הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"למימרא"; הלכה כרבי מאיר?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נדרים נה ע"א-ע"ב
מתני'. הנודר מן הדגן - אסור בפול המצרי יבש, דברי רבי מאיר,
וחכ"א: אינו אסור אלא בחמשת המינין;
רבי מאיר אומר: הנודר מן התבואה - אינו אסור אלא מחמשת המינין,
אבל הנודר מן הדגן - אסור בכל,
ומותר בפירות האילן ובירק.
גמ'. למימרא, דדגן כל דמידגן משמע,
מתיב רב יוסף: +דברי הימים ב' לא+ וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל [ראשית] דגן תירוש ויצהר... וכל תבואת שדה לרוב וגו',
ואי אמרת: דגן כל דמידגן משמע, מאי כפרוץ הדבר הרבו?
אמר אביי: לאתויי פירות האילן וירק.
מבנה הסוגיה [חלקי]:
1.
מתני'. הנודר מן הדגן - אסור בפול המצרי יבש, דברי רבי מאיר,
וחכ"א: אינו אסור אלא בחמשת המינין;
מחלוקת בין רבי מאיר וחכמים מה כולל "דגן". רבי מאיר כולל ב"דגן" גם את הפול המצרי היבש. וחכמים - רק את חמשת מיני דגן.
2.
רבי מאיר אומר: הנודר מן התבואה - אינו אסור אלא מחמשת המינין,
דינו של רבי מאיר "הנודר מן התבואה" - לא מובאת מחלוקת.
3.
אבל הנודר מן הדגן - אסור בכל,
לכאורה חזרה של רבי מאיר על דינו ברישא - ונראה מיותר - ראה בהמשך.
ומותר בפירות האילן ובירק.
4.
גמ'. למימרא, דדגן כל דמידגן משמע,
מסקנה מדברי רבי מאיר ברישא - מסעיף 1.
5.
ועל כך מקשה רב יוסף:
מתיב רב יוסף: +דברי הימים ב' לא+ וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל [ראשית] דגן תירוש ויצהר... וכל תבואת שדה לרוב וגו',
ואי אמרת: דגן כל דמידגן משמע, מאי כפרוץ הדבר הרבו?
הקושיה היא מ"דברי הימים" כי חזקיהו מדבר ב"לשון בני אדם".
6.
אביי מיישב:
אמר אביי: לאתויי פירות האילן וירק.
7.
הדין השני של רבי מאיר במשנה:
ר' מאיר אומר: הנודר מן התבואה וכו'.
8.
אמר ר' יוחנן: הכל מודים, בנודר מן התבואה, שאין אסור אלא מחמשת המינין.
תניא נמי הכי: שוין, בנודר מן התבואה, שאין אסור אלא מה' המינין.
לכאורה, רבי יוחנן והברייתא לא מוסיפים על מה שנאמר במשנה!
9.
פשיטא!
אולי כוונת הקושיה לדברינו בסעיף הקודם.
10.
מהו דתימא תבואה כל מילי משמע, קמשמע לן דלא משמע כל מילי.
רבי יוחנן בא להדגיש שגם חכמים מודים בנודר מן התבואה שכולל רק את חמשת מיני דגן.
11.
נראה להסביר: הדין השני במשנה נאמר על ידי רבי מאיר ובניסוח: "רבי מאיר אומר...". בלי דברי רבי יוחנן והברייתא היינו קובעים שניסוח כזה מלמד שחכמים חולקים עליו [אפילו שלא מוזכרים במשנה] - וכך כנראה הכלל בדרך כלל כשהניסוח הוא כזה. לכן בא רבי יוחנן והברייתא להדגיש שלא כך במשנתנו.
12.
קושיית רב יוסף מאותו פסוק לעיל:
מתיב רב יוסף: וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל כו'!
13.
רבא מיישב:
אמר רבא: תבואה לחוד, תבואת שדה לחוד.
14.
דיון גבי הביטוי "עללתא":
בר מר שמואל פקיד דליתנון תליסר אלפי זוזי לרבא מן עללתא דנהר פניא,
שלחה רבא לקמיה דרב יוסף: עללתא היכי מיקריא?
