שבטבעו כך קשה לעצור עצמו ולסתום פיו לשום יד למו פה, ולא רצה רבי שיהיה יושב בר קפרא בסעודה, וכל אחד יעשה רצונו וחפצו, והוא יושב בדד וידום נגד טבעו, וצער הוא לו ולכן לא הזמינו, ושלא יאמרו הבריות שאין רבי נוח בבר קפרא ושונאו ולכן לא הזמינו, לכן כתב רבי טעמו ונימוקו על הבית שהוציא אלפי אלפים הוצאות על בית גינא הדין, ומובן שהוא כדי לעשות רצון כל אחד ואחד, ובר קפרא לא זמנתי, היינו, לכן לא זמנתי לבר קפרא שלא ישב בסעודה בלא חפץ, באונס נגד רצונו כנז"ל. והיינו דאמר בר קפרא: 'אם לעוברי רצונו כך', היינו, על דנפשיה אמר כך, שאני עובר רצון רבי, ומנגד לטבעו שהוא מואס בשחוק ובדחנות ואני חפץ בו, כך אינו רוצה לעשות נגד רצוני בעת חדוה ושמחה, ולכן לא הזמין אותי, שלא אצטרך לכבוש טבעי וחפצי, 'לעושי רצונו', היינו, אותם שהזמין, והמה אנשים כלבבו שעושים רצונו, על אחת כמה וכמה שיעשה רצונם ויכבד אותם, ויתן להם משאלות נפשם, ישבעו ויתענגו מטובו".



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר