גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקס"ט, מדור "עלי הדף"
מסכת נדרים
דף מב ע"א-ע"ב
הפקר פירות שביעית - אפקעתא דמלכא או אפקעתא דגברא?
שנינו במשנה (מב ע"א): "המודר הנאה מחבירו - לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הנוטות, ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הנטיעות הנוטות" וכו'. והקשו בגמרא: "מאי שנא דאוכל מן הנוטות - דפירי דהפקירא אינון, ארעא נמי אפקרה". ומשני: "אמר עולא בעומדין אילנות על הגבולים, רבי שמעון בן אליקים אמר גזירה שמא ישהא בעמידה".
מגמרא זו שמעינן כמה הלכתא גבירתא בדיני הפקר בשביעית: ראשית, מבואר שכשם שפירות שביעית הפקר הם, כך הקרקע והשדה הם הפקר (ויצויין, שהעצים והצמחים אינם הפקר ואסור לקחתם, כ"כ הר"ש במס' כלאים פ"ז סוף משנה ה, ולפי זה מודר הנאה אסור מה"ת ליהנות מן העצים והצמחים, וע"ע מאירי מו"ק ב.). אכן, אין ההפקר אלא לצורך ליקוט הפירות, ומשו"ה באילנות העומדים על הגבולים אין להכנס תוך השדה (עי' ר"ן ורא"ש ד"ה באילנות עומדין על הגבולים), וכמו כן - על המלקט לצאת מן השדה מיד עם גמר הלקיטה (עי' רמב"ם הל' נדרים פ"ו הי"ג וכן בפירוש המיוחס לרש"י כאן, שכל זמן שעדיין אוכל הפירות יכול לעמוד שם, וא"צ לצאת מיד אחרי הלקיטה).
והנה, נוסח הגמרא שלפננו הוא: "ארעא נמי אפקרה", ברם הר"ן מעתיק נוסח הגמרא: "ארעא נמי רחמנא אפקריה", וכן הוא ברא"ש ותוס' כאן. וכמובן שבשתי הגירסאות תלוי' שאלת האחרונים, האם ההפקר הוא אפקעתא דגברא או אפקעתא דמלכא, כי לפי נוסח הראשונים בפירוש איתמא ד'רחמנא אפקריה' ואפקעתא דמלכא היא, ואילו לפי גירסא דידן יתכן שההפקר הוא מצד האדם. דהנה בענין מצות שמיטה נאמר בתורה (שמות כג, יא): "והשביעית תשמטנה ונטשתה", שענינה "להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית" (עי' חינוך מצוה פד), וכתב ה'מנחת חינוך' בזה"ל: "ואני מסופק, אי המצוה אקרקפתא דגברא הוא, דרחמנא ציוהו להפקיר פירותיו בשביעית ומחויב לקיים להפקיר, ואם מפקיר הרי זה הפקר, אבל אם אינו מפקיר אינו מופקר, ונהי דעובר על עשה - מ"מ אינו הפקר, רק עובר על גזירת השי"ת, א"כ אין אחר רשאי ליטלו, והרי הוא גזל ביד אחרים כל זמן שלא הפקיר. ומבואר בכמה מקומות בש"ס... דשביעית פטור מן מעשר, כיון דהוא הפקר והפקר פטור מן המעשר, אם כן כל זמן שלא הפקיר, כיון דלא הוי הפקר חייב לעשר. או דילמא, הפקר זה אין צריכים הבעלים להפקיר, רק הוא אפקעתא דמלכא שהוא ממילא הפקר, רק אם נעל כרמו עובר על עשה זו, והרי הוא גוזל הרבים, אבל ממילא הוי הפקר, אם כן פטור ממעשר בכל ענין, וכן אם אחר זכה בעל כרחו דבעלים, הרי הוא שלו, דזוכה מן הפקר אף דלא הפקירו הבעלים".