אמר רב יוסף, מתניתין היא: ושוין, בנודר מן התבואה, שאין אסור אלא מחמשת המינין.
א"ל אביי: מי דמי? תבואה לא משמע אלא מחמשת המינין, עללתא כל מילי משמע.
אהדרוהו לקמיה דרבא, אמר: הא לא קא מיבעיא לי דעללתא כל מילי משמע,
הדא הוא דאיבעיא לי:
שכר בתים ושכר ספינות, מאי?
מי אמרינן כיון דפחתן לאו עללתא היא,
או דילמא כיון דלא ידיע פחתייהו עללתא היא?
15.
רמב"ם הלכות נדרים פרק ט הלכה ט:
הנודר מן החטים אסור בהן בין חיין בין מבושלין,
חטה חטים שאני טועם אסור בהן בין קמח בין פת,
חטה שאני טועם אסור באפוי ומותר לכוס,
חטים שאני טועם מותר באפוי ואסור לכוס,
חטה חטים שאני טועם אסור בין באפוי בין לכוס,
והנודר מן הדגן או מן התבואה אינו אסור אלא בחמשת המינין.
בפשטות, הרמב"ם פוסק בדין הראשון כחכמים נגד רבי מאיר, ובדין השני הוא פוסק כרבי מאיר שהגמרא קבעה שגם חכמים מסכימים לדעתו.
16.
הראשונים דנים בהרחבה בפסק הראשון, ונעיין על פי המובא ב"לחם משנה":
לחם משנה הלכות נדרים פרק ט הלכה ט:
והנודר מן הדגן או מן התבואה אינו אסור אלא בחמשת המינין. פסק כרבנן
כדברינו לעיל בסעיף 15.
17.
והרא"ש ז"ל נראה דפסק כר"מ וכדכתב הטור ז"ל בסי' הנזכר
הטור סובר שהרא"ש פוסק כרבי מאיר בדין הראשון - נגד חכמים, כמובא בסעיף 1 "הנודר מן הדגן - אסור בפול המצרי יבש, דברי רבי מאיר"
ולא כרמב"ם.
18.
והרב ב"י ז"ל תמה עליו ותירץ ואין התירוץ שתירץ מספיק לרבינו ירוחם ז"ל שפסק בהדיא כר"מ
הוא מציין שה"בית יוסף" הקשה מדוע הוא פסק כרבי מאיר, ומיישב. והוא לא מביא את תוכן דבריו.
19.
וה"לחם משנה" מסביר:
ונ"ל טעמם מפני דבגמ' אמרו שם (דף נ"ח - טעות. צריך להיות דף נה) למימרא דדגן כל דמידגן משמע
מתיב רב יוסף וכו' והיינו לסברת ר"מ
מדלא קאמר בגמ' למימרא דר"מ סבר כל דמידגן משמע אלא אמר בסתמא למימרא דדגן כל דמידגן כו' משמע דפשיטא ליה לגמ' דהכי הלכתא.
19.1
לעיל בסעיף 4:
גמ'. למימרא, דדגן כל דמידגן משמע,
מסקנה מדברי רבי מאיר ברישא - מסעיף 1.
ועל כך מקשה רב יוסף ואביי יישב.
ה"לחם משנה" מסביר: מכך שהגמרא לא ניסחה: "למימרא דרבי מאיר סבר...", והיא ניסחה בלשון כללית "למימרא דדגן..." משמע שכך פוסקת הגמרא עצמה. ולכן הרא"ש פסק כרבי מאיר.
20.
ונראה להוסיף: מכך שרב יוסף הקשה על שיטת רבי מאיר - לעיל סעיף 5 - ואביי מיישב את הקושיה - לעיל סעיף 6 - ניתן אולי להסיק ששניהם סוברים כאביי ופוסקים כמותו.
21.
וגם בגלל שדברי רבי מאיר מוזכרים במשנה פעמיים - גם בסיפא - נראה ש"רבי" פוסק כמותו.
22.
ראה גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים יז-יח, ובהערות שם.