וכתב המנ"ח, שבדבר זה נחלקו כבר גדולי עולם, ה'בית יוסף' בספרו שו"ת 'אבקת רוכל' (סי' כד) כתב שהפקר פירות שביעית הוא במה שהבעלים מפקירים שדותיהם, ואינו אפקעתא דמלכא. ואילו המהרי"ט (בשו"ת ח"א סי' מ"ג) הביא את דבריו וחולק עליו, והביא כמה הוכחות דאפקעתא דמלכא היא, ואחת ההוכחות היא נוסח הגמרא כפי שמובא בדברי הראשונים: "ארעא נמי רחמנא אפקריה" [ראה עוד 'פאת השולחן' סי' כג סכ"ט שהביא המחלוקת, והעיר שלפי גירסתנו: "ארעא נמי אפקרה", אין שום ראיה לכך, כי מתפרש היטב שההפקר הוא על ידי בעלי השדה].
והנה בעיקר הדברים הביאו האחרונים (עי' פאת השולחן שם) מלשונות הראשונים שמשמעותן שההפקר הוא מצד הבעלים, כמו לשון הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ד הכ"ד): "מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר 'והשביעית תשמטנה ונטשתה', וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל...", וכ"כ בספר המצוות (עשה קלד): "שציוונו להפקיר כל מה שתצמח", וכן בסמ"ג (עשה קמח) על מצות 'והשביעית תשמטנה ונטשתה': "מכאן אתה למד גם מצוה אחרת, שצוה הקב"ה שיפקיר אדם פירות שביעית, ואינו רשאי להחזיק בהם במחובר, ויפרוץ נעילת כרמו וגדרת שדהו להפקר, וכל הקודם זכה...", וכעין זה מבואר בספר החינוך (שם), מבואר שההפקר הוא על ידי הבעלים (עי' בפאה"ש שם).
מלבד שיש ליישב כל לשונות הללו, שכוונת הדברים היא שיש לנהוג מנהג הפקר בפירות שביעית, ולא שחובה על האדם להפקיר בפיו ממש (עי' שו"ת 'אגרות משה' יו"ד ח"ג סי' צ). עוד כתבו כמה אחרונים (עי' ביאור הגרי"פ על ספה"מ לרס"ג מ"ע סא; בית רידב"ז סי' סי"ג; קהלות יעקב שביעית סי' יג אות ב) ליישב, כי האמנם ששביעית היא אפקעתא דמלכא, חובה היא גם על האדם להפקיר במו פיו, כמו שיש מצוה להקדיש בכור, והגם שהוא קדוש מאליו (עי' נדרים יג.), כמו כן הוא לענין שביעית, שחובה היא להפקיר ולמרות שפירות שביעים מופקרים מאליהם. ויש אחרונים (נועם ירושלמי פאה פ"ה ד"ה ול"נ ופ"ז ד"ה ולפי; קה"י שם) שחלקו בזה, שבזמן שחובת שביעית היא מן התורה - וכדברי רבי (עי' מו"ק ב:), ששביעית אינה מן התורה כי אם בזמן שרוב ישראל הם בארץ ישראל (וכן פסקו רוב ראשונים), ואז חל ההפקר מאליו - לזמן שחובת שביעית אינה אלא מדרבנן, כגון בזמן הזה שאין רוב ישראל בארצו, ובזה"ז חייבים להפקיר בפה (ועעו"ש במנ"ח נפק"מ בצדדי חקירה זו).
כאן המקום להביא גדר נוסף בזה שנתחדש במשנת ה'משך חכמה' (פר' בהר כה, ב-ג), ששביעית אכן היא 'אפקעתא דמלכא', אכן אין פירוש הדבר שהתורה מפקירה כל שביעית ושביעית מחדש פירות שנה זו, אלא, שמתחילה לא היתה קנויה הארץ לבני ישראל כי אם לשש שנים, ולשנה השביעית לא זכו בו בני ישראל כלל. ולפי דבריו יוצא שבתחילת ירושתם וזכייתם של בני ישראל בארץ ישראל לא היתה זכייתם כלל על שנת השמיטה.
